שים לב להפניה לספר במדבר י"ד י"ח "פוקד עוון אבות על בנים", זה לא מקרי.
עד לפני כ 45 שנה התפיסה הנוצרית היתה שכל היהודים, גם בימינו אחראים באופן אישי לגמרי לרציחת ישו. בועידה האקומונית השניה הוחלט שמאחר ולא ידוע איזה יהודים בדיוק מתייחסים לאותם יהודים שלקחו אחריות על צליבת ישו אי אפשר להאשים את כל היהודים ולפיכך
והערה הסטורית קטנה, אין שום עדות בת זמנו על מציאותו של ישו. האזכור ביוספוס הוא בלי ספק זיוף נוצרי ("העדות הפלביאנית") שמן הסתם נוצר בגלל שהמעתיקים הנוצרים כנראה לא יכלו לקבל איך הסטוריון כמו יוספוס לא שמע על אדם חשוב כמו ישו.
בספר "מעשי השליחים" מזכירים שמספר המאמינים אחרי מותו של ישו היה 120 אנשים, מספר שגם אם נקבל אותו תתקבל כת מאוד מצומצמת ולא תנועה שסחפה אחריה המונים.
האזכורים במקורות היהודיים הם מאוחרים מאות שנים למאה הראשונה ומכאן אפשר גם להבין את חוסר הדיוק בפרטים ההסטוריים.
ותיקון קטן לטעות שכתבתי בתחילת האשכול, קלוזנר לא היה יהודי דתי.
למתענין מומלץ לקרא את ספרו של השופט -חיים כהן- משפטו ומותו של ישו הנוצרי- ספר מאלף ביותר-
נשלח ב-2/3/2011 20:32
מתוך קונטרס שחיברתי על הנצרות (עדיין לא ראה אור): "כבר סמוך לאחר פטירתו של פאולוס (הוא הוצא להורג כנראה בעריפת ראש בשנת 64 לספה"נ), החלו תלמידיו של ישו לכתוב את הברית החדשה (הבשורות), שם אנו מוצאים יסודות לכתב אישום חמור ביותר נגד היהודים, הטוען למעורבותם הישירה של היהודים בהסגרתו והוצאתו להורג של ישו. בבשורה של מתי נכתב:[1] "ויקהלו ראשי הכהנים והסופרים וזקני העם אל חצר הכהן הגדול ושמו קיפא ויוועצו יחדיו לתפוש את ישוע בעורמה ולהמיתו". וכן כתב עוד:[2] "וראשי הכהנים והסופרים וכל הסנהדרין ביקשו עדות שקר בישוע להמיתו ולא מצאו". את האשמות הכי מפורשות אנו מוצאים בסיפור מאסרו של סטפנוס, אדם שנחשב לראשון המרטירים (קדוש מעונה) הנוצריים. ע"פ הכתוב ב"מעשי השליחים", משפטו הובא בפני הסנהדרין – המוסד השיפוטי וההלכתי שעמד בראש העם היהודי, שם הוא נשא נאום מלא שטנה כלפי העם היהודי שהסתיים במילים הבאות:[3] "קשי-עורף וערלי לב ואוזניים, ממרים הייתם תמיד ברוח הקודש כאבותיכם גם אתם, מי מהנביאים אשר לא רדפהו אבותיכם אף המיתו את המבשרים מקדם ביאת הצדיק אשר עתה הייתם אתם מוסריו ומרצחיו. אתם אשר קיבלתם את התורה על-ידי מלאכות המלאכים ולא שמרתם אותה". המקור השני והכי משמעותי, מגיע בצורת קבלתם של היהודים עצמם את האחריות על הריגתו של ישו במילים:[4] "דמו עלינו ועל בנינו". למעשה, בכל ארבעת הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב[5]. כבר בנקודה הזאת החלה להשתרש בקרב הנוצרים הגישה לפיה את היהודים יש להאשים במותו של ישו, שילוב דברים אלו בכתבי הקודש של הנוצרים, היה בסיס חשוב לשנאת יהודים".
