החיים לא כמשחק מונפול...

בס"ד,

בחרתי הפעם לדון בנושא שלא הרבה נוטים לדון בו, אך יחד אם זאת, לאנשים אשר כן דנים בזאת, נושא זה מהווה כענין דיי חשוב בעיניהם.

כולנו מכירים את ההבדל בין העם היהודי לבין שאר העמים היושבים על פלנטה זו. כבר מגיל קטן שיננו באוזנינו על גודל מעלתו של העם היהודי ביחס לאלה שאינם נמנים תחת גדר זה. "אנו העם הנבחר". "אנו העם האמיתי שהקב"ה בחר בו וכו'". משפטים בסגנון אלו זכה כ"א מאיתנו לשמוע עוד בימי ילדותו.
מספר שנים לאחר מכן, כשגדלנו, דאגו לספק לנו ג"כ הסבר הגיוני על כך שלכאורה לא נראה לעין כל עליונותו של העם היהודי. ההסבר הפשוט הוא, שהקב"ה רצה שלכל יהודי יהיה בחירה חופשית, ואי לכך, ברא את העולם באופן כזה שליהודי יהיה, לכאורה, משיכה טבעית גם אל הדברים שהם היפך הקדושה והיפך רצונו של הקב"ה.

אם נסתכל לעומקם של דברים, נוכל אולי למצוא הבדל אחד מהותי המבדיל בינינו ובינהם, ובהקדים:
כל אדם, אם יסתכל לעומקם של דברים, יוכל אולי להיתקל בשאלה שאילתית בנוגע ליעודו בעולם: תמיד דיברו על מטרת האדם בעולם ועד כמה שהיא חשובה וקריטית. אנשים גם הרבו להסביר לנו על כך שהחיים הם לא משחק. הסבירו לנו ע"כ שהחיים הוא דבר אמיתי ונצחי וכו'. לכאורה, כשאדם יעמיק בדברים אלו, יכול להתעורר בליבו שאלה קצת מפתיעה: איפה אנו רואים פה, בחיים שלנו, את המהותיות הכ"כ מדוברת, הרי סוף סוף, באיזשהו שלב, המושג של "חיים עלי אדמות" סוגר את פנקסו, ופותח פנקס חדש לעוד וולד שהגיע זה עתה לעולם. ויתירה מכך, הרי אם אנו מכירים בבחירה החופשית, הרי שיכול להתחדד בנו התחושה שכל החיים עלי אדמות הם כמו משחק מונפול במהדורה קצת יותר בומבסטית. אנשים מצטרפים לעולם, קונים כללי ברזל ומוסריות, מאלתרים כספים, קונים נכסים, גשמיים ורוחניים, לאחר זמן מסוים, אם זה לא מוצא חן בעיניהם, הם דואגים להלחיף את נכסיהם בנכסים שונים, משנים עמדות וכו' וכו'. לאחר כמה עשרות שנים, סוגרים את הבסטה ומפנים הם את מקומם לשחקן המזמין, זה שרק עכשיו ירד לעולם... וא"כ מתחדדת אצלינו השאלה: מדוע בחרו אנשים לקחת את החיים באופן כ"כ רציני ומהותי?

האמת היא ששאלות אלו הם דייי מתסכלות לסוג מסוים של האנשים, והוא החוג שאינו מאמין, שכן התשובה הניתנת לשאלה זו, עוסקת יותר בדבר האמונה.

