| נשלח ב-29/4/2005 21:15 |
 |
| |
א בליק אויף גער
באשריבען אום דעם מתנחלים ארגאן "מקור ראשון"
החצר´, הפעם במציאות
כשרבי פנחס מנחם גבר על אחיינו וירש את כתר האדמו"רות, הוא לא שיער איזה מחיר ישלמו בניו על הניצחון. בסופו של דבר הגיעה שעתו של האחיין לתפוס את ההנהגה, ואז מצאו עצמם בני דודו מנושלים בזה אחר זה מכל עמדת כוח. והם לא עברו על כך בשתיקה * זו לא טלנובלה. זה מה שקורה כיום בחסידות גור, הגדולה והחזקה מבין החסידויות
מאת:יאיר שפירא
29 באפריל 2005, כ' בניסן תשס"ה
חתונת בנו של ר' יעקב אלתר
לפני כשלוש-עשרה שנה נטמנו זרעי הפורענות. בבית האדמו"ר שזה עתה הסתלק לבית עולמו ישבו שני אבלים, שניהם טוענים לכתר: אחיו-למחצה של האדמו"ר, ובנו יחידו. האחד ראש ישיבה מפורסם וחד-לשון, תלמיד חכם המעורב עם הבריות. השני בעל פני מלאך, מסוגר וכבד-לשון, חידה בעיני קהל החסידים הגדול - אך מזה שנים, בעיקר בימי חוליו הארוכים של אביו האדמו"ר, הוא שמושך בחוטי החסידות, עטוף בשתיקתו. במשך כל ימי האבל הרבו השניים במחוות זה לזה. הראשון מפציר בבן האדמו"ר בעוז כי יקום ויירש את אביו, והשני, בדרכו העצורה, מגלה דעתו כי דודו הוא הראוי להנהגה. מעט מתחת למעטה הכיבודים והענווה, בערה האדמה. בכירי החצר ומכובדיה היטלטלו בין הדוד לאחיינו כמו היו מחקים את תנועת הזרועות בעת הורדת ידיים שקטה ונחושה. פעם נראה היה כי ידו של האח על העליונה, ופעם נדמה כי כוחו של הבן יכריע. חסידות גור עצרה את נשימתה.
האדמו"ר הנוכחי ציווה כי מעתה יעסקו בחורי גור בלימוד 'בקיאות' - שינון של דפי גמרא רבים על חשבון ההעמקה בהם. התקנה חלה על כל הישיבות ובתוכן ישיבת 'שפת אמת', ישיבתו של ר' שאול. הגאון החריף נאלץ להפסיק את שיעוריו בישיבה, במצוות הרבי
האדמו"ר האחרון שמלך על החסידות המפוארת בעת שמרכזה עדיין היה בפולין, הוא רבי אברהם מרדכי אלתר, מחבר הספר 'אמרי אמת'. בימיו הגיעה חסידות גור לשיא כוחה ועוצמתה, כאשר האדמו"ר חלש על כחצי מיליון חסידים ועל לב-לבו של העולם היהודי באותה תקופה – הקהילה היהודית בוורשה, שמנתה שלושה מיליוני בני אדם. עם הגעתם של הנאצים אל העיר, החלו הכובשים מיד במצוד אחר בעל ה'אמרי אמת', כי ידעו שהשפלתו תהיה השפלת העולם היהודי כולו. אך החסידים הצליחו למלט את האדמו"ר, עם חלק מבני משפחתו, לארץ ישראל. הנותרים מאחור לא שרדו את אימי השואה.
בארץ ישראל הצליח ה'אמרי אמת' לשקם את חצרו, לא מעט בזכות חיבתו לארץ הקדושה בימי בחרותו, כאשר שלח אליה רבים מחסידיו. במרכז חסידות גור בירושלים הקים האדמו"ר את הישיבה המרכזית של החסידות, ישיבת 'שפת אמת', על שם אביו שכך נקרא ספרו. חסידות גור הושמדה ברובה על אדמת פולין, אך זכתה לקוממיות בירושלים ולביסוס מעמדה כחסידות הגדולה והחזקה בארץ, השולטת ללא מצרים בכלי הפוליטי המרכזי של הציבור החרדי בארץ - אגודת ישראל.
שלושה מבניו של ה'אמרי אמת' ניצלו מהתופת. שניים מאשתו הראשונה - ישראל ושמחה בונים, ואחד מאשתו השנייה - פנחס מנחם. ישראל אלתר, שכונה לימים ה'בית ישראל', שימש באדמו"רות לאחר פטירת אביו. לאחר מותו ש ה'בית ישראל' ישב על כיסאו אחיו, שמחה בונים, שכמנהג גור נקרא גם הוא על שם ספרו – ה'לב שמחה'. בשנים האחרונות למנהיגותו של הרב שמחה בונים אלתר הידרדר מצבו הבריאותי, ובנו יחידו, רבי יעקב אריה, איש שקט ומופנם אך בעל הדרת פנים כשל אבותיו הגדולים, סומן על ידי אחדים מהעסקנים החזקים בחצר כיורש והשפעתו בחסידות החלה עולה. אלא שעל התרוממות קרנו של בן האדמו"ר האפיל צלו של דודו-למחצה, פנחס מנחם, או ה'פני מנחם' כפי שיכונה שנים מאוחר יותר. ידו של ה'פני מנחם', אחרון בניו של 'האמרי אמת' שטרם הפך לאדמו"ר, היתה בכל. גדולתו בתורה הציבה אותו בראש ישיבת הדגל של גור, 'שפת אמת', ומעורבותו עם הבריות הציבה אותו כיו"ר אגודת ישראל במשך שנים ארוכות.
בראשית ימי ה'שבעה' של רבי שמחה בונים היתה כהונת האדמו"רות כמונחת בכיסו של בנו, הרב יעקב אריה אלתר. חצר עסקנים כבר היתה מגובשת סביבו, בעוד שדודו, ה'פני מנחם', היה נטול גייסות משלו, חרף מעמדו הרם. במחנהו של הבן העריכו באותה עת כי ההתמודדות מול הדוד פנחס מנחם, איש נוח לבריות שאינו שש אלי קרב, לא תהיה קשה במיוחד. הם טעו. בסופם של ימי השבעה הוכרז ה'פני מנחם' כאדמו"ר החדש. הרב יעקב אריה אלתר, משפחתו ומקורביו לא ידעו את נפשם.
הבני-ברקים התעלמו מהירושלמים
נחמה פורתא מצא הבן המאוכזב במכתב שהפקיד בידו דודו, ביום שבו נטל ממנו את הבכורה. במכתב שהגיע לידי 'מקור ראשון', כתוב בכתב יד קודשו של האדמו"ר, מבטיח ה'פני מנחם' לר' יעקב אריה את האדמו"רות לאחר מותו, ומתחייב לנהוג בבניו של האחיין בכבוד השמור לבני אדמו"רים. הוא מונה את הזוכים לכבוד, אחד לאחד. המכתב מובא כאן כלשונו, למעט הערות בסוגריים שהוספנו לצורכי הבהרה.
"הנני מתחייב בזה", כתב ה'פני מנחם' לאחיינו, "לשמור ולהקפיד על כבודם ומעמדם של נכדי מרן האדמו"ר אחי, הרה"ג שמחה בונים זצ"ל זי"ע (הלוא הם בניו של ר' יעקב אריה – י"ש) כמו שהיה בזמן חיי אדמו"ר זצ"ל, לא פחות מהבנים שלי שליט"א. להושיבם בשמחות, ב'טיש שלוש סעודות' לפחות כמו את הבנים שלי, לא פחות. דהיינו את מורנו הרה"ח (הרב החסיד) ר' אברהם מרדכי אלתר שליט"א, ואחיו מורנו הרה"ח ר' נחמיה אלתר שליט"א, וגיסם מורנו הרה"ח ר' אברהם חנוך שליט"א זילברשטיין, וגיסם הרה"ח אברהם שמואל שליט"א רנד, וכן הרה"ח מורנו ר' נחמיה מנדל בני הרב הצדיק... מורנו הרב יעקב אריה שליט"א אלתר וחתניו. וכן את מורנו... (בן אחותו של ר' יעקב אלתר) לא פחות (ההדגשה במקור) מאשר הילדים שלי מהבנים שלי שליט"א. אני רואה קבלת זה (האדמו"רות) שלי למשך ימי חיי... ואחרי כך יעבור ההנהגה לבנו של כ"ק האדמור זצ"ל, מורנו הרה"צ (הרב הצדיק) ר' יעקב אריה שליט"א, השם יאריך ימיו בטוב. ועל זה באתי על החתום - פנחס מנחם אלתר".
לו ידע ה'פני מנחם' מה גדולה היתה הטראומה שחווה אחיינו באיבוד ההנהגה, אם גם באופן זמני, ואיזו טינה נוצר הוא בלבבו, בוודאי היה מבקש גם הוא מכתב שיבטיח את כבוד צאצאיו. אך האדמו"ר הטרי, רבי פנחס מנחם, לא חזה את המחיר שישלמו ילדיו בגין אדמו"רותו.
בשנות כהונתו הקצרות ביסס ה'פני מנחם' את מעמדו כאחד המנהיגים המשפיעים של העולם החרדי, ואף מעבר לו. בין האלפים שהתדפקו על דלתו לקבל עצה וברכה, ניכרו בלבושם רבים שאינם חסידי גור, ואף אינם חסידים כלל וכלל. בלטו בחסרונם רבי יעקב אריה אלתר ואנשיו, שהתבצרו להם הרחק מירושלים, בממלכתם שבבני-ברק, כשהם ממתינים לבוא שעתם בקוצר רוח מופגן. בעליותיו הנדירות לירושלים ניכר היה באחיינו של האדמו"ר כי אין רואה עצמו כאחד מחסידיו של ה'פני מנחם'. רוגזו של ר' יעקב אריה בער עוד יותר כאשר בנו של רבי פנחס מנחם, הרב שאול אלתר, התמנה על ידי אביו לעמוד ראש ישיבת 'שפת אמת', עמדת כוח משמעותית בגור עד לפני שנים מועטות. ר' יעקב ארה מחה בשפה רפה וטען כי היה ראוי להתייעץ עמו קודם המינוי. בתוך זמן קצר קנה לעצמו הרב שאול, 'ראש הישיבה' בפי חסידי גור, שם של תלמיד חכם מהשורה הראשונה, ומעמד כאחד ממנהיגיה התורניים של היהדות החרדית. קרבה יתרה נרשמה בינו, ראש ישיבה חסידית ירושלמית, לראשי ישיבת סלבודקה הליטאית בני-ברקית, שגדולתו של ר' שאול בתורה לא נעלמה מעיניהם.
ה'פני מנחם' לא זכה לשנים רבות על כס המנהיגות, ולפני תשע שנים התבקש לישיבה של מעלה. אל מול קבר אביו קרא ר' שאול לשלום ולאחווה בתוך החסידות. כאילו ראה את הנולד – ואולי לא כאילו - דיבר ראש הישיבה בזכות אחדותה של החסידות תחת הנהגתו של האדמו"ר החדש, הלוא הוא בן דודו, רבי יעקב אריה אלתר. במחנהו של האדמו"ר הנכנס, כך הסתבר, לא התרשמו ממפגן הנאמנות של ראש הישיבה.
כובע אחד לכולם
האדמו"ר הנוכחי, רבי יעקב אריה, מרבה לתקן 'תקנות' עבור צאן מרעיתו. הוא החזיר את מסורת עריכת החתונות ביום שישי אחר הצהריים כדי למזג את סעודת החתונה בסעודת השבת ולחסוך לחסידים את הוצאות החתונה הכבדות. הוא גם אסר על בני הישיבות של חסידות גור לשאת טלפונים ניידים, ואיים כי אברך שייתפס כשבבעלותו טלפון נייד יאבד מקצבת ה'כולל' שלו. מלגות הכוללים לא אמורות לממן מותרות כמו טלפון נייד, הסבירו אנשי הרבי. האדמו"ר הוא גם זה שמוביל את עסקת 'הטלפונים הכשרים' עם חברת 'מירס', ובמצוותו מנסים אנשיו להפוך את הטלפון המוגן מפני תכנים לא ראויים לסטנדרט מחייב בציבור החרדי. בזירת מאבק אחרת נותן רבי יעקב אריה רוח גבית למלחמת השבת המקרטעת של הרב רפאל הלפרין, הבעלים של 'אופטיקה הלפרין', שמנסה למגר באמצעים כלכליים את פתיחת העסקים בשבתות. אך תקנתו המשמעותית ביותר של הרבי, זו שעשויה לשנות את פני חסידותו עד ללא היכר, היא האיסור על ישיבות גור ללמד גמרא בעיון ובהעמקה.