[5]לפסוקים נוספים מתוך הברית החדשה, המדברים אודות אשמתם של היהודים בהוצאתו להורג של ישו, ראה: שנאת ישראל לדורותיה, עמ' 59, עורך: שמואל אלמוג. הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"ם.
נשלח ב-2/3/2011 20:30
הרצינגר הזה עוד חושב שהוא מגלה בזה את אמריקה. כאילו שעד היום לא ידענו שמי שניהל את ההתנגדות לישוע זה המנהיגים ולא העם שבשדות.
נשלח ב-2/3/2011 19:42
ומי חשב שכל כל היהודים ממש הרגו אותו ??
_________________
נשלח ב-2/3/2011 19:34
האפיפיור: היהודים אינם אחראים למותו של ישו
מאת סוכנויות הידיעות
בספרו החדש שיצא לאור בשבוע הבא טוען בנדיקטוס ה-16 כי רק ראשי הדת היהודית האשימו את ישו, שבעצמו היה יהודי כמו כל הנוצרים אז
האפיפיור בנדיקטוס ה-16 מסביר בספר חדש שיצא לאור בשבוע הבא למה היהודים אינם אחראים למותו של ישו. הכנסייה הקתולית דחתה באופן רשמי את ההאשמות הקולקטיביות נגד היהודים במסמך שנכתב ב-1965.
בקטעים מתוך הכרך השני של "ישו מנצרת" שפורסמו היום (רביעי) על ידי הוותיקאן, כותב האפיפיור: "עלינו לשאול את עצמנו עכשיו מי האשים את ישו?" ומוסיף כי על פי האמונה הנוצרית הקדוש ג'ון אמר בפשטות כי אלו היו "היהודים". "אך שימושו של ג'ון בביטוי הזה לא אומר - כפי שהקורא המודרני עלול לחשוב - כי מדובר בבני ישראל באופן כללי", כותב בנדיקטוס ה-16 בספרו.
"אחרי הכל, ג'ון בעצמו היה יהודי מבחינה אתנית, כפי שהיה גם ישו וכל מאמיניו. כל הקהילה הנוצרית הורכבה מיהודים", הוא כותב ומסביר כי ג'ון הקדוש התכוון ל"אריסטוקרטיה של המקדש" כזאת אשר האשימה את ישו בכך שהכריז על עצמו מלך היהודים ועבר על חוקי היהדות. לשיטתו, "הקבוצה האמיתית של המאשימים" היתה למעשה רק ראשי הדת היהודית של אותו הזמן ולא כל היהודים.
(הארץ)
*--end switch about number of pictures in article*
נשלח ב-16/3/2010 12:28
.
מישהו יודע מהן ההערות המופיעות בכת"י פירנצה, בצד בלטינית?
