הפקולטה למדעי השטויות

אבהו, תודה רבה. הדפסתי, ואני צופה הרבה נחת בחג הקרב ובא.
אגב, כדאי לשים לב לכך שזה פורסם כמאמר בסוציולוגיה של המדע. קשה לי לראות כתב עת פיסיקלי שיצליחו להכניס אליו מאמר מסוג זה בתחום הפיסיקה עצמו. כדאי לנסות, וכמעט יאן לי ספק שייכשלו (זה לא יעבור רפרי).
וזה קשור לנקודה הקודמת בדבריי למייציץ ובהודעה שלפני כן.

מיכי

מייציץ,
דומני (אולי זו רק דעה קדומה שלי) שב'מדעי' הרוח אין שום דבר קשה שלא ניתן להסבירו בשפה יחסית מובנת, וללא הסתמכות על הרבה ידע מוקדם ואזוטרי. משא"כ במדעי הטבע (לפחות בפיסיקה).
אני גם מכיר כמה מאמרים וכמה עבודות מהזן הנ"ל, ויודע מהיכרות אישית שאין בהם מאומה מעבר לאוסף מילים. בפיסיקה, בה דווקא יש לי רקע מקצועי, איני מכיר תופעה של ואקום עד כדי כך קיצוני.
קשה להגדיר ולהוכיח כאן משהו, וזה בהחלט שווה מחקר. לכן חשובים ה'ניסיונות' הללו בסוציולוגיה של המדע. למרבה האבסורד, זהו חלק מן המחקר האמפירי בתחומים אלו.


מיכי

מציץ,

לכאורה לא צריכה להיות בעיה, כי גם בנושאים אזוטריים אפשר למצוא מומחה שיוכל להעריך אם יש ממש בדברים. תפקידם של עורכי כתבי העט ומארגני הכנסים הוא למצוא את המומחה המתאים לכל מאמר, ואכן חלק מהמאמרים המפוברקים נדחו. ראינו בפרשת הפרופסור דיקר שעורך כתב העט שאליו הוגש ה"מחקר" פנו לאוניברסיטת ת"א וסיפרו על חשד לפיברוק.

לדעתי הבעיה היא ההתרחבות המהירה של המדע. יש עכשיו הרבה יותר מדענים והדעת נותנת שבמצב זה יש יותר מקום לשרלטנות. אני לא מכיר ישיבות, אבל השמועות אומרות שגם בהן יש עכשיו יותר למדנים שאינם ראויים לשם זה.

מיכי

כבר הספקתי להתרשם שלעתים תלמידים מתקדמים עוסקים בנושאים כל כך איזטוריים שגם אנשים מלומדים לא ידעו להבחין בהם בין גיבובי דברים לבין דברים שיש בהם ממש. האם לא יתכן שגם במדעי הרוח קיים תופעה דומה?

המציץ מתייחס לתרמית של סוקאל, והערך שלה לא היה אקדמי בלבד. הביטאון המדעי (או "המדעי") שבו פורסם המאמר ייחד את אותו גליון לסוציולוגיה של המדע. המאמר של סוקאל לא הכיל "שטויות רנדומאליות" אלא אוסף מאורגן היטב של אבסורדים שבו שובצו גם ציטטות מדבריהם של חכמי הפוסטמודרניזם וביניהם עורכי אותו כתב עט. סוקאל התיימר לטעון שם שחוקי המדע, ובהם גם משפטים מתימטיים ואף ערכו של הקבוע פַּי, תלויים בנסיבות חברתיות. זו טענה פוסטמדרניסטית ידועה. המאמר פורסם והתפתחה שערוריה שזכתה להדים. אחד האלמנטים המבדרים של הפרשה הזו היה הדרך שבה הגיבו עורכי אותו בטאון כאשר התברר להם שהם נפלו קורבן לתרמית.

לבעלי רקע מדעי הרי קישור למאמר. כדאי להחזיק חזק את הכיסא.
http://snipurl.com/6slo

מייציץ,
גם אני שמעתי על המקרה הזה, אולם דומני שיש לו רק ערך אקדמי. כמעט כל מאמר מהזן הנ"ל (גם אם הוא נעשה באופן האקדמי הרגיל) עונה לתיאור של גיבוב רנדומלי של מילים חסרות משמעות ופשר.
הניסוי ההוא רק רצה להצביע על התופעה, אולם דוגמאות למכביר ניתן למצוא כמעט בכל מאמר מהזן הנ"ל.

סיפור מקביל, שהוא בבחינת אגדה אורבנית (ולכן הגם ששמעתי אותו על אנשים ספציפיים, אני מניח שהוא לא התרחש דווקא אצלם) מספר על סטודנט לתואר שני (וגם הפעם בפיסיקה) שהכניס באמצע עבודת התזה שלו את כיפה אדומה, ובסוף את המשפט בן האלמוות: "מי שהגיע עד כאן יקבל פחית קוקה קולה". בהרצאתו בה היה אמור להגן על ה'תיזה' הוא שאל את חברי ועדת הבחינה ושאר השומעים למי מגיעה פחית קולה, ולא נענה.

דומני כי ההבדל בין המקרים הוא שבמאמר פוסטמודרני מצוי גם אם יהיה ניסיון לקרוא, אין סיכוי להבין. אולם במאמר בפיסיקה בד"כ אין ניסיון לקרוא כי זה קשה וספציפי.



מיכי