מאז ומעולם היתה גאוותם של חסידי גור על כישוריהם התורניים. לאורך כל שנות קיומה נחשבה גור ל'למדנית' מבין החסידויות, אשר בניה יכולים לפלפל בהוויות אביי ורבא ולהתמודד עם סוגיות הגמרא באפיק העיוני, המעמיק. האדמו"רים וראשי הישיבות של החסידות נהנו ממוניטין כתלמידי חכמים גדולים גם במעוזי הלמדנות הליטאית. לא היה זה עניין לבית המדרש בלבד; הלמדנות, שאיננה מאפיינת בדרך כלל את שאר חצרות החסידים, הקנתה לגר'ס (חסידי גור, בכינוים ברחוב החרדי) תדמית של אנשים חריפים ושכלתניים בכל אורחות חייהם, לפחות בעיני עצמם.
למרות זאת ציווה האדמו"ר הנוכחי כי מעתה יעסקו בחורי גור בלימוד 'בקיאות' - שינון של דפי גמרא רבים על חשבון ההעמקה בהם. התקנה חלה על כל הישיבות ובתוכן ישיבת 'שפת אמת', ישיבתו של ר' שאול. הגאון החריף נאלץ להפסיק את שיעוריו בישיבה, במצוות הרבי. במשך תקופה הוא אף נצפה מעביר שיעורים בישיבות ליטאיות.
לתלמידי חכמים גדולים אין בהוראת בקיאות יתרון על פני אברכים צעירים, לפעמים ההפך הוא הנכון. ר' שאול נשאר במשרתו, שהתרוקנה באחת מכל תוכן ממשי. כל מה שנותר מתוארו הוא סממני כבוד חיצוניים: כובע הסאמט המהודר שהיה שמור בחסידות גור לראש הישיבה, והעלייה לתורה כ'שישי' בשבתות שבהן האדמו"ר אינו בירושלים.
"הרבי פתח במהלך גדול של שיבה לפשטות של ראשית החסידות", מסביר את הגזירה על העיון אדם העוקב מקרוב אחר החצר בשנים האחרונות. "באופו כללי יש מגמה בחצרות להשיב ימים כקדם ולחזור לחסידות המקורית והישנה". בטיעון דומה יצאה חצרו של הרבי, שהסבירה לחסידים כי איסור לימוד העיון הוא חלק ממלחמתו של הרבי באליטיזם חברתי. ואכן, לימוד הבקיאות הוא אתגר אינטלקטואלי עממי למדי.
בכלל, העממיות שלטת בגור. במסגרתה הורשו לאחרונה כל ה'מלמדים' לחבוש כובעי סאמט, כדי להאדיר את כבודו של כל אחד ואחד מהם בפני תלמידיו, תינוקות של בית רבן. גם עליית 'שישי', כאשר הרבי שובת בבני-ברק, הפכה לנחלתם של המדוכאים ועלובי החיים שבין חסידי החצר. משתמו המסכנים, החלה העלייה המכובדת להינתן לנערים החוגגים בר-מצווה.
במסגרת המלחמה באליטיזם התורני בגור נסגרה גם הישיבה של החסידות בחיפה. הישיבה, בנשיאותו של הדיין הרב אטלס, היתה ממעוזי הלמדנות של גור. תחילה ייעדו לה בחצרו של הרבי דעיכה איטית. מערכת שהוקמה לניתוב התלמידים החלה לשלוח אל הישיבה תלמידים חלשים יותר, אך המוסד סירב לגווע עד שמקורביו של האדמו"ר הורו במפורש לסגור את שעריו. אחד מהרבנים המיתולוגיים בישיבה שנסגרה היה הרב מנדל שפרן, חסיד גור מבני-ברק, המוערך כאחד מגדולי תלמידי החכמים גם הרחק מגבולות חצר חסידותו. מעמדו התורני הרם ותקיפותו הרבה אפשרו לו לא פעם לצאת חוצץ נגד אנשיו של רבי יעקב אריה. היה זה הרב שפרן שחזר והתריע זה מכבר כנגד התנהלות מקרובו של הרבי, הקבלן צבי ביאליסטוצקי, אשר נחשד לאחרונה בהשתייכות לכנופיה שסחרה במסמכים היסטוריים גנובים. הוא העז גם לצאת נגד חברותא ותיק של האדמו"ר, חסיד גור מפתח-תקווה, שאנשיו עשו שמות ברכושה של עמותה שלא נשאה חן בעיניהם.
לרסק את המרד
במשך השנים יצאו ובאו מקורבים מביתו של האדמו"ר לראש הישיבה, ר' שאול ובפיהם הוראות מהוראות שונות. כל למשל הורו אנשיו של האדמו"ר לר' שאול לבטל 'דינר' שאורגן במשך חודשים, אירוע שבמסגרתו היתה הישיבה אמורה לגייס ממון רב לפעילותה, החליטו אוהדיו של ראש הישיבה שלא לשתוק עוד. תחת הכותרת ששאלו משיר השירים, 'קשה כשאול קנאה', הודיעו בכרוז שהופץ בריכוזי גור ברחבי הארץ כי לא ישתקו עוד. "לאחר שנתמלאה הסאה הרגשנו את החיוב המוטל עלינו לזעוק בשער בת רבים, להוקיע נגד ה' ונגד העם את הפשעים הנעשים בתוך העדה", נאמר בכרוז, שהופץ לפני שנתיים וחצי. "מעתה פותחים אנו בשורה של הודעות להסרת המסווה, שבהן נפרט את המעללים אחד לאחד, רדיפות השנאה שהוא (האדמו"ר) מנהל כנגד בני ה'פני מנחם' ובראשם בנו ראש הישיבה שליט"א, ויוכח לעין כל כמה שנאה וקנאה עושים"
הבטיחו ועשו. בשני כרוזים שהספיקו להפיץ באותה שנה החלו הכותבים האלמונים לגולל את מסכת התלאות שעברו בניו של האדמו"ר הקודם. "ידוע לנו על פעולותיו האחרונות של הראש ישיבה להשקטת הרוחות, וספק רב אם הן מועילות, אבל אנו מתייחסים לכך באותה בחינה של 'רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול', ובוודאי כאשר הדברים נוגעים לכבודו של ה'פני מנחם' זצוק"ל, אין בעולם מי שבידו למחול", נכתב באחד הכרוזים. "רדיפות השנאה של האדמו"ר אינן מסתיימות בהשפלתו של ראש הישיבה, ואנחנו נפרוש הפעם את מהלכי השנאה וההשפלה הנמשכים זה קרוב לשבע שנים נגד בן-זקוניו של ה'פני מנחם', מורנו ר' דניאל שליט"א.
