ערכים גבוהים, סף תיסכול נמוך

הרשו לי לחלוק איתכם כמה ממחשבותי.

מדוע בחברה שלנו מגיעים לאינטרנט? או, לחילופין, מוצאים תעסוקה בחיבור ספרים (שלא תמיד הם בשיא), או בעסקנות, לטובה או לא כל כך לטובה?

אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו למצויינות. כלומר - מצויינות ערכית, מה שקוראים "רוחנית".

שאיפה להשגיות ומצויינות היא כמובן תופעה נפוצה בחברה. הדגש הרב על הפרט, שאיפת האינדיבידואל להשג, האמונה המוטעית ש"אם איני בראש איני שווה כלום". חלק מזה חדר אלינו (ואולי בעצם אצלנו זה התחיל בעקבות מה שהם למדו מהתרבות שלנו? למרות שאי אפשר להתעלם מתפקידה של הספרות בכך. אבל לא זה הנושא שלי. איני מתעניינת במה שקורה ש-ם. אני מעוניינת במה שקורה אצלנו, במחננו).

אצלנו זה חזק שבעתיים. זאת מפני שאנו באמת ערכיים, באמת מלמדים את הילדים ש"מי שלא רוצה להיות גנרל לא יהיה אפילו חייל", כדברי מרן רבי ישראל מסלנט.

אז מה עושה אדם שלמד במשך שנים, מהגן ועד ישיבה גדולה, שצריך להיות גדול הדור, ונניח שהוא כזה שבאמת עובד קשה כדי להתעלות? והעליה שלו אינה כפי שהוא דמיין לעצמו.

יותר מזה, אני סבורה שהתורה מלמדת אותנו שעלינו לשאוף, ונטיה ושאיפה כזו טבועות בתוך תוכנו.

הבעיה היא שזו שאיפה שאינה ניתנת למימוש, לפחות לא מימוש כזה שמוצג בעיתונות החרדית. הצמיחה היא בפנים.

יותר מזה, עליה כזו אינה נעשית בנקל. זו עבודה יומיומית. עבודה של שנים ואולי אפילו עשרות שנים. לסיים ש"ס. לעבוד על המידות. להבין את הש"ס, וזו לא שאלה של יכולת לתת שיעורים שמוצאים חן בעיני ציבור. זה ענין של להפנים את הערכים של התורה.

לכן, קל להישבר. אחרי חודש. אחרי שנה. אחרי עשר שנים.

אני רוצה לומר זאת שוב, אולי באופן יותר חריף, אבל יותר ברור. יש כאן קריעה בין מצד אחד הרצון לעשות דבר משמעותי ולתרום, ולהיות בן עליה, לבין מצד שני המציאות של היומיום שכוללת בזבוז. והתיסכול הזה חייב לפרוץ, בצורה חיובית או לא.

בפן החיובי אני כוללת מציאת תפקיד שתורם לאחרים. כמו עסקנות לטובת הזולת.

אבל יש כאלו שמסתפקים באתגר אינטלקטואלי במקום הגשמת ערכים. חלקם מפלסים את דרכם לכאן, לעצור חושבים.

האם זו עליה, או בזבוז?

בזה צריך להיזהר.

יש כאלו שמפיקים באמת תועלת. יש להם כאן חברות אינטלקטואלית ותורנית. אבל יש כאלו שעלולים לשבת שעות ולבזבז זמן ולהרגיש שעשו משהו.

זו מלכודת בדיוק כמו כל מלכודת אחרת. לדעתי, הפן האינטלקטואלי הוא אמצעי ולא מטרה.

אני כותבת את כל זה כי אני מאמינה שיש כאן אנשים ערