| נשלח ב-4/5/2005 09:08 |
 |
| |
מנהגי שבת-להוציא מלבן של קראים.
במקומות רבים בתלמוד הבבלי, מופיע הביטוי:
"כדי להוציא מלבן של צדוקין".
פירושו של ביטוי זה הוא:
ההלכה נקבעה כך שתתנגד להלכות הצדוקים.
ייתכן שגם בזמנים מאוחרים יותר, בעת ה"מלחמה" עם הקראים, נקבעו ע"י הגאונים מנהגים והלכות, שכל מטרתן היתה, קביעת מנהגים שהם נגד מנהגי והלכות הקראים.
עם הזמן נשכחו הטעמים ה"אמיתיים", ולכן "נוצרו" טעמים חדשים, אך פה ושם מופיעים הסברים, הקושרים את התקנות והמנהגים, במלחמת הגאונים בקראים.
הסברים כאלו מופיעים במקורות קדומים, ובמקורות מאוחרים בני זמננו.
******
אחת המחלוקות הידועות בין הקראים לרבנים היא בהיתר בעירת האש בשבת.
לדעת הקראים, הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", (שמות לה פסוק ג), אוסר בעירת כל אש בשבת, ואילו לדעת הרבנים, האיסור הוא רק על הבערה בשבת, אך לא על בעירת אש, שהודלקה לפני כניסת השבת.
האבן עזרא, המתייחס לפירושי הקראים, במקומות רבים בפירושיוו, מתייחס בפירושו לפסוק זה, (הפירוש הקצר שמות לה פסוק ג), למחלוקת הקראים והרבנים בדין אש בשבת, וכותב:
"טעם לא תבערו ... והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש. אז ענה ואמר, לא תבערו אש, גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום.. .".
ובסיומו הוא כותב:
"והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה".
ובפירושו הארוך לפסוק זה, הוא כותב:
"חבר הגאון רב סעדיה ספר נכבד, תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת".
******
להלן, מספר מנהגים, בדיני שבת, והקשורים לבעירת אש בישול, שייתכן שהם נקבעו ע"י הגאונים, כדי להוציא מלבן של הקראים האוסרים.
******
הדלקת הנר בערב שבת.
"שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר". (משנה שבת פרק ב משנה ז).
דברים אלו היו צריכים להעשות לפני השבת, מפני שעשייתן בשבת אסורה, ואי עשייתן בערב שבת היתה "מקלקלת" את השבת.
מאמר אחר בגמרא מייחס לנרות השבת "סגולת שלום בבית",
"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. מאי ותזנח משלום נפשי? - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת". (שבת דף כה עמוד ב).
מהו הקשר בין שלום והדלקת הנר?
לדברי רש"י:
"ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה".
אף שהדלקת הנר היתה "רק" כדי שלא ישבו בחושך, מצאנו, שחז"ל ייחסו לדבר חשיבות מיוחדת להדלקת הנר בשבת:
"תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו". (שבת דף קיט עמוד ב).
לדברי המשנה (שבת פרק ב משנה ו, דף לא עמוד ב):
"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר".
במדרש תנחומא (ורשא פרשת מצורע סימן ט), מובא ההסבר הבא:
"כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, למה בשעת לידתן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ושלשתן מן התורה נדה דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה, חלה דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה הדלקת הנר דתנו רבנן מניין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר בשבת שנאמר (ישעיה נח) וקראת לשבת ענג זו הדלקת הנר בשבת".
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן א, באה תוספת לאחר הסבר "מצוות" הדלקת הנר:
"ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך שנו רבותינו על שלשה וכו' ושלשתן מן התורה, נדה דכתיב (ויקרא טו) ואשה כי יזוב, חלה (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, הדלקת הנר דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת, וא"ת לישב בחשך אין זה עונג שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך שנאמר (איוב י) ארץ עיפת' כמו אופל".
במדרש לקח טוב (שמות פרק טז ד"ה ח), מופיעים טעמים נוספים להדלקת הנר:
"וכן אמרו רז"ל לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר, כדי שישבע, הסומין אוכלין ולא שביעין, ומי שאוכלין בלילי שבתות בלא הנר בחשך ידמו, כי אין אוכלין לשבוע נפשם.
ועוד שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו, לפיכך אמרו רז"ל הדלקת נר בשבת מצוה, שיתענג בשבת במאכל ובמשתה.
ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו".
מדרש זה הובא גם בספר שבולי הלקט ענין שבת סימן נט.
וראו גם בשבולי הלקט סדר יום הכיפורים סימן שז:
"ואחי ר' בנימין זצ"ל פי' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי, להוציא מלבן של צדוקין, שמתענין גם בתשיעי, לפי שלא ניתן הכתוב לידרש אלא לחכמים, וחכמים דרשו עינוי זה, שהוא באכילה ושתייה, אך שצריך להפסיק אכילתו מבעוד יום, והרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי, שמפסיק אכילתו מבעוד יום, בעוד שהוא יום תשיעי, עד שלא יכנס עשירי, הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי, ולאו משום תוספות חול על קודש נקט לה, אלא להודיע שכך הדין, שאוכל ושותה כל היום, ואותה שעה קלה חשיבה לו כתענית שלם".
במקום אחר (שמות פרק לה ד"ה ג) אף מייחס מדרש לקח טוב, את ראשית "מנהג" ההדלקה לימי משה רבנו, אף שמלשון התלמוד ניתן להבין, שחיוב ההדלקה אינו אלא מנהג מאוחר:
"ללמדך: שקבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק הנר.וחכמים אומרים מצוה להדליק מפני שלום ביתו, ושלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד, כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחיה, ועוד משום שלא יאכל בחשך, ואפילו שרץ בקערה אינו רואה".
וראו ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט, מובא ברש"י בראשית פרק כד פסוק סז:
"כל זמן שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת, כיון שמתה שרה פסק וכיון שבאת רבקה חזר אותו הנר".
במדרש לקח טוב זה, הוראה נוספת:
"ללמדך: שלא נאסרה הבערה אלא לבו ביום, אבל אם הובערה מאתמול אינה אסורה, וכל חכמי הדורות לא נחלקו כלל, [אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אבל בהבערה עצמה שראוי להדליק לא נחלקו כלל].
בספר חסידים (מרגליות) סימן תתשמז, מובא טעם "כללי" נוסף:
האור הוא ברכה, והחושך הוא קללה.
"זאת התשובה השיב רבינו משולם נ"ע למינין, שאינן מדליקין נרות בבתיהם בשבת, מפני שאומר הפסוק (שמות ל"ה ג') לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
והשיב להם כך:
כתיב (בראשית ב' ג') ויברך אלהים את יום השביעי, אין אנו יודעים במה ברכו, אלא ממה שאנו רואים בקללות שקלל איוב את יומו שקיללו בחשיכה, שנאמר (איוב ג' ו') הלילה ההוא יקחהו אופל וגו' יקוו לאור ואין (שם ט'), מכלל שהברכה שבירך הקב"ה השבת היא אורה, שהיא שלום הבית. וכל מה שאמר איוב בקללה, יש לומר להיפך גבי שבת לברכה".
******
סיכום הטעמים להדלקת הנר:
א. היה מנהג ישראל מימי משה רבינו להדליק הנר.
ב. שלום בית-כדי שלא יכשל כשילך באפילה.
ג. כדי שיאכל תבשילו לאור הנר וישבע.
ד. שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו.
ה. כדי שלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד.
ו. הישיבה בחושך היא קללה.
כל הטעמים מעוררים את השאלה:
למה מברכים על הדלקת הנרות?
וכי היכן ציוונו?
לעיל הבאתי מהמדרש תנחומא הכותב, שהציווי להדליק נרות שבת, הוא בפסוק שבו נאמר וקראת לשבת ענג, אולם ברור שהוא הסבר הדרשי ולא הלכתי.
ייתכן שההסבר לברכה זו הוא:
כדי להוציא מלבן של קראים שאסרו בשבת בעירת כל אש, אפילו הואר דלק מערב שבת, חייבו הגאונים לברך על הדלקת נרות השבת.
ואכן, החובה לברך על הדלקת נרות השבת, הופיעה לראשונה רק בספרות הגאונים, בעוד שבגמרא מופיע רק החיוב שיהיה אור בבית בערב שבת, וכאשר יש נר דולק אין חובה להדליק נר לכבוד שבת.
ואף שאין לתקן ברכות חדשות, לאחר התלמוד, (ראו תשובות הגאונים גינצבורג (גאוניקה ח"ב) עמוד 50 בשם רב יהודאי; ארחות חיים ח"א תפלת ערבית בשם רש"י, בנוגע לברכת יראו עינינו, ועוד), הרי מצאנו ברכות שנחברו ע"י הגאונים שנתקבלו, למשל ברכות "הנותן ליעף כח", ו"שעשני כרצונו" שבברכות השחר.
חיוב ונוסח הברכה מופיע בסדור רב עמרם גאון (סדר שבתות):
"המדליק נר של שבת צריך לברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת".
בתשובות הגאונים, מופיעה התשובה הבאה:
"וששאלתם: עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא ואי הלכתא היכא כתיבא בתלמוד ... והשיב: נר של שבת הלכתא היא, ואע"ג דלא אמרה בהדיא, דאמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה, ותנן במתניתין שלשה דברים צריך אדם וכו' ותנן על שלש עברות נשים מתות וכו', וקי"ל כאביי דאמר דמאי דדבריהם בעי ברכה". (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן צא, תשובה "לרב האי", תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן פב, לרב שרירא ורב האיי. וראו גם אוצר הגאונים לשבת, תשובות סימנים פג-פה).
הראב"ן כותב בספר המנהיג, (סימן יז) שרב אחא כתב שיש לברך על הדלקת נרות שבת, וכנראה שכוונתו לרב אחא משבחא (הידוע כרב אחאי גאון) בעל השאילתות, אך בשאילתות שלפנינו, מופיע רק חיוב הדלקת נרות שבת, בשתי שאילתות, (תצווה סג, ובהעלותך-סימן קכב), אך אין שם כל זכר לחיוב הברכה.
בין הראשונים מצאנו מי שחולק על חיוב ברכה על הדלקת נרות שבת, וסובר שאין לברך:
האור זרוע, (ח"ב - הלכות ערב שבת סימן יא), מביא את דברי רבנו משולם שהתנגד לברכה:
"והיכא שמדליק נר שבת, היה אומר רבינו משולם זצ"ל שאין לברך להדליק נר שבת ... והי' מדקדק מדקרי להו חובה ולא מצוה, ה"ה כמים אחרונים שהם חובה ואין טעונים ברכה. ועוד תדע שאין עיקר מצות הדלקה, שאם היה דולק והולך מבעוד יום, אינו חייב לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כמו שהוא חייב בנר חנוכה".
בהמשך דבריו הוא מביא את דברי ר"ת, (המובאים גם בתוספות שבת דף כה עמוד ב, ובשו"ת ספר הישר לר"ת, סימן מה אות ר), החולק עליו, וסובר שיש לברך על נרות שבת ...".
מסקנת האור זרוע:
"ונראין דברי ר"ת, והלכה כדבריו".
כראיה לדברי ר"ת, מביא האור זרוע את דברי הירושלמי בברכות פרק הרואה, שלשונו: "המדליק נר בלילי יו"ט אומר אקבו"צ להדליק נר לכבוד יו"ט, ואין צריך לומר זמן. בלילי שבת אומר אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת".
ירושלמי זה מובא גם בראבי"ה בשתי מקומות:
במקום אחד, (ראבי"ה ח"ג - הלכות יום טוב סימן תשיב):
"ירושלמי פרק המביא כדי יין. המדליק נר לילי יום טוב צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב. ובירושלמי פרק הרואה גרסינן להדליק נר לכבוד יום טוב, ודכותיה בשבת אמרין לכבוד שבת".
ובמקום השני, (ראבי"ה מסכת שבת סימן קצ"ט), כשהוא מצדיק באריכות את הברכה:
"וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי שצריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, ועל של יום טוב מברך להדליק נר של יום טוב.
(יש לציין לשינוי בנוסח הברכה בשתי המקורות: " להדליק נר לכבוד שבת/ להדליק נר של שבת).
ירושלמי זה אינו לפנינו, אף שהוא מובא גם במרדכי, שבת סימן רעג, ובהגהות מיימוניות פ"ה מהלכות שבת, וגם בהגהות הגר"א לשו"ע או"ח סימן רפ"ג ס"ק ח.
לדעת אפטוביצר, (בהערתו לראבי"ה סימן י"ב הערה 17, וראו גם הערה 10 בראבי"ה סימן קצ"ט), היה לפני חכמי אשכנז וצרפת "ירושלמי", אשר לתוכו נקבצו הוספות רבות מן הבבלי, מספרי האגדה, ומספרי הגאונים, וייתכן שה"ירושלמי" שלפננו היה בספר זה.
וכך כתב גם הר"י שור, בהערות "עתים לבינה" על ספר העתים עמוד 19 סוף הערה צז.
בהמשך דבריו כותב האור זרוע:
"ואע"ג דאמרינן הדלקת נר בשבת חובה, הך חובה חובה דמצוה, ולא דמי למים אחרונים חובה שאין מברכין, דהתם החובה הוא משום סכנה. וגם [תיקון לנשים הוי] בדבר, כדתנן על שלש עבירות נשים מתות וכו'...
ויש מרבותינו שאמרו שאין זה גמר מצות[ה].
והשיב רבינו תם דגמר מצותה היא כמו נר חנוכה דלפרסומי ניסא הוא, והכא נמי מיד הוה שלום ביתו...
ועוד כי הנשים נוהגות לכבות ולחזור ולהדליק ולברך, ואם אינן נביאות בנות נביאות הנה. והכי פירושא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, קיבלוה עליהם כל ישראל מחמת מצוה בחובה".
יש מי שטען שגם מטרת הברכה על הדלקת נר שבת, שתוקנה ע"י הגאונים, היתה כדי להוציא את איסור ההדלקה מלבן של הקראים.
******
אמירת משנת "במה מדליקין" בערב שבת.
המהר"י אלברצלוני, כותב בספר העיתים סימן קמ:
"ומקדשין על היין בבית הכנסת להוציא אורחין, ולאחר שמקדשין בבהכנ"ס, אומר פרק אחד ממסכתא שבת, והיא במה מדליקין, ושפיר דמי למיעבד הכי, מפני שהיא דבר בעתו, לאדכורי הלכות הנר".
הר"י שור בהערותיו "בינה לעתים" על ספר העתים שם, כותב:
"לא מצינו בזולת שקבעו לומר בציבור פרקי משניות משום דבר בעתו... ולדעתי הנהיגו זה אז, לפי שרבו הצדוקין /הקראים/ תלמידי ענן שר"י, שחלקו על הדלקת הנר בליל שבת, והחמירו על המון להיות מבנ"א יושבי חושך, ולזה קבעו לשנות בציבור בליל שבת פרק במה מדליקין, להוציא מלב אנשים נטיות דעת מינות, ולדעת כי כי חיוב הדלקת נר שבת חובת מצווה היא משנות דורות עולמים, ומעולם לא נסתפקו אי מדליקין נר בליל שבת, אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין".
******
הטמנת חמין בשבת
בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן לד), מצאנו על תקנת הטמנת החמין:
"הטמנת חמין תקנה גדולה היא דתקינו רבנן, משום עונג שבת, שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל מכל פנים וחם, ובשבת תקנו חכמים להטמינו מבערב, כדי שישתמר המאכל בחמימותו, ויהיה חם בשבת, ואיכא בהא מילתא עונג שבת, ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיו (נ"א אהליהם) לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וירקבו עצמותם, אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם, להטעותם שהחמין אסור בשבת, ותפח רוחם ... הילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת לפי אותו הדרך בר נדוי, ודרך מינות יש בו, וצריך להפרישו מקהל ישראל, ויש לנו לדקדק אחריו, אי משום חולי הוא, אי משום פנים אחרים, כגון שאינו תאב לאותו מאכל, ואינו מניח משום צד מינות אחר, אין עלינו להוכיחו בכך, אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת ...".
תשובה זו מופיעה גם בספר העיתים סימן טז (עמוד 25), מבלי לציין שהיא תשובת גאון.
אך רבי זרחיה הלוי, הבעל המאור (המאור הקטן שבת פרק ג, עמוד 32 מדפי הרי"ף), כותב:
"ויש אומרים, כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה". (איוב פרק יג פסוק ה).
כנראה שה"בעל המאור" לא חשב, שמי שאינו אוכל חמין בשבת, חשוד במינות.
תוקן על ידי - נישטאיך - 04/05/2005 9:09:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2005 18:15 |
|
| |
ב"תורה שלמה" לרבי מנדל כשר זצ"ל. מצאתי דבר נוסף שיתכן שבא להוציא מלבם של צדוקים.
הרמב"ם כותב (בהלכות מילה פרק ב הלכה א)
"ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים, ונהגו כל ישראל בסכין".
בספר "גן עדן" עניין מילה (דף קצב) כותב שענן מייסד כת הקראות אמר כי חוב שתיעשה המילה במספרים, שנאמר "חרבות צורים" לשון רבים.
ולהוציא מדעה זו נהגו כל ישראל למול רק בסכין ולא במספרים.
(בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בני ישראל שנית" יהושע פרק ה)
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2005 04:08 |
|
| |
כשכתבתי את דברי דלעיל: "ב"שאילתות" שלפנינו, אף שחיוב הדלקת נרות השבת, מופיע בשתי שאילתות, (תצווה-סג, ובהעלותך-קכב), אין שם כל זכר לחיוב הברכה", לא העליתי על דעתי, שייתכן שגם כפילות נושא הדלקת הנר בשאילתות, תלויה במחלוקות הגאונים עם הקראים, עד שנתקלתי בשבת זו, בספרו של חיים טשרנוביץ, (רב צעיר), "תולדות הפוסקים".
לדבריו, (חלק ראשון עמוד 65), הכפילויות בשאילתות הרבות, (קידוש היום, מילה שדוחה שבת, התרת נדרים ע"י יחיד מומחה, קידוש החודש, לשון הרע, הליכה לערכאות, בדיקת חמץ, ועוד), הן בגלל מחלוקת הרבנים והקראים:
"טעם הדבר הוא, מפני שהיה אז צורך השעה, לעשות חזוק למדרבנן יותר משל תורה, על מגמה זו מראות השאלתות הכפולות שבספרו של ר' אחאי, כי כפי שחקרתי בספרות הקראית , רובן וכמעט כולן של אלו השאלתות הכפולות, היו בשעתן "שאלות בוערות" בספרות הקראים, בעל השאלתות חוזר עליהן פעמים אחדות, כדי לעורר את לב הקהל על קיומן...
על מצוות הדלקת הנר הוא חוזר ושונה שתי פעמים, (הציון לסימן קסג הוא ט"ס, וצ"ל קכ"ג), ובשתי המקומות מתווכח המחבר: איזהו עדיף, - קידוש היום או הדלקת הנר? וטעם הדבר הוא, לפי שהקראים הכחישו לגמרי מצוות הדלקת הנר, וחשבו זאת לאיסור, ובפרט חשבו כך הקראים הקדמונים כידוע, משום כך חוזר ושונה אותה, נראה, שבזמניהם נתקנה ברכה להדלקת הנר בשבת,... ובודאי נתקנה בימיהם ברכה כדי לעשות פרסום לדבר, ולהוציא מלבם של הקראים...".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2005 03:14 |
|
| |
אמשלום.
<"היכן מצאת במקורות הקדומים, שלום בית במשמעות המתאימה להבנתך?">
מצאתי במקורות הקדומים.
משנה: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם, ערבתם? הדליקו את הנר".
גמרא: "מנא הני מילי? - אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא וידעת כי שלום אהליך (שבת דף לד עמוד א).
"דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך (איוב ה, כד) זו השחזת סכין". (ספר כלבו סימן לא ד"ה ורחיצת פניו).
וידעת כי שלום אהלך - בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו , שנאמר שובו לכם לאהליכם". (רש"י יבמות דף סב עמוד ב?).
תוקן על ידי - נישטאיך - 06/06/2005 3:19:00
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2005 10:57 |
|
| |
לאמשלום
לצערי לא הבנתי את כוונת דברי הרמב"ם כדברייך:
דברי הרמב"ם הם הרחבה על דברי הגמרא:
אמר רבא, פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו "שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו", (שבת דף כג עמוד ב).
בתוספת הרחבה על גודל השלום, המופיעה במספר מקורות:
"ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים".
להבנתי, כוונת הרמב"ם היא על עצם מדת ה"שלום", יהיה זה כל שלום שיהיה:
"רבי יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים שמטילות שלום, והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות". (מכילתא בסו"פ יתרו עה"פ ואם מזבח אבנים וגו' כי חרבך הנפת עליה ותחללה, מובא בקצרה ברש"י).
כשתעייני במשנה תורה, הלכות שבת פרק ה הלכה א, ובפרק ל הלכה ה, תמצאי, שכאשר הרמב"ם כותב על הסיבה להדלקת נרות שבת הוא כותב:
"ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת".
"וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן".
להבנתי, השלום עם האשה אינו סיבת ה"שלום בית", ואם האשה מצטרפת, ברוכה תהיה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 13:18 |
|
| |
אין כאן שום סתירה.