"עוד בחיי ה'פני מנחם' נרתמו הד"ר מיכאל טננבוים מארה"ב יחד עם חתנו הד"ר מאיר מלניק לייסד ישיבה שבראשה יעמוד ר' דניאל. כאנשי מעשה קירבו נעשה לנשמע, ובאותו יום נמהר, יום בו חשכו המאורות, ט"ז אדר תשנ"ו, היה אמור ה'פני מנחם' להגיע לסעודת מצווה לציון הנחת אבן הפינה לישיבה, אלא שבעוונותינו נטרפה השעה. נחושים בהבטחתם המשיכו בהתמסרותם, כאשר חשו בהקמת הישיבה כמפעל קדוש לזכרו הטהור של ה'פני מנחם' אשר בן זקוניו יזכה להמשיך מסורת אביו בהרבצת תורה ויראה, וכעבור כמה שנים אכן הסתיימה בניית הישיבה בבית-שמש. כולם ציפו וחיכו שתינתן ההסכמה לחנוכת הבית, אך כרגיל, 'שערי תירוצים לא ננעלו'. עוד התחמקות ועוד התחכמות ולא נתקבלה הסכמת האדמו"ר לחנוכת הישיבה. שלוש שנים עמד בניין הישיבה בבית-שמש, בניין שלם, גמור עם כל שכלוליו ועם הריהוט הפנימי המושלם, הכל עמד שומם בגלל קנאת האדמו"ר וחששו פן אולי יקטן כבודו בעיני הבריות כאשר תתגלה גאונותו וגדולתו של ר' דניאל שליט"א.
"לאחר שלוש שנות עורלת לב עלה על המצאה, שלמעשה אין צורך בישיבה גדולה אלא יש צורך דווקא בישיבה לצעירים, ולדעתו לא יוכל ר' דניאל לכהן בראשה כי תפקיד ראש הישיבה לצעירים אינו הולם לאישיותו הגדולה. הישיבה לצעירים קמה ועומדת על תלה, אבל מורנו ר' דניאל שליט"א אינו זוכה להרביץ תורה שם, ורק אותם רבנים היושבים על מדין יודעים מה כליון עיניים ודאבון נפש יש בדבר, ואיזו מידה של אכזריות יש בו.
"האם על כך ישנה מחילה, האם שאלת כבוד וביזיון יש כאן? אין כאן אלא קנאה, שנאה ותחרות המבקשת למחוק את זכרו הקדוש של ה'פני מנחם' על ידי השפלת תורתו אשר השאיר בבניו וביתו אחריו, וכבודם אינו מחול".
אנשי האדמו"ר נחלצו לפעולה, כשהם נחושים לרסק את המרד שפרץ בחצר כנגד רבם. הרב שאול אלתר מצדו יצא נגד מפיצי הכרוזים, וטען בתוקף שידו לא היתה במעל. ביקורי בית פתאומיים ושיחות טלפון ליליות היו מנת חלקם של רבים מהחשודים בתמיכה בראש הישיבה ובהתנגדות למהפכת העממיות שחולל הרבי. חמישה חשודים זומנו לבית דין מיוחד שהקים לצורך העניין יוסף קופרברג, יו"ר אגודת ישראל דהיום ומתומכיו הקרובים של האדמו"ר. לשבת בדין נקראו שלושה מרבני גור - מירושלים, מאשדוד ומפתח-תקווה. לא ידוע על ראיות של ממש שהובאו בפני בית הדין וגם לא על פסק דין שיצא מלפניו, אך עובדות אלו לא סייעו לנאשמים. הם נזרקו רשמית מהחסידות, וילדיהם שולחו ממוסדות גור באמצע יום הלימודים.
גם הרב יצחק מנחם ויינברג, האדמו"ר מטאלנא, שילם את מחיר המהפכה. גישתו של הרב ויינברג, בעבר חסיד גור מהשורה שירש את הנהגת חסידות טאלנא הקטנה דרך קשרי נישואין, מתאימה דווקא למהפך החברתי שמנסה רבי יעקב אריה לבצע בחצרו. גם הוא הולך בדרכם של מייסדי החסידות ושם דגש על עממיותה של האידיאולוגיה החסידית. הוא מרבה לקרב נדכאים ומטיף נגד האליטיזם בחינוך החרדי, שלדבריו רומס את הבינוניים מבין התלמידים ואת אלו הסובלים מליקויי למידה. אלא שהרב ויינברג גם היה בשעתו תלמיד קרוב של ה'פני מנחם', והקרבה האידיאולוגית לקו שמוביל האדמו"ר הנוכחי לא עמדה לו. לפני מספר חודשים נתבקש הרבי מטאלנא להפסיק את השיעור הקבוע שנהג להעביר בבית המדרש המרכזי של חסידי גור מדי ערב שבת, שיעור שעסק בספרו של האדמו"ר הקודם של גור, ה'פני מנחם'.
את רוב ימיו מבלה האדמו"ר הנוכחי בבני-ברק. מעת לעת הוא עולה אל מרכז החסידות בירושלים, ולעתים הוא נוסע לנפוש בערד, שם יש לגור נוכחות מרשימה. קהילות גדולות של החסידות יושבות גם באשדוד ובבית-שמש, ואחרות, קטנות יותר, ניתן למצוא בחצור, בחיפה, בפתח-תקווה ולמעשה בכל רחבי הארץ. גור שולטת ללא מצרים באגודת ישראל, והיא מהמשפיעות הגדולות על סדר היום של הרחוב החרדי ומעצבת מרכזית של דמות היהדות החרדית. ייתכן שהאדמו"ר הנוכחי הוא מהפכן אשר החליט לשנות את פני חצרו, וייתכן מאידך שאין הוא אלא מנהיג המנסה להדביר ביד קשה כל קריאת תיגר על שלטונו. כך או כך, חסידות גור של השנים הקרובות תלבש פנים חדשות.
