| נשלח ב-22/4/2005 00:38 |
 |
| |
אהבת ה'
שלום רב,
רציתי לבקש מחברי הפורום שיסבירו כצד הם מבינים את מושג "אהבת ה'".
וכמו כן, כיצד אהבה זו ניתנת ליישום ודרכים להתמיד בה.
תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2005 14:25 |
|
| |
בס"ד
למיכי בעניין מי שעובד לספירות זה עבודה זרה.
מצאתי בס' נבואת הילד במאמר היחוד להמקובל האלקי ר' אברהם לוי זצ"ל שכתב שאדם לא יחליף סטרא בסטרא אחרא
כי ראיתי בבית ישראל שערוריא כי קצת מן המשכילים תעו מני אורח השביתו מפניהם את קדוש ישראל וחיביאו דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם וירדו חיים שאולה ויעזבו את י"י אלהיה"ם והם כורעים ומשתחוים למלכי המלכים ולא למלך מלכי המלכים וצועקים לאלהים אחרים ומתפללים אל אל לא יושיע זה יכרע לבתר זה ישתחוה אל החכמה וזה יתפלל אל הבינה וזה יתנפל לפני החסד וזה יכללם כולם כאחד וישתחוה לעשרה שליטים הם העומדים על הפקודים.
הראית בן אדם תועבות גדולות ואם יש עבודה זרה גדולה מזו או אם זה אלהי אמת ואם ראוי על זה לקרוע בגדים וללבוש שחורים ולהתעטף שחורים כי יש מהמתפתים הנזכרים חושבים כי האל אשר אליו אנו כורעים ומשתחוים הוא הוא העשר ספירות הן הן מהותו וכמה דברים בדו בדבר הזה וכבר עשיתי בספרד בימי נעורי קונדריס קטן בהרחקת הדעות הנפסדות ההם ואין להאריך בהם אבל מתוך דברי אלה ידע האדם הדרך ישכון אור
ויתרחק משאר הדרכים והאמונות בדרוש הזה אשר כולם חשך וחלקלקות .ולא ארבה בכאן במו"מ רב כי אין לי פנאי.
וכו' עכת"ד.היוצא מהאמור הוא שאין להתפלל לעשר ספירות
הוא לקב"ה אחד הפשוט בלי שום הרכבה וריבוי רק פשוט בתכלית הפשיטות כמ"ש ר' אברהם לוי זצ"ל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 23:45 |
|
| |
בס"ד
לגופו של עניין ברור הדבר כשמש בצהרים הוא שענין אהבת ה'
הוא שיש לאהוב את האור א"ס ב"ה כפי שמתגלה הנהגתו ע"י הספירות שהם נאצלים ממנו.
בזה אין לי מחלוקת על דבר עניין זה שזה נקרא אהבת ה' ולא אהבת הספירות או הפרצוץ הרוחני.
בברכה הצ' שי בוארון
תוקן על ידי - shay98 - 28/04/2005 23:48:38
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 23:33 |
|
| |
שי,
ראשית, אין לי בעיה עם פירוש בגלל שהוא שלך, וכגם לא מועיל לי שהוא של מישהו אחר. אני מנסה לדון לגופם של דברים.
שנית, לא כתבתי שהרמב"ם התייחס לספירות, אלא שהאוהב ספירה חוטא בע"ז לא מלאה (שכן העובד ע"ז מאהבה או יראה פטור לפי הרמב"ם, בניגוד לרש"י וש"ר).
אנו אמורים לאהוב את אור אינסוף כפי שבא לידי ביטוי בספירות (ואולי את עצמותו הנעלמה, לשי' הלשם שמחלק בין אור א"ס לעצמות).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 23:24 |
|
| |
בס"ד
הרמב"ם לא דיבר על ספירות כלל הוא דיבר על עניין עבודה זרה ולא מוזכר בשום מקום מכתבי הרמב"ם זצ"ל את עניין הספירות.הפירוש שכתבתי הוא לא המצאה שלי הוא לקוח מכתבי רבנו האר"י אשלג זצ"ל בהקדמתו לתלמוד עשר ספירות.
בעניין תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכויות עש"ה.
ובדעת-תבונות לרבנו הרמח"ל זצ"ל וספר תניא ליקוטי אמרים
להאדמו"ר הזקן .
תוקן על ידי - shay98 - 28/04/2005 23:29:29
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 23:07 |
|
| |
שלמה, תלמידות יש לי במדרשת 'באר' בירוחם.
שוטנג, זו בדיוק הבעיה. לא ניתן לתאר את מה שנושא את התכונות בעצמותו, בלי להשתמש בתכונות. התיאור של הדבר נעשה במאצעות תכונותיו. הארכתי בזה בפירוט רב בשער השני של ספרי 'שתי עגלות וכדור פורח'.
הטענה שלשולחן יש ארבע רגליים אינה טענה על עצמותו, מכמה בחינות. אביא שתיים מהן: 1. היא טוענת שאני רואה ארבע רגליים, ולא שיש לו ארבע רגליים. 2. הרגליים אינן עצמותו אלא חלקים ממנו, ולמעשה הן חלק מצורתו הגיאומטרית. אולם זוהי צורה ולא עצמות. הטענה שהשולחן קיים אינה בעלת אותו מעמד אונטולוגי כמו הטענה שיש לו ארבע רגליים.
אני מסכים שלטענה אודות התכונות יש שורש בעצמות, ואכ"מ (ראה על כך בספרי שם).
שי, אני חולק על פירושך. אין בעצמותו מחשבה ותפיסה, אולם אהבה אינה מחשבה ולא תפיסה. היא קשר או יחס למשהו. וזה שייך רק לגבי העצמות ולא לשום דבר אחר. מי שאוהב ספירה, או פרצוף, חוטא בעבודה זרה (אמנם לא מלאה, ראה פ"ג ה"ו מהל' ע"ז לרמב"ם, שהוזכר לעיל).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 01:47 |
|
| |
בס"ד
האהבה מתייחסת למידותיו שע"י הקב"ה מתגלה בעולם,
ולא לעצמותו ית',כי על זה אמר אליהו הנביא דלית מחשבה תפיסא בך כלל.בהקדמת התיקונים.ובאהבת-ה' יש שתי מדרגות
ישנה אהבה המסורת בלב שהיא ירושה מאבותינו כמבואר בכתבי הרמח"ל ובתניא לק"א ,ויש אהבה שבאה ע"י דחו"ר שכליים שהיא ע"י עבודה בידיעת ה' גדולה מתוך גדלות החכמה והתבוננות שכלית.והיא הנעלית יותר כי מצינו שע"י תשובה
מאהבה זדונות נעשו כזכויות.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 01:02 |
|
| |
להרב מיכאל, השלמה לדבריו מהכיוון ההפוך, לאמר: לעצם אהבת ה' אין השלכות כלשהן מלבדה היא עצמה:
אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם.
וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי.
ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.
(הרב א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ב)
(ד"א היכן יש לו תלמידות?)
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 00:36 |
|
| |
mdabraham:
לא זכיתי להבין. ואבקש ממך לנהוג בי כמנהג ר' פרידא בתלמידו.
כתבת: "2. כל אמירה שלנו אודות עצם היא תיאור של תכונה או תכונות שלו."
אפשר להתווכח על הנחה זאת. למשל, לשלחן זה יש ארבע רגלים היא אמירה על עצמות הגוף המתואר ולא על התכונות שלו. נניח את השאלה הזאת לרגע, ונחזור לשאלה הקודמת.
למה ראובן בוחר לאהוב את שמעון יותר מלוי? על כרחך שהעצמיות או התכונות של ראובן שונה משל שמעון. אחרת ראובן היה אוהב את שמעון ואל לוי שוה בשוה. לשיטתך אם כן אפשר לתאר את השוני בין עצמיות שמעון לעצמיות לוי. האם אתה יכול לתת דוגמא לזה מבלי להשתמש בדברים שבדרך כלל מוגדרים כתכונות?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 23:41 |
|
| |
פשטות "אפילו נוטל את נפשך" היינו אפילו כשהנך מוסר נפש עבור ערך נעלה לרצונו.
אך האמת שקבלת מבנה החיים על פי דבר ד' הוא ערך בפנ"ע הראוי לביטול החיים מפניו וזו גם עובדת החיים, אך על כך יש צורך בהארכה שאין השעה סובלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 17:04 |
|
| |
אמשלום,
העונג הוא הדדי.
שוטנג ויעל שאלו מה ההבדל בין עצמות למכלול התכונות, על כן אפרט מעט בזה.
1. כל עצם מאופיין בתכונות רבות. אולם ישנו משהו שנושא את התכונות הללו. זהו העצם עצמו (=העצמות).
2. כל אמירה שלנו אודות עצם היא תיאור של תכונה או תכונות שלו.
