מחשבות לציונות הדתית, לפני ההתנתקות

הרב שפיר במאמר מערכת ב"עונג שבת" קורא לציונות הדתית לשקול שוב את התשבותם החדשה לאחר ההתנתקות, שלא תהיה באותה התלהבות מטעה כמו ההיא של ימי קום המדינה
***********************************************
עדיין בדרך להר סיני

ימים אלו מצוינים ברחבי הרחוב הכללי כימי חגא ושמחה להכרזת העצמאות על הקמת המדינה, מעניין יהיה לחזור יובל שנים אחורה ולחשוב שרבים מאחינו עלולים לשגות שנית באותם משגים של אותם ימים.
מעט היסטוריה: לפני שנים לא רבות עבר עם ישראל שואה קשה, אין זה סוד שחלק גדול ממניין ובניין עמנו המפואר נכחד והתאדה לו בארובות השיטנה הנאצית, המכה הייתה קשה מבחינה מוראלית ורוחנית גם יחד.
מלבד המכה הפיזית והחיסרון של כל אותם אחים יקרים שאבדו, הייתה גם מכה נוספת מוראלית ורוחנית אותה קיבל כל יהודי ממבטו ומעמדו שלו, או אז יהודים רבים שלא ראו בהקמת עולם התורה מחדש את פסגת שאיפותיהם מצאו נחמה בבנין הארץ ועריה.

זו הייתה גם שעתה הגדולה של הציונות שזקפה אז את ראשה ומשכה אחריה רבים וטובים שבעודם בגלות מיאנו להכיר בגאווה הלאומית ובגישה של "גורלנו בידנו". המוני מבולבלים התקשו להיצמד באותם ימים טרופים למסורת הגלות הותיקה מימים ימימה ולדעת גדולי הדור שהורו כי המדינה וכל מחמדיה אינם אלא חלום חולף עבור היהודי המאמין האמור לצפות להרבה יותר מכך בביאת הגואל.
היה כנראה נעים יותר להדבק באדיקות מעושה לתזה של כוחי ועוצם ידי, עוצמה צבא כח ומדינה, זה מעניין יותר מוחשי יותר ומרשים לכאורה יותר.

רבות נכתב על כך שיום העצמאות הנוכחי הפעם כבר אינו בשורה מרנינה, התאריך מרבה את ההעדר מאשר את היש.
תחת לבחור את הפגנת הכח השנתית, הם אמורים לבחור דווקא את המעברה הזמנית שמייעד להם ראש הממשלה הנוכחי, מה שעשה בן גוריון הראשון חוזר ועושה ה"זקן" השני. רק במלבושים מודרניים.
טוב היו עושים החכמים שביניהם ושוקלים מחדש את ההחלטה ההיסטורית של אותם ימים ולפיה הם הצטרפו למדינה וראשיה ואיבדו את אישיותם היהודית המקורית. מוטב היה אם הפעם בבואם לבחור חבל ארץ חדש לא יעשו זאת באופייניות של "גאולת הארץ" במתכונת הכושלת מהעבר. המציאות מוכיחה שאנו עדיין בגלות עד כי יבא שילה, מוטב להירגע ולהיות ריאליים ולהתמקד בשמירת כל התורה והמצווה ולא רק בישוב הארץ ובצורה הלא מושלמת.
את ארצנו בונים רק בבנין נשמתה היהודית ולא בבניין אבניה, ארצנו ועמנו נבנים מתורת ישראל ולא רק מארץ ישראל שעדיין לא הושבה לנו במלואה. לא נעשה שוב את הטעות וניקח בכח מה שלא נתן לנו הקב"ה שהזהירנו בשבועה שלא לעלות בחומה.

מצויים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים אלו מציינים לכאורה את שמחת האיכר על היבול והתנובה שזכה לאסוף בעמלו משדותיו, בכיליון עיניים ממתין הזורע ליום בו יביאו את העומר בית ה' ויותר לו לשווק את עומריו שלו ברינה, בד בבד הוא מכין גם את הטנא מביכורי אדמתו חוד החנית של הצלחתו הגשמית. מעניין כי ימים אלו מצווים בין שני תאריכים חשובים עוד יותר: בין היום בו קיבלנו את חירותנו הגשמית בצאתנו ממצרים בדרך לקבלת האדמה המובטחת, ליום בו נקבל את חירותנו הרוחנית במתן תורה. ולא זו בלבד אלא שאנו מצווים לבלול אותם ולספור החל ממחרת הפסח עד יום מתן תורה ולכורכם כשבע שבתות תמימות ובצפיה כ"עבד ישאף צל" כלשון חז"ל. ספירה זו ממחישה לנו יותר מכל את הקביעה כי אין אדמה ללא רוח ונשמה, לא נתן לנו הבורא את הארץ כדי שנבנה בה בתים אלא כדי שנחיה בה את נשמתנו.
מי שאינו מבין זאת הוא כנראה עדיין בדרך ממצריים, עוד לא בהר סיני.