--------------------------------------------------------------------------------
האליטה שעולה והאליטה שיורדת
"את מהלכיו של הרבי הנוכחי רואים אוהדיו ומתנגדיו בשתי דרכים שונות, ובמידה רבה שניהם צודקים", אומר בשיחה ד"ר בני בראון, מרצה למחשבת ישראל השוהה כיום באוניברסיטת הרווארד. "המתנגדים סבורים שלמהלך יש מניעים סמויים, המכוונים כנגד מי שנדמים לאדמו"ר כמסכנים את מעמדו. התומכים רואים כאן רפורמות ענייניות ולגיטימיות".
האם רפורמות שכאלו הן לא דבר חריג במקצת?
"באופן מסוים בכל החסידויות, אך במיוחד בגור, ה'רבעס' לא ראו את עצמם כממשיכים ישירים של קודמיהם. כמובן הם מכבדים אותם ובקשים להמשיך את השושלת, אבל מבחינת ההנהגות, כל אחד יכול לפתוח פרק חדש".
אז על מה יצא קצפה של האופוזיציה לרב יעקב אריה?
"בכל חסידות, האליטה בה' הידיעה אלו מקורבי הרבי. והשאלה החוזרת על עצמה היא מיהם מקורבי הרבי. בגור תמיד היו שלוש אליטות עיקריות: הלמדנים, העסקנים ובעלי הממון. מתנגדיו של האדמו"ר רואים את הרפורמה כדחיקת רגליה של אליטת הלמדנים. מובן שמבחינה חיצונית הרבי מאוד מכבד רבנים והם תמיד יישבו בשורות הראשונות. אבל הטענה היא שבפועל יש דחיקה של האליטה הלמדנית, בין היתר משום שלאליטה הזו יש פחות יחס של כבוד ויותר ביקורת כלפי הרבי, במיוחד במה שקשור לר' שאול אלתר.
"תומכיו של הרבי טוענים כי יש כאן מהלך רפורמטורי מבחינה חברתית, במטרה שהלימוד הממוסד יגיע גם לכוחות החלשים ויקדם גם אותם. מה גם, כך הם אומרים, שלימוד העיון היה בעצם מריחת זמן, או לפחות כיסוי למריחת זמן, ועדיף שילמדו גמרא כפשוטה וספרים הלכתיים בסיסיים, וילמדו אותם כמו שצריך, מאשר יבנו מגדלים פורחים באוויר. זה נשמע הגיוני, אך מצד שני גישה כזו במידה מסוימת מייתרת את הישיבה - לפחות במובנה המסורתי, כבית גידול לתלמידי חכמים. בשביל בקיאות אתה הרי יכול לשבת בבית וללמוד לבד".
האם לרבי מגור יש ממה לחשוש? האם האופוזיציה בחצרו באמת יכולה לסכן אותו?
"אופוזיציה פעילה, אנשים שיביעו ביקורת על הרבי ולו בחדרי חדרים - לא קיימת בצורה מגובשת שיכולה באמת לאיים עליו. מצד שני, יש ציבור מאוד גדול של אנשים שמגלים כבוד והערכה לר' שאול אלתר, מבלי לפגוע במעמדו ובסמכותו של הרבי כמלוא נימה. דווקא בגלל שהמערכת מנסה לטייח את המתח בין שני האישים, החסידים מכבדים את שניהם בתמימות".
גאוותם של חסידי גור היתה מאז ומעולם על למדנותם וחריפותם. לא פשוט לוותר על מעמד שכזה, אפילו לא בשביל רפורמות חברתיות.
"נכון שגור העריכה מאוד את הלמדנים ואת הלמדנות, אבל האמת היא ששקיעת הלמדנות בגור, מבחינת הרמה, המתח הלימודי ואיכות הישיבות, התחילה הרבה לפני הרבי הנוכחי. גור שאחרי השואה עסקה רבות בהשתקמות, והכוחות הלמדניים בה היו שרידים מוצלים מאש. ה'פני מנחם' נחשב כמי שרצה לשנות את המצב, אבל הוא הנהיג את החסידות במשך פחות מארבע שנים ולא הספיק להשפיע הרבה. מבחינה מסוימת התקנות החדשות הן ניסיון להתמודד עם ירידת הרמה".
האם הוא יצליח בדרך הזו לשנות את פניה של חסידות גור?
"אין ספק שהדבר ישפיע. אליטת העסקנות ואליטת הממון תתחזקנה על חשבון אליטת הלמדנים, ואפשר לומר כי זה כבר מורגש. גור באופן כללי נמצאת במהלך של הורדת המתחים והדרישות, וזאת בעקבות מספר היבטים בהנהגתו החסידית של הרבי. למשל בענייני ה'קדושה' (פרישות מינית יתרה שהונהגה בגור – י"ש), הרבי הנוכחי הוא מהפחות לוחצים בכיוון. הוא לא אדמו"ר שמציב רף דרישות גבוה, וזה בוודאי ישפיע על האופי של גור, לטוב או לרע".
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2005 22:25 |
|
| |
וואס דערמאנען זיי זיך יעצט וועגען גער ווען עס איז שוין שטיל אזוי פיל יארן?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2005 07:35 |
|
| |
למתנחלים יש כעת חשבון עם גור.
מישהו מכיר את הד"ר מאיר מלניק?.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2005 15:02 |
|
| |
HeHATZER
'Mekor Rishon', 29.4.2005
When Rebi Pinhas Menahem prevailed over his nephew and succeeded to the Admur throne, he did not imagine what price his sons would pay for his triumph. Finally the hour arrived when his nephew seized the leadership, who then ousted his cousins one after another from positions of power. This is not a soap opera. This is what occurs today in the Gur Hassidic sect, the largest and strongest of the Hassidic sects.
by Yair Shapira
Approximately 13 years ago, the seeds of trouble were sown. In the home of the late Admur who recently passed into the world beyond, there were two mourners, both contending for the leadership: the half-brother of the Admur, and his only son. The former is the head of a famous Yeshiva, sharp-minded and a scholar, a man about town. The latter, having the features of an angel, restrained, stammers, a riddle for the large Hassidic community, but who for years, especially during the long illness of his father, the Admur, was the one pulling the strings of the movement, shrouded in his silence. During the whole period of bereavement, the two showered compliments upon each other. The former insisted that the son of the Admur shall succeed his father while the latter, in his inhibited manner, revealed that his uncle is deserving of the leadership. Below this disguise of honoring each other, the conflict was raging. The senior and distinguished members of the 'court' (hatzer) were thrown between the uncle and his nephew as imitating the movement of arms, slowly but firmly, lowering the hands. At times it seemed that the brother had the upper hand and at times the son seemed to be victorious. The Gur Hassidic sect was holding its breath.