התשובה נעוצה בהבדל המהותי שבינינו לבינם. אחד ההבדלים בין יהודי לבין שאינו כזה, הוא בדבר עתידו של האדם. בעוד שאצל גוי העולם הזה מהווה באמת כמשחק מונופול, הרי שאצל יהודי החיים הם ממש לא משחק. לגוי אין עתיד מעבר לחיים אלו. הקב"ה ברא אותו למטרה אחת בלבד: בכדי שיהווה כחלק מן הפסיפס המרהיב של העולם, ואי לכך, ברגע שהגוי סיים את חייו בעולם, הרי הוא בעצם סיים את תפקידו כפרט כלשהו באימפריה שברא הקב"ה. הן בעולם הזה, והן בעולמות היותר נעלים. ד' אמותיו של הגוי מסתכמות בעולם הזה הגשמי, ותו לא.
בשונה מכך, היהודי. בנוסף לכל מה שהחדירו בנו בעידן ילדותנו, דאגו הורינו ומורינו להחדיר בנו גם את סיבת מטרת בואו של יהודי לעולם. לא ניכנס עתה לכל ההסברים שנתנו לנו (פשוט אין בדף זה היכולת לאכסן בתוכו חומר של כמה וכמה שנים...), אך השורה התחתונה היא, שחייו של יהודי אינם מסתכמות ב- 80 – 90 שנה עלי אדמות. הם בהרבה יותר ארוכים מכך.. חייו של יהודי אינם מתבטאים בשנים שבהם גופו הפיזי תפקד, וזאת מהסיבה הפשוטה, שחייו הם אינם הגוף הפיזי השייך לו. חייו הם בעצם הפן הרוחני שבו, והיא הנשמה השוכנת בגופו של כל יהודי. הגוף הוא רק ככלי העוזר לנשמה בשלב זה של חייו, והוא העולם הזה הגשמי. ואי לכך, כשיהודי מסיים את חייו בעוה"ז, אין הפירוש שהוא 'מקפל בסטה', אלא הוא פשוט סיים שלב מסוים בחייו הרוחניים.
לאחר דברים אלו, יוכל האדם להיתמם. הרי אנו אומרים שלאדם יש לו בחירה חופשית, וא"כ, מדוע שלא יוכל להחליף את נכסיו בנכסים אחרים, הרי שאמרנו, שלאדם בחירה חופשית, ובחירה חופשית היא בחירה חופשית?
ההסבר לכך הוא: נכון, לכל יהודי בחירה חופשית לו. ובאם הוא מחליט כך, הרי שבכוחו להתנהג באופן שהחליט. אך אסור לשכוח פרט אחד: הבחירה החופשית היא מוגבלת, אתה תוכל להתנהג ככל שיעלה ברוחך, אך דבר אחד לעולם לא תוכל לשנות, את מהותך. יהודי נולדת ויהודי תישאר, ואין בידך לנקוף אצבע כלפי עובדה זו.
ובזה מובן איך החיים של היהודי הוא דבר מהותי בהחלט שאינו ניתן כלל להשוואה עם משחק מונפול.

זו רק דעתי, מהו דעתכם...?!

כולנו מאמינים בהשארת נפשו של היהודי לאחר מיתתו
עוד פעם "כולנו"?????
בקשה אישית מן הנוכחים כאן:
הניחו לי לבחור לעצמי את ה-"כולנו" שלי, ואל תכפו עלי מסגרות "כוּלמיוֹת" כנגד רצוני. בתודה מראש.


אחרי הכל, גם לגוי בחירה חופשית (כי אם מוגבלת מאוד), בכוחו לקיים שבע מצוות בני נוח, ובכוחו להתאכזר ולהציק לעם היהודי
אם כן, מהותו של ה"גוי" - בה מתמצית הבחירה שיש לו בחייו, ובה מתמצה צלם הא-להים שיש בו - היא בקיומו כעזר שכנגד ה"יהודי": זכו היהודים, הוא עזר, לא זכו - כנגדם.

מנדלה היקר

הצגת עמדה מעניינת מאד. ברשותך, הבה נתבונן בפרטיה, מפני שהיא טעונה, בעיני, הבהרה רבה.

בסעיף הראשון של דבריך כתבת:

דומם צומח חי ומדבר. ארבעה יסודות המרכיבים את העולם הזה הפיזי. באם אנו מאמינים שכל פרט המרכיב את העולם הוא מציאות, הרי שבהכרח לומר נפש המחיה אותו, מהסיבה הפשוטה, שבניגוד לעולמות הרוחניים, הרי שעולם זה תופס מקום ומציאות, ז"א, עולם פיזי ומורגש. בכדי שהיא תיהיה כזאת, היא צריכה את הנפש הרוחנית שתחיה אותה, שכן עולם הפיזי מצד עצמו הוא לא דבר רוחני, לא דבר שיחזיק מעמד עד סוף הימים.

עכ"ד.

ועתה אני הקטן תוהה. דומה שהנחת יסוד בדבריך, שאותה כתבת במפורש, היא שעולם פיזי ומורגש אינו יכול להתקיים בלי משהו שיחיה אותו, וזה יכול להיות רק נפש רוחנית.

ויש כאן שני חידושים עצומים בעיני.

א. עולם פיזי ומורגש אינו יכול להתקיים בלי מחיה. וזאת מנלן?

אסביר קצת יותר בהרחבה.

במבט ראשון, דבריך כאן הם מעין ההוכחה לקיום האל שנקראת, בשפה המקצועית של פילוסופים, הראיה הקוסמולוגית. והיא בנויה כמו שכתבת. העולם קיים. לכל דבר יש סיבה. לכן יש לו בורא. גם כאן כתבת כי לכל דבר יש דבר המחיה אותו.

יש כמובן שני הבדלים בין ההוכחה שלך להוכחה הקוסמולוגית. ההוכחה הקוסמולוגית עוסקת במלוא העולם כולו כיש אחד. ואתה עוסק בכל יש בפני עצמו. שנית, אינך עוסק בבריאה או ביצירה, אלא בקיום, בהוויה, בהמשך הקיום. וזה, לדבריך, בלתי אפשרי בלי "משהו שיקיים אותו".

ומעתה אני תוהה. מנלן דבר זה?

למשל, מתוך הנסיון האמפירי (שאנו חווים) אנו יכולים ללמוד שמצאנו סיבה או שרשרת סיבות לכל תופעה, אבל האם מצאנו גם סיבה רוחנית?

ב. נשמה רוחנית זו, מהי? מילא, אני יכול להבין ש"נשמה" היא שם אחר לתודעה או למה שנושא את התודעה האנושית. בדוחק אני יכול להבין שמדברים גם על "נשמה" לחי. אבל לדומם?

ובכלל, מה בין דומם לדומם? האם יש נשמה כזו לכל כסא ולכל שולחן, או שיש נשמה אחת לכל הריהוט?

ומדוע אנו קוראים לה "נשמה"? האם היא חושבת ומרגישה?

כפי שאתה רואה, אני במבוכה גדולה מדבריך, ואולי לא רק אני נטרד בהם.

אשמח על הבהרה, ותודה על סבלנותך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מנדלה

לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי להראות ששום דבר ממה שכתבת אינו נכון.
אולם נניח לאמיתות- שכמובן אינך יכול להוכיח אפילו מילה אחת ממה שכתבת. מי סיפר לך את הסיפורים האלו?.

מנדלה, אינני יודע אם להודות לך על הסקירה הבהירה והממצה של יסודות הבריאה, או לבוא בטרוניה על שקטעת את הדרשה באמצעיתה. מה פירוש "אפשר להרחיב בהם, אולי בהזדמנות אחרת"? האם זו מידת ההגינות שלך, להותיר ציבור שלם צמא לשארית התשובה (ועוד בערב שבת)?

אשמח מאד אם תתפנה בקרוב להשלים את התמונה. מה שנותר בלתי פתור אצלי, אחרי התמונה המאלפת ששירטטת, הוא ענין המימדים: האם יש חילוק בין מימד העומק הרוחני, שהוא ניצב לרוחב הגשמי, לבין מימד העומק הגשמי, שהוא ניצב לאורך הרוחני? פשוט שיש ב' אופנים להטיל עומק גשמי על אורך רוחני, הא' בביטויו החומרי כאורך רוח והב' בביטויו הגשמי כעובי הקורה, אבל האם שניים אלה נפגשים בראשית הצירים, קרי ברגע הגלגול בין חומר לרוח, או שהם משיקים בכל נקודה שבה מתקיים שינוי רוחני שפועל במימד הגשמי?


===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

אעצור ואכתוב הודעת תגובה, ובה כמה נקודות אשר ראוים לתיקון מחמת הדברים שנכתבו לעיל, כדלהלן:

א. דומם צומח חי ומדבר. ארבעה יסודות המרכיבים את העולם הזה הפיזי. באם אנו מאמינים שכל פרט המרכיב את העולם הוא מציאות, הרי שבהכרח לומר נפש המחיה אותו, מהסיבה הפשוטה, שבניגוד לעולמות הרוחניים, הרי שעולם זה תופס מקום ומציאות, ז"א, עולם פיזי ומורגש. בכדי שהיא תיהיה כזאת, היא צריכה את הנפש הרוחנית שתחיה אותה, שכן עולם הפיזי מצד עצמו הוא לא דבר רוחני, לא דבר שיחזיק מעמד עד סוף הימים.
יוצא מכך: גם למדבר, גם לחי, גם לצומח ואפילו לדומם, לכולם יש נפש רוחנית שמחיה אותה. נכון שהצומח לא דומה לחי ומדבר, ובטח לא הדומם הוא שדומה, אך גם להם נפש המחיה אותם. בעצם ניתן לומר, שארבעת היסודות חלוקים לב' קבוצות. הא. נפש הדוממת - השייחת לדומם ולצומח (שאגב, על אף השתייכותו של הצומח לקטגוריית הדומם, בכ"ז הוא שונה ממנו בהרבה) הקבוצה הב. נפש המחייה, שלקטגורייה זו משתייכות החי והמדבר. א' הענינים בהם אנו מוצאים הצבטאות להבדל זה, הוא אופן הגילוי, בעוד שהחי והמדבר מגלים את כוחותייהם באופן גלוי, באופן שניראה לעין גשמית, הרי ששאר המרכיבים אינם נותנים ביטוי לחיות הטמונה בהם לגבי צומח, באמת יש הו"מ שמא שייך הוא לקטגוריית החיי, שכן סוף סוף, הוא נותן ביטוי לחיותו (בעצם גדילתו וכו'), אך בכ"ז הוא משתייך לקבוצה הב', וזאת מהחילוק הנוסף בין ב' הקבוצות, בעוד שהקבוצה הא' ניתנת לנוע באופן חופשי (כמעט לא מוגבל) לאן שיחפצו, הרי שהקבוצה הב' (והצומח בו) אינה יכולה לנוע ממקום למקום, וברגע שתנסה להניע אותה, היא תחדול להתקיים.

ב. לאחר החילוק הנ"ל, אנו בעצם רואים את ההבדל שבין ב' הקבוצות, שכן ניתן לומר שההבדל החלוק ביניהם משתייך לעצם שאלת הקיום לאחר המוות, ובהקדים: אנו לא יכולים להניח את מושג "השארת הנפש" מבלי שנדע מהו הטעם והמטרה בהשארת נפש זו. כל אקט רוחני המתרחש בעולם, ובמיוחד לאחר המוות, מלווה במטרה ברורה שלשם כך מתרחש אקט זה או אחר. הבה נחלק את מרכיבי העולם לקטגוריות, כך יקל עלינו להבין מה ואיך:

1) מדבר: א. יהודי - כולנו מאמינים בהשארת נפשו של היהודי לאחר מיתתו, מהטעם הפשוט שחייו אינם מסתיימים לאחר המוות, ישנו המשך, או, במילים אחרות, ליהודי יש חיים לאחר המוות. ב. גוי - אחרי הכל, גם לגוי בחירה חופשית (כי אם מוגבלת מאוד), בכוחו לקיים שבע מצוות בני נוח, ובכוחו להתאכזר ולהציק לעם היהודי, אמנם אין לו "חיים שלאחר המוות", סוף סוף, חייו אכן מסתכמים ב 80 -90 שנה עלי אדמות, אך באיזשהו שלב עליו למסור דין וחשבון.

2) חי - שוב חוזרים לענין הגלגולים: ישנם לפעמים מצבים בהם נפש מישראל צריכה להתגלגל בגופו של בהמה - חיה כזו או אחרת, וזאת מצד ריבוי חטאיה. יוצא מכך, שגם לחיה יש (לפעמים) את המושג של השארת הנפש (לא באופן מלא, אך כן באופן חלקי).

3) צומח ודומם - בשניהם, חייהם מסתכמים בתקופה הקצרה בו הם נמצאים על פלנטה זו. ברגע שיתכחדו, הרי שנפשם ורוחם חוזרת למקור חוצבם. אצלם אין את המושג של "השארת הנפש".

זהו פחות או יותר החילןק בין ארבעת המרכיבים, אפשר להרחיב בהם, אולי בהזדמנות אחרת.

בעניין הניסיון למצוא קוים משווים בין תודעת האדם לתודעות אחרות -

נדמה לי, שכבר הבאתי פעם בפורום את דבריו החכמים של שלום עליכם:

מנדל,

לא הבנתי איך אתה מסיק על נצחיות הצמח, האם בעצם העובדה שהאדם והצמח נזקקים לאויר מזון ושמש כדי לחיות לגדול ולהתרבות הופכת גם מהותם להיות זהה -

עם כל זה שיש נפש משותפת לאדם ולצומח - יש לאדם עוד כמה תכונות מהותיות שמבדילות בינו לבין הצמח - כשצמח מת הוא הופך לגוש חומר שמוגדר רק בחומרו - אפשר לומר עליו שהוא עץ(=קרש) - שהוא צף על המים, שהוא נשרף וכו' - אז באיזה מובן הוא בדיוק חי?

אינני מבינה לאן אתה חותר - האם הנצחיות שאתה 'מעניק' לצומח ולגוי כאחד מתבטא בכבוד הגדול שהם הופכים לעפר הנצחי?