הטעם הרשמי והפורמלי של הדלקת הנר, הוא אכן משום "שלום בית" וכמו שנתבאר לעיל.
אמנם, לבד מטעם זה ישנם טעמים נוספים שחלקם נאמרו ע"י הקדמונים - כמו שסיכם נישטאיך- ברובם הם ואריאציות לתיאור שלום הבית ,ובחלקם יכולים להחשב לטעמים הבאים לאחר מעשה כפי שיש במקרים רבים.
נישטאיך הביא טעם נוסף שיתכן ועמד בבסיס המוטיוציה של התקנה - אף שאינו הטעם הפורמלי - והוא להוציא מלבם של צדוקים שאסרו נר דולק בשבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 11:37 |
|
| |
ברבי,
ועוד משהו. כתבת לעיל: חז"ל רצו שבליל שבת הכל ילך למישרים ללא פאשלות ועגמת נפש. וזה מה שקרוי "שלום בית" . לכן חייבו הדלקת נר שבעידן החשמל קשה קצת לתאר איך נראה בית חשוך ללא שום נר.
ההנחה שלך לגבי טעמי חז"ל סותרת את טענתו של נישט מתחילת האשכול. אשמח אם תנסה להסביר את הסתירה ולנתח אותה.
תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 11:30 |
|
| |
ברבי,
ראשית, את ההפניה למקור בספרי (שאינו נמצא בנוסח שבידינו) הביא גם נישט.
שנית, מה לעשות, כנראה איני שייכת לקטגורית "כל לומד ישר".
שלישית, כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטה ח"ו - האם אתה יכול להסביר את ההגיון בזה?
ההגיון שלי (עקום ומעוות, אולי) אומר, שאם יבואו לידי קטטה, עדיף שהסכין יהיה קהה.
נישט,
אמנם איני ממצטטי הרמב"ם כאן, אבל פטורה בלא כלום לא יכולה: היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר [משלי ג'] "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". [הלכות מגילה וחנוכה פ"ד הי"ד].
הרמב"ם מבין כאן קשר ברור בין מגמת ה"שלום בית" של הדלקת נר שבת, לבין השלום בין איש ואשתו. (אין זמני בידי כרגע לחפש מקורות נוספים, אבל דומני שדי בזה).
תוקן על ידי - אמשלום - 31/05/2005 11:36:03
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 11:16 |
|
| |
אמשלום
דברי אינם "יצירה מדרשית" אלא הפשט הפשוט.
ואף שאין צורך בראיות, שכן כל לומד ישר מבין כך את הדברים, מ"מ אביא אסמכתא לדברי.
"ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטה ח"ו"
משנה ברורה סימן רנ ס"ק ה
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 09:05 |
|
| |
אמשלום.
<"קצת חבל לי שהוא לא ממש מתאים לדברי חז"ל">
היכן מצאת במקורות הקדומים, שלום בית במשמעות המתאימה להבנתך?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 22:07 |
|
| |
ברבי,
אני שמחה שיש לך פירוש משלך ל"שלום בית". קצת חבל לי שהוא לא ממש מתאים לדברי חז"ל, אבל מי אני שאתלונן על יצירתיות מדרשית...
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 21:56 |
|
| |
אמשלום
למה לעשות דרמטיזציה מדברים כ"כ פשוטים ?!
חז"ל רצו שבליל שבת הכל ילך למישרים ללא פאשלות ועגמת נפש.
וזה מה שקרוי "שלום בית" .
לכן חייבו הדלקת נר שבעידן החשמל קשה קצת לתאר איך נראה בית חשוך ללא שום נר.
וכמו כן השחזת הסכין, שכמובן לא הייתה עשויה נירוסטה אלא סכין ברזל פרימיטיבית שאלמלא חידדוה לא הייתה עושה את תפקידה כיאות , וכשהדברים לא "הולכים" כמו שרוצים, זה עלול להביא לטענות ומענות והפרת שלום הבית.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 13:42 |
|
| |
נישט,
הבנתי מה טענת. אני חושבת שהבנתי גם מה הגמרא מנסה לטעון שם, לגבי שלום בית שמביאה איתה הדלקת הנר.
אני טענתי, מניסיון קצר בלבד של קריאה בעיתוני השנים האחרונות, שסכין חדה בבית אינה מביאה לשלום בית (לא "בית" במובן משפחה, ולא "בית" במובן אשה).