The last Admur that directed the glorious Hassidic sect when its center was still in Poland, was Rebi Avraham Mordehai Alter, the author of 'Imray Emes'. During his reign, the Gur sect reached its peak of power and strength when the Admur was the leader of hundreds of thousands of Hassidim in the midst of the heart of Judaism of that period - the Warsaw Jewish community, with a population of 3 million. On the arrival of the Nazis, the conquerors immediately began a search for the 'Imray Emes', knowing that his demise would humiliate the whole Jewish world. The Hassidim, however, managed to arrange his escape to Eretz Yisroel with part of his family. Those remaining behind did not survive the holocaust.
In Israel, the 'Imray Emes' succeeded in renewing his 'court', thanks mostly for his devotion to the holyland during his youth where he sent many of his Hassidim. In the Hassidic Gur center in Jerusalem, the Admur established the central Hassidic Yeshiva, ''Sefas Emes'', named after the name of the book his father authored. Most of the Gur sect in Poland was annihilated but managed to rise in Jerusalem and to establish itself as the largest and strongest Hassidic sect in Israel, which conntrols the main political tool of the ultraorthodox public in Israel, Agudas Yisroel, without restraint.
Three of the sons of 'Imray Emes' were saved from the holocaust. Two, Yisroel and Simha Bunim were from his first wife and Pinhas Menahem from his second wife. Yisroel Alter, later known as the 'Beis Yisroel' became the Admur after his father's death. After the death of the 'Beis Yisroel', his brother, Simha Bunim, reigned over the Gur sect. As was the custom, he was also called by the book he authored, 'Lev Simha'. In the last years of his leadership, HaRav Simha Bunim Alter's health began to falter and his only son, Rebi Yaacov Arye, a quiet and solitary person, but with an imposing appearance like his ancestors, was marked by several of the strong ''party workers'' in the court as the successor and his influence mounted. Nevertheless, with his rise, the shadow of his step-uncle, Pinhas Menahem, or as he was later known, the 'Pnai Menahem', was breathing down his back. The 'Pnai Menahem', the remaining son of the 'Imray Emes', not yet an Admur, was involved in everything. His greatness in Torah placed him at the helm of the leading Gur Yeshiva, 'Sefas Emes' and his involvement with his fellowmen placed his as the Chairman of Agudas Yisroel for many years.
At the beginning of the week of mourning for Rebi Simha Bunim, the leadership seemed to be an open and shut case for his son, HaRav Yaacov Arye Alter. The ''party workers'' were already consolidated behind him, while his uncle, the 'Pnai Menahem', did not have troops behind him, notwithstanding his high position. The son's camp was of the opinion that the competition versus his uncle, Pinhas Menahem, good-tempered and not longing for a battle, would not be difficult. They were mistaken. By the end of the period of mourning, the 66 year old 'Pnai Menahem' was declared the new Admur. HaRav Yaacov Arye Alter, his family and close friends were besides themselves.
The Bnai-Brakites ignored the Jerusalemites
The disappointed son found some small consolation in a letter given him by his uncle. In the letter, which reached the newspaper, 'Mekor Rishon', the 'Pnai Menahem' promises that R. Yaacov Arye will be the next Admur after his death and that until then, he will treat his nephew's son with the credit due to the sons of Admurim. He named each one individually. The letter is quoted below, verbatim, except for comments in parentheses added for clarification.
''I hereby affirm'', writes the 'Pnai Menahem' to his nephew, ''to maintain and be exacting regarding the respect and position of the grandchildren (referring to the sons of R. Yaacov Arye) of my Admur brother, HaRav HaGaon Simha Bunim, of blessed memory, may his virtue stand us in good stead, as was the case during the lifetime of the Admur, of blessed memory, no less than my own sons, shlita, to seat them at celebrations, at the 'third Sabbath meal table' at least like my own sons, no less than that. That is to say, 'moreinu', the pious ('HaHassid') Rav, R. Avraham Mordehai Alter, shlita, and his brother, 'moreinu', the pious Rav, R. Nehemia Alter, shlita, and their brother-in-law, 'moreinu', the pious Rav, R. Avraham Hanokh, shlita, Zilberstein, and their brother-in-law, 'moreinu', the pious Rav, R. Avraham Shmuel, shlita, Rand, and also the pious Rav, 'moreinu', R. Nehemia Mendel the son of the righteous ('HaTzadik') Rav … 'moreinu', HaRav Yaacov Arye, shlita, Alter and his sons-in-law … no less (the emphasis was in the original text) than my children, my sons, shlita. I understand my confirmation (becoming the Admur) during my lifetime, with the help of the blessed G-d, for a long and happy life (…), after which the leadership will be transmitted to the son of the honorable Admur, of blessed memory, 'moreinu', the righteous Rav, R. Yaacov Arye, shlita, may G-d extend his days well.
Signed: Pinhas Menahem Alter''
Had the 'Pnai Menahem' been aware of the great trauma experienced by his nephew on the loss of the leadership, even temporarily, and how much of a grudge he bore against him, he would have surely also asked for a complimentary letter pledging the honor of his descendants. However the inexperienced Admur, Rebi Pinhas Menahem, did not foresee the price that his sons would pay for his becoming the Admur.