3. יוצאת דופן היא האמירה שהעצם X קיים. זוהי אמירה על עצמותו, ולא על תכונה שלו. יש לכך הוכחה פילוסופית ידועה (מכך שהראיה האונטולוגית לקיום הא-ל אינה נכונה. כן ביארתי בספרי 'שתי עגלות וכדור פורח' בשער השני).
4. תלמידה שלי העמידה אותי על יוצא דופן נוסף: האמירה אני אוהב את X, שגם היא אינה מתייחסת לתכונה כלשהי, וגם לא למכלול התכונות, אלא לעצמות. אנו אוהבים אדם ולא תכונה, וגם לא מכלול של תכונות. אנו אוהבים את מי שנושא את התכונות הללו.
5. לכן כל אהבה היא אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שהיא תלויה בדבר היא אהבת תכונה, ולכן אינה אהבה. ישנה טעות נפוצה שתולה זאת בעניין הטכני שבטל דבר בטלה אהבה (כלשון חז"ל בפרקי אבות), אולם זהו רק סימן ולא סיבה. אהבה התלויה בדבר היא אהבת תכונה ולא אהבת הדבר עצמו, ולכן היא כלל אינה יכולה להיחשב כאהבה.
6. כמובן אני מניח כאן שיש לנו דרך להיפגש עם העצמות, מעבר למכלול התכונות. על כך אחראי חוש-תבוני, או הכרה-חשיבתית, שמכונה אצל הרמב"ם בתחילת מו"נ 'עיני השכל', ואצל הרב הנזיר 'ההגיון השמעי', ואצל אדמונד הוסרל (להבדיל) 'ראיה אידיתית'.
הצד השווה לכל הכינויים הללו הוא שהם מערביםפ מושג מתחום החשיבה (קוגניציה) עם מושג מתחום ההכרה (אפיסטמולוגיה, או פרצפציה). כולם רומזים לכך שההבחנה בין התחומים (החשיבה וההכרה) אינה כה חדה. יש תחום חפיפה ביניהם.
תחום זה אחראי עלך יצירת קשר עם עצמויות. הכרה עוסקת בתכונות ובתארים. חשיבה עוסקת בהכללה סובייקטיבית, כלומר אינטגרציה של התכונות שמתקבלות מן ההכרה (כושר זה מצוי בתוך האדם, ולכן הוא לא עוסק ישירות במה שמחוצה לו). לעומת שני אלו, החישה החשיבתית היא 'הכללה הכרתית', כלומר הכללה שהיא תוצר של הכרה ישירה של המושג הכולל (או העצמות), ולא כאינטגרציה של רכיביו.
והנה בנושא האהבה עסקו רבים. מהעיקריים שבהם, חוזה אורטגה אי גאסט (פילוסוף והוגה דעות מדיני בספרד בתחילת המאה העשרים) בחמש המסות שלו על אהבה, ודון יהודה אברבנאל בספרו 'שיחות על האהבה' (יצא במהדורה חדשה בהוצאת מוסד ביאליק לפני כמה שנים).
הצד השווה לשניהם הוא שהאהבה במהותה היא כוח צנטריפטלי (=פונה כלפי חוץ, כלומר כלפי האהוב), לעומת תאווה, שהיא כוח צנטריפוגלי (=פונה כלפי פנים, כלפי עצמי).
וידוע הפירוש (שמעתי אותו בשם כמה מקורות שונים), על הפסוק העוסק באהבת יעקב לרחל, 'ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. וידוע הקושי שבדרך כלל כאשר א'דם מחכה למשהו אז כמה ימים נדמים לו כמו נצח, ולא להיפך. ועל כך מפרשים שיעקב אהב את רחל ולא את עצמו (כאותו דייג ש'אוהב' דגים).
אנו רגילים לזהות בטעות את התאווה עם האהבה, ולכן נטפלים תמיד לתכונות, שכן הן אלו שנותנות לנו משהו. אנחנו במרכז. אולם אהבה אמיתית מעמידה את האהוב/ה במרכז, ולכן היא לא פונה לתכונותיו, אלא למה שאני נותן לו ולא למה שהוא נותן לי.
ומכאן מה שכתבתי שאין לתלות את האהבה לקב"ה במה שהוא נותן לנו, שאל"כ אנחנו במרכז. הסיבה אינה בגלל שבטל דבר בטלה אהבה (ראה בספר על יחסו של הרב עמיטל לשואה, שכתב בכנות ראויה לכל שבח שאחרי השואה קשה להעמיד את עבודת ה' על הכרת הטוב. הכרת הטוב היא תוצר של קבלה ממישהו, אולם אהבה אינה כזו), אלא מעצם ההגדרה הפילוסופית של האהבה.