בדף היומי של היום (סנהדרין מג) סוגיא שלמה המתחילה במילים "והתניא בערב פסח תלוהו לישוע הנצרי", כידוע, הושמטה מהתלמוד המודפס על ידי המשגיחים של הכנסיה . אין צורך להדגיש את החשיבות של הנגשת הסוגיה המקורית לעשרות אלפי הלומדים את הגמרא כפי שיצא מפיהם הקדושים של האמוראים, ושלא יסתפקו ב"גירסא" שאושרה על ידי הכנסייה. המקור הסמכותי ביותר של הסוגיא החסרה הוא כתב היד התימני ביד הרב הרצוג, ירושלים. ניתן לראות את הדף ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" שבאתר של הספרייה הלאומית:
גם בפירוש ר' חננאל שבדפוס הושמט הפירוש לסוגיא מכתב היד, ובמקומו נמצא הודעה: "בכתב יד נמחק כאן איזה שורות". ואכן בכתב יד רומא אנגליקה 83, ממנו העתיקו מדפיסי וילנה, נמחקו ארבע שורות בידי הצנזור, החתום בסוף כתב היד משנת 1611. אולם בעותק פירוש הר"ח מהגניזה שבאוסף קמברידג נמצא הפירוש בשלימותו:
כתב יד תימני, יד הרב הרצוג 1, דף 40א-ב
ניקוד ופיסוק במקור [הגהה בגליון]
והתניא בערב הפסח(1) תלאוהו לישוע הנצרי(2) וכרוז(3) יוצא לפניו ארבעים יום ישוע הנצרי יוצא להיסקל(4) על שכישף והסית והדיח את ישראל כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד(5). לא מצאו לו(6) זכות ותלאוהו בערב הפסח(7): אמ' עולא ותסברה ישוע הנצרי בַר הְפוכֵי לֵיה(8) זְכות הְוָה, מסית הוא, ורחמנא אמ' (דברים יג:ט) לא לתחמל ולא תכסה עליו, אלא שַאנֵי, ישועה נצרי שקרוב למלכות היה(9): תנו רבנן חמשה תלמידים היו לו לישוע הנצרי ואלו הן: מתאי, נקי(10), נצר, בוני, תודה: אתיוה למתאי אמר להו(11) מתאי יהרג דכת'(12) (תהלים מב:ג) מתי אבא ואראה פני אלהים, אין(13) מתי יהרג דכת' מתי ימות(14) ואבד שמו (שם, מא:ו). אתיוה לנקי אמר להו נקי יהרג דכת'(15) (שמות כג:ז) ונקי וצדיק אל תהרג, אִין נקאי יהרג דכת' (תהלים י:ח) במסתרים יהרג נקי. אתיוה לנצר אמ' להו נצר יהרג דכת'(16) (ישעיהו יא:י) ונצר משרשיו יפדה, אִין נצר יהרג דכת' (שם יד:יט) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב. אתיוה לבוני אמ' להו בוני יהרג דכת'(17) (שמות ד:כב) בני בכרי ישראל, אִין בוני יהרג דכת' (שם ד:כג) והנה אנכי הרג את בנך בכרך(18). אתיוה לתודה אמ' להו תודה יהרג דכת'(19) (תהלים ק:א) מזמור לתודה אִין תודה יהרג דכת' (שם נ:כג) זובח תודה יכבדנני:
(1) בערב הפסח: פירנצה: בערב שבת ובערב הפסח. (2) לישוע הנצרי : לישו הנוצרי. (וכן בכל המאמר שם) (3) וכרוז: והכרוז. (4) להיסקל: ליסקל. (5) וילמד: וילמד עליו. (6) לא מצאו לו: ולא מצאו (7) בערב הפסח: בערב שבת ובערב הפסח (8) ליה: (חסר). (9) היה: הוה. (10) נקי: נקאי. (וכן בהמשך המאמר). (11) להו: להן. (וכן בהמשך המאמר). (12) דכת': כת' (לשון קושיא, כמו "והכתיב") (13) אין: אמרו לו אין. (14) ימות: יומת. (15) דכת': כת'. (16) דכת': כת'. (17) דכת': כת'. (18) בנך בכרך: בינך. (19) דכת': כת'.
פירוש ר' חננאל Cambridge T-S F4.10
ישו הנצרי אף ע"פ שאינו בר הפוכי לזכות דהו מס[ית] ומדיח מפני שהיה קרוב למלכות יצא לפניו מ' יום ולא נמצא לו זכות ותלאוהו בערב הפסח. תנו רבנן ה' תלמידים היו לו לישו ואילו הן מתי נקאי נצר בוני תודה אתיוה למַתַי אמ' להו מתי יהרג דכת' מתי אבוא ואראה פני אלהים אמ' ליה אין דכת' מתי ימות ואבד שמו אתיוה לנקי וכול'.
<" בבוטות, ניתן לומר, שאת חז"ל לא מעניינת היסטוריה (במובן של "היה או לא היה, ומה היה בדיוק"). מעניין אותם המסר החינוכי והדתי, המשמעות הגלומה בסיפור, ומה אפשר ללמוד וללמד ממנה">
את רי"א הלוי מצאתי כותב בשני מקומות "אבל רבתינו לא היתה מלאכתם חקירת דברי הימים", האם כוונתו כדברייך-ךא מעניחנת היסטוריה, או שרצונו לומר שהם לא יידעו היסטוריה?
מיימוני,
אנא סלח לי על איטיות התגובה, עתותי אינן בידי.
מתוך המבוא ל"הבשורה על-פי תומא", כאמור בתרגום אמיר אור, הוצאת כרמל י-ם 1992:
"...תומא ידוע בעיקר כ"תומא המפקפק", שלא האמין בקימת ישוע מן המתים עד שיראה בידיו של ישוע את פצעי המסמרים... סיפור זה הוא מאוחר יחסית ויסודו כנראה במדרש יווני לשמו של תומא (ביוונית - תמיהה, פליאה). לעומת זאת , מובנו הנכון של שמו (ארמית ל"תאום"), היה מקור למסורת שעל-פיהה נחשב תומא לתאומו הרוחני של ישוע. ככל הנראה התקיימה במאות הראשונות לספירה קהילה נוצרית "תומאסיאנית" שבה התהלךכו מסורות אלה, בעיקר באיזורי א"י, סוריה ועיראק.
...סיווגם האוטומטי של כל החיבורים שנתגלו (בספריה בנאג חמדי, מ"ד) כ"גנוסטיקניים התגלה עד מהרה כשגוי או לכל הפחות כבלתי מדוייק...
...מן האמירות עצמן לא נראה שהמחבר היה שותף לגנוסטיציזם של המכנסים...
למעשה, הן מבחינת זמן חיבורה והן מבחינת תכנה, ניתן לתאר את הבשורה על-פי תומא כ"קדם גנוסטיקנית", כלומר - כמקור תרבותי והגותי שממנו התפתחו תורות אלה, בדומה למגילות קומראן, לחיבורים ניאופלאטוניים וניאופיתגוראיים...
אשר למתי ויחסו לשאר האוונגליסטים:
מתי נותן תאור "חי", רב התרחשות ומותח, למעשה המשפט והצליבה. קריאה זהירה תוכיח שהוא רצוף שקרים ותאורים לא הגיוניים. למשל: לאחר שישוע נתפס בלילה, הוא מובא אל בית הכהן הגדול, ושם, לפנות בוקר מתייעצים "כל ראשי הכהנים וזקני העם" ומחליטים להמית את ישוע. או, מאוחר יותר, מתקהל העם - לא ברור היכן, ובתשובה לשאלת פילטוס, את מי לשחרר - בר-אבא או ישוע, אומרים הם "בר אבא", ולשאלה מה ייעשה לישוע, אומרים כולם "ייצלב". זה אכן מזכיר את סרטם של חבורת מונטי פייטון "בריאן כוכב עליון" (מומלץ בחום לחובבי הומור בריטי מטורף).
כל האוונגליסטים תיאמו גרסאות בנוגע למשפט, אבל דומה שמתי מתעלה בנבזותו. למשל, בסיום ה"משפט", כשדינו נגזר למוות, רוחץ פילטוס את ידיו ואומר "לא ידי שפכו את הדם", מעשה עגלה ערופה. הווה אומר, היהודים השתלטו גם על פילטוס.
בעניין חילול השבת, ישוע מרפא אדם בשבת, וגם שואל את
קהלו, מי לא מציל את שורו או חמורו בשבת, אילו נפלו לבור.
אבל המחלוקת בעניין זה בין ישוע ליהדות לא היתה עמוקה מזו שבין הפרושים והצדוקים.
בכל האוונגליונים מוצא הנציב את ישוע זכאי מחוסר הוכחות, והקהל המתאסף דורש שייצלב.
ותרשה לי להמנע מהמחלוקת הילדותית בעיני, האם היה ישוע. מזכיר לי את ההתחכמות:
Shakespear's poems were not written by Shakespear, but by another man with the same name