During the short years of his reign, the 'Pnai Menahem' established himself as one of the leaders influencing the ultraorthodox ('hareidy') world. Among the thousands who came to him for advice and a blessing, were many who, by their dress were recognized as not being a Gur Hassid and even not Hassidim at all. The absence of Rebi Yaacov Arye Alter and his followers, who entrenched themselves far from Jerusalem, in their kingdom of Bnai-Brak, was evident, waiting defiantly and impatiently for their turn. On his rare pilgrimages to Jerusalem, it was apparent that the nephew of the Admur did not see himself as one of the disciples of the 'Pnai Menahem'. R. Yaacov Arye's anger was further kindled when the son of Rebi Pinhas Menahem, HaRav Shaul Alter, was appointed by his father to head the 'Sefas Emes' Yeshiva, the prominent power position of Gur. Rebi Yaacov Arye halfheartedly protested and claimed that it would have been fitting for him to be consulted prior to the appointment. Within a short period, HaRav Shaul, the Rosh Yeshiva of 'Sefas Emes', acquired the reputation of a top-notched scholar and the position as one of the Torah leaders of the ultraorthodox circle. A close relationship was formed between him, the Rosh of a Jerusalem Hassidic Yeshiva, and the Rosh of the Lithuanian Slobodka Yeshiva in Bnai-Brak where the greatness in Torah of R. Shaul did not escape their attention.
The 'Pnai Menahem' did not occupy the seat of power for many years and was called to the Divine Court nine years ago. At the memorial service, 30 days following the death of his father, Rebi Shaul called out for brotherhood within the Hassidic sect. As if he could see into the future – or maybe not – the Rosh Yeshiva spoke of the unity of the sect under the leadership of the new Admur, his cousin, Rebi Yaacov Arye Alter. The camp of the new Admur was not impressed, so it seemed, by the demonstration of loyalty of the Rosh Yeshiva.
One hat for everyone
The present, Admur, Rebi Yaacov Arye, has added many Regulations ('Takonos') for his followers. Among others, he banned the use of cellular phones by the Gur Hassidim and threatened to cancel the 'Kolel' allowance of anyone caught with a cellular phone. The Rebi's supporters explained that scholarships for 'Kolel' students are not meant to finance luxuries, such as cellular phones. The Admur also directed the 'Kosher telephone' deal with the Mirs company, and on his command, his aides are trying to have the telephone 'protected' from parameters not becoming for the standard mandatory for the ultraorthodox public. In another theater of operations, Rebi Yaacov Arye has given support to the Sabbath battle of HaRav Raphael Halpern, the owners of 'Optica Halpern' who is trying to rout out the opening of businesses on the Sabbath by financial tactics. However, the most significant Regulation of the Rebi, that may make the reputation of his sect unrecognizable, is the prohibition of Gur Yeshivos to study Gemora in depth.
The pride of Gur Hassidim from its beginning was their mastering of Torah studies. During all the years of its existence, Gur was considered as the most scholarly in Talmudic learning ('lamdonis') of all the Hassidic sects and whose students could debate on the arguments of Abayai and Rava and to wrestle with the Gemora topics in the avenue of depth learning. The Admurim and the Roshay Yeshivas of this sect were known for their repute as distinguished scholars even within the Lithuanian Talmudic learning strongholds. This was not just a matter of the House of Study (Beis Medrash) alone. This Talmudic learning ('lamdonis') which does not in general characterize the other Hassidic courts, imparted to the 'Gerers' (Gur Hassidim as they were connoted in the ultraorthodox domain) an image of sharp and rational individuals in all walks of life, at least in their own opinion.
Despite all this, the present Admur decreed that from this date onward, the method of study of Gur students will be 'bekius' – the learning of many Gemora pages at the expense of learning them in depth. The Regulation applies to all the Yeshivas, including 'Sfas Emes', the Yeshiva of R. Shaul. The sharp 'Gaon' was compelled to end his lessons in the Yeshiva, at the command of the Rebi. For a period, he was even seen giving lessons in Lithuanian Yeshivas.
For great Talmudic scholars, the teaching of 'bekius' has no advantage for young married students; sometimes the opposite is true. R. Shaul remained in his position, that was drained of all genuine content. All that was left of his title were external signs of honor: the adorned 'samet' hat retained by the Gur sect for the Rosh Yeshiva, and the 'aliya' to the sixth Torah portion ('sheeshee') on the Sabbath when the Admur is not in Jerusalem.
''The Rebi initiated a grand step of the restoration of unpretentiousness to the Hassidic leadership'', by the prohibition on the study in depth as explained by one who has closely followed the proceedings in the court in the last few years. ''In general, there is a trend in the courts to restore the former eras and return to the original and old Hassidism.'' A similar argument was issued by the court of the Rebi, that explained to the Hassidim that the ban on study in depth was part of the battle of the Rebi against the social elitism. Accordingly, the study in 'bekius' is a sufficient intellectual challenge for the populace.
In general, the universality reigns in Gur. Within this framework, all the teachers ('melamdim') are currently allowed to wear 'samet' hats, to extol the honor of each one to his students, schoolchildren. Even the sixth 'aliya', when the Rebi is in Bnai-Brak, has become the property of the downtrodden and wretched of the court Hassidim. When there were no more impoverished, the honored 'aliya' was given to boys celebrating their bar-mitzva.
Within the framework of the battle against Torah elitism in Gur, their Yeshiva in Haifa was closed. The Yeshiva directed by the Judge ('HaDayan') HaRav Atlas, was the Gur fortress of 'lamdonis'. At first, the Rebi's court planned a slow demise. The system that directed students began to send the weaker students to this Yeshiva, but the Yeshiva refused to wither away until those close to the Admur gave a distinct order to close its gates. One of the mythological Rebis in the shut-down Yeshiva was HaRav Mendel Shafran, a Gur Hassid from Bnai-Brak, who was ranked as one of the greater scholars even outside the bounds of his Hassidic court. His exalted Torah standing and his resoluteness allowed him on some occasions to sound off against the staff of Rebi Yaacov Arye. It was HaRav Shafran who warned for some time against the management of the Rebi's close attendant, the contractor Zvi Bialistotzky, who was recently suspected of belonging to a band that dealt in forged historical documents. He dared to sound off against the old 'hevrusa' of the Admur, a Gur Hassid from Petah-Tikva, whose employees wreaked havoc with the property of a society that was not to their liking.