הערה אחרונה ליעל. מה שכתבת שהנאהב עושה לנו 'טוב' במובן כלשהו, כוונתך לא למשהו שהוא נותן לנו, כפי שנתבאר לעיל (וכך גם אמרת בעצמך), אלא שהוא 'עושה לנו טוב' בשפת היומיום (כמו הסמבה בשירו המתורגם של אריק איינשטיין: "דרום אמריקה על המפה"). אולם זוהי אמירה מעגלית, שכן פירוש 'עושה לנו טוב' בהקשר זה אינו אלא לומר שאנו אוהבים אותו. לכן לענ"ד זה אינו קריטריון שמוסיף משהו לדיון שלנו.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:57 |
|
| |
וכהמשך לדברי חבצלת, דברי ה'משך חוכמה'
"...כאשר אתה מצווה לאהוב השי"ת אף שאינו נראה לך, כך תאהב ותוקיר נפש ישראלי הרחוק ממך אשר לא ראית מעולם. או יתכן, דהנה העלו החכמים אחרי התפלפסם דעניין האהבה...ולכן אמר, כי אם תאהב להישראלי, לא תאהב אותו עבור אותו דבר שיכבדוך בני אדם, או יהללוך, או ישיבו לך גמול ותשלום, כי אז אין האהבה מתיחסת אל הנאהב, רק אל האוהב, וזה אהבת עצמו...רק "ואהבת לרעך כמוך", פירוש, שהשווי יביא האהבה, ותהא סיבת האהבה מה שהוא דומה לך, והוא כמוך וכערכך. ותתבונן שהוא מזרע מבחר האנושי, ומעובדי ה' באמת, והמחזיקים ידיעת ה' בעולם. וזה "אני ה'". ושזה דוגמאת אהבה כאשר אתה צריך לאהוב אותי וכאשר אני אוהבכם...וכל הדרכים האלה אמיתיים בכללותם ובפרטיותם, ואשרי מי שיזכה לזה...
"שהשיווי יביא האהבה" -
(ויקרא, יט/יח)
תוקן על ידי - riv - 25/04/2005 12:22:54
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:25 |
|
| |
חבצלת
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:17 |
|
| |
אהבת ה' היא סוגיה קשה, שהרי מדובר במצווה מפורשת, ואיך אפשר לצוות על הרגשות?
אולם נראה לי שאנו טועים בפירוש ה"אהבה" הזאת, שעליה מדובר ב"ואהבת את ה' אלוקיך". אין מדובר באהבה הרומנטית שאנו מדברים עליה בשפת היום יום. הרגש שמדובר בו הוא, למעשה, קבלה מוחלטת, ותו לא.
אני מקישה מ"ואהבת לרעך כמוך". יש כאן הנחה שאדם אוהב את עצמו. וכי זה נכון? אני איני אוהבת (במובן המקובל) את עצמי, רוב בני האדם אינם אוהבים את עצמם, יש להם ביקורת כלפי עצמם. הם מנסים לשפר עצמם. איני טוענת שאנשים בריאים בנפשם שונאים את עצמם, כמובן שלא, הם פשוט מקבלים את עצמם כמו שהם. וזה גם מה שנדרש לעשות ב"ואהבת לרעך כמוך" – לקבל את הזולת כמות שהוא, לא לשפוט, לעשות למענו מה שהיינו עושים לעצמנו. אין מדובר ברגש חיובי גואה, האצת דופק, החסרת שינה בלילות. האהבה שמדובר עליה במקרא אינה זו. פשוט קבלה.
זה נראה אולי כצמצום של מצוות "ואהבת", אולם באמת איני חושבת כך. יש גדלות מסויימת בקבלה מוחלטת של הקב"ה, קיומו ומעשיו, ואם לדרגה זו הגיע אדם – דיינו.
הכל, כמובן, לע"ד לגמרי .
(תוקנה שגיאת הקלדה.)
תוקן על ידי - חבצל_ת - 25/04/2005 11:19:46
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 10:24 |
|
| |
mdabraham:
כתבת, דומני ביחס לבן/בת זוג התשובה היא שאהבה מתייחסת לעצם ולא לתכונות.
שאלתי, מה הוא ההבדל בין עצם לתכונות?
|
|
|
|
|