השחזת הסכין ע"י הבעל, אולי תמנע פגיעה של אחרים (שדים או בני אדם) באשתו, אבל היא לא תמנע את פגיעתו שלו בה. להיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 13:17 |
|
| |
לאמשלום.
לא טענתי שהדלקת נרות שבת והשחזת הסכין בערב שבת הם "חמסא" ל"שלום בית" בין הבעל ואשתו.
טענתי שה"שלום בית" הוא במשמעות שקט ושלום בבית ללא פגיעות.
אם חושך הוא אלמנט מדכא, וכשהוא גורם לנפילות, הוא יוצר מתח, וכך הוא גם סכין קהה, הרי סכין חדה ואור בבית, מביאים רגיעה ושלווה.
איני מבין את שאלתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 08:04 |
|
| |
נישט,
תודה רבה!
אני עדיין מתקשה מאוד בהבנת הסכין כמשכין שלום בית. מן הדיון על הדלקת הנר (בבלי שבת כג ע"ב), ברור כי חכמים בונים קשר בין הדלקת נר שבת לבין יחסים תקינים וראויים בין איש ואשתו (ומכאן גם ברכות לצאצאיהם), המכונים שם "שלום בית" (וכך גם ברמב"ם, הל' מגילה וחנוכה, פ"ד הי"ד). הסכין לא לגמרי מסתדר עם זה.
ע"פ ההבנה ש"בית" הוא גם "אשה" בלשון הגמרא, אני מוצאת, שקשה מאוד לקבל כיצד השחזת סכין ע"י האיש תגרום לשלומה של אשתו.
איכשהו, קופצות לראשי כותרות עיתונים רבות מן השנים האחרונות, המוכיחות בדיוק את ההיפך.
תוקן על ידי - אמשלום - 30/05/2005 8:07:30
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2005 07:30 |
|
| |
לאמשלום
<האם מובא טעם נוסף לעניין השחזת הסכין? מה אמור להיות הקשר בין הסכין לשלום בית? כשלתי בהבנת המדרש הזה. האם תוכל להסביר?>
לפי הסברו של המהרש"ל בשם "הרוקח", (שאינו בספר הרוקח שלפנינו, אך הוא בספר "היראה" לרבנו יונה אות שט, בד"ה ובערב שבת), אין ה"שלום בית" במשמעות שלום בין הבעל ואשתו, אלא במשמעות של "רגיעה".
"וישחיז סכינו כמו שדרשו: "והיה ביום הששי והכינו את" זה השחזת סכין, ועוד דרשו: "וידעת כי שלום אהלך", זה השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית".
_______
ייתכן גם הסבר ל"שלום בית" במשמעותו המקובלת היום.
''ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה'', (שבת דף כה עמוד ב).
ואת מי את חושבת הוא יאשים בנפילותיו?
אין ספק שהסכין החדה שבידי הבעל תמנע רבות מהקטטות המתחילות מהאשה, ע"י שתמלא את הוראות הבעל מיד, מבלי להתווכח, ובלי למה.
"יש קליפות שמצוים בבתים, שהם מקלקלים שלום הבית, ועיקר הבית הוא האשה, וע"כ עפ"י רוב הקטטות ממנה, ולפעמים נאחזים בשאר הבית ... ". (סגולות ישראל, מערכת ש אות עו).
ואולי, הסכין החדה גם תבריח את הקליפות הגורמות לקטטות בין בני הזוג:
"אם אין בעלה בעיר בליל טבילתה לא תטבול ויש בזה סכנה, ואם כבר טבלה תיקח תינוק לישן אצלה בלילה, ותניח סכין תחת הכר".
אף שאין ספק שהגנת שניהם עדיפה, כי כשהקליפות יבואו לתקוף את האשה, ידקור אותם התינוק הישן אצלה בסכין שמתחת לכר שמתחת לראשה, אך ישנה דעה, (הרב חיים סופר, כף החיים יו"ד סימן קט"ז ס"ק קע"ח), שלא צריך את שניהם - התינוק והסכין, אלא די באחד מהם, כי המזיקין פוחדים מתינוקות או מסכינים אפילו אם הם מתחת לכר.
האם גרע סכין בידי הבעל מסכין שמתחת לכר?
_______
שכחתי לציין לטעם הפשוט שבדברי הרמ"א, (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ סעיף א):
"יש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה".
|
|
|
|
|
|