Crush the rebellion
For years, those close to the House of the Admur came and went to the house of the Rosh Yeshiva, R. Shaul, with all kinds of instructions. For example, the Admur's men ordered Rebi Shaul to cancel a dinner that was planned months in advance, an event in which the Yeshiva intended to raise considerable funds for its operation. Finally, the supporters of the Rosh Yeshiva decided to end their silence. Under the slogan borrowed from the Song of Songs (8:4) , ''violent like the nether world is jealousy'', they put out a proclamation in the Gur centers that they will no longer remain silent. ''After the measure ('se-ah') was filled, we felt the obligation placed upon us to cry out openly, to denounce in front of HaShem and in front of the people of the transgressions against the community'', said the proclamation circulated two and a half years ago. ''Presently, we are opening with a list of announcements to remove the veil and in which we shall list the evildoers, one by one, the pursuit of hate that he (the Admur) is directing against the 'Pnai Menahem' and mainly his son, the Rosh Yeshiva, shlita, and prove to all the amount of hate and jealousy being discharged''.
They promised and fulfilled their promise. In two proclamations distributed that year, the anonymous writers began to unfold the web of suffering borne by the sons of the previous Admur. ''We are aware of the recent actions of the Rosh Yeshiva to calm the tempers, and their outcome is doubtful, but we consider this in the same category as ''a Rav who does not stand on one's dignity, his dignity is not forgiven'', and certainly when the subject refers to the dignity of the 'Pnai Menahem', of blessed and saintly memory, there is no one in this world who is able to forgive'' was written in one of the proclamations. ''The pursuit of hate by the Admur does not end with the humiliation of the Rosh Yeshiva and we shall now spread the levels of hate and humiliation that has continued for almost seven years against the youngest son of the 'Pnai Menahem', 'moreinu' R. Daniel, shlita.
''During the lifetime of the 'Pnai Menahem', Dr. Michael Tannenbaum from the U.S.A. with his son-in-law Dr. Meir Melnick set a goal to establish a Yeshiva to be headed by R. Daniel. As men of action, their words were put into action, but on that hasty day, the day that the lights were dimmed, the 16th of Adar 5756, the 'Pnai Menahem' was to come to the religious celebration for dedicating the corner stone for the Yeshiva, but for our sins, the hour was taken from us. Having their mind set on the promise, they continued with dedication as they sensed that the establishment of the Yeshiva shall be a hallowed accomplishment for the pure memory of the 'Pnai Menahem' whose youngest son will merit to continue the tradition of his father in the teaching of Torah and awe. Assuredly, after a few years, the Yeshiva building was completed in Beis Shemesh. Everyone anticipated and waited for the consent of the house warming, however, as usual, ''the excuses did not terminate''. One evasion followed another and consent by the Admur was not forthcoming for opening the Yeshiva. For three years, the building stood desolate in Beis Shemesh, a finished building furnished with all the latest amenities and furniture, all due to the jealousy of the Admur and his fear that his dignity may be belittled when the genius and greatness of R. Daniel, shlita is exposed.
''After three years, the obtuse came upon a brainstorm that there is actually no need for a Yeshiva Gedola but there is a need for a high school Yeshiva and in his opinion, R. Daniel cannot head this Yeshiva since his grand stature is not appropriate, overqualified, for the position of heading a high school Yeshiva. The high school Yeshiva was started and is still functioning, but 'moreinu', R. Daniel, shlita, did not merit to teach Torah there, and only great Rabonim can comprehend what yearning and grief is involved and the amount of cruelty involved.
''Can forgiveness change this, Is there a question of dignity and disrespect? There is only jealousy, hate and competition to erase the sanctified memory of the 'Pnai Menahem' by the humiliation of his Torah teachings which he passed on to his sons and those following him, and their dignity is not forgiven''.
The Admur's men went into action, with a firm intent to crush the rebellion that broke out against their Rav. HaRav Shaul Alter, on his part, came out against those circulating the proclamation, and vehemently claimed that he was not involved. Unexpected visits and nightly telephone calls were common occurrences of many of those suspected of supporting the Rosh Yeshiva and opposing the popular revolution that the Rebi launched. Five suspects were summoned to a special Beis Din established for this purpose by Yossef Cooperburg, the present Chairman of Agudas Yisroel and one of the close supporters of the Admur. Three Gur Rabonim, from Jerusalem, Ashdod and Petah-Tikva were summoned to act as the judges of the Beis Din. It is not known whether any evidence was brought before the Beis Din or if any judgement was handed down by them but these facts were of no avail to the accused. Officially, they were excluded from the sect and their children were evicted from the Gur institutions in the midst of the school day.
Even HaRav Yitzhak Menahem Weinberg, the Admur of Tolna, paid the price of the uprising. The approach of HaRav Weinberg, formerly a typical Gur Hassid who succeeded to the leadership of the small Tolna Hassidic sect, by his father's connections through marriage, is actually in accord with the social upheaval that Rebi Yaacov Arye is trying to accomplish in his court. He also follows in the footsteps of the founders of the sect and places importance on the popularity of the Hassidic ideology. He stood up for the dejected and preached against elitism in the ultraorthodox education, which in his opinion, tramples the average type student and those suffering from some learning defect. However, HaRav Weinberg was also a close student of the 'Pnai Menahem', so the ideological affinity with the agenda of the present Admur did not bring him in good stead. HaRav of Tolna was told to cease his routine lesson ('shiur') every Friday (erev Shabbos) that dealt with the book of the previous Admur of Gur, the 'Pnai Menahem', given in the central Beis Medrash of Gur Hassidim,.
The present Admur spends most of his time in Bnai-Brak. Occasionally he visits the center of the sect in Jerusalem and sometimes vacations in Arad where Gur has an impressive presence. There are large Gur communities in Ashdod, Beis Shemesh, and other smaller ones that can be found in Hatzor, Haifa, Petah-Tikva and actually throughout the country. Gur rules, without constraints, in Agudas Yisroel and is one of those most influencing current affairs in ultraorthodox circles and the main molding factor of the character of ultraorthodox Judaism. The present Admur may be a revolutionary who decided to change the face of his court ('hatzer'), but on the other hand, he may be a leader trying to depress any complaint against his authority. In either case, the Gur Hassidic sect will have a new personality in the coming years.
תוקן על ידי - נופתצופים - 02/11/2005 15:07:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2005 17:38 |
|
| |
גור האט א חזקה אז זיי בלייבן נישט שולדיג קיינעם, זיי זענען מאריך אף, אבער דערנאך קומט עס...
מיט יארן צוריק האט נטורי קרתא אין ירושלים באקומען פון זיי קאלטס און ווארעמס. חכי...
|
|
|
|
|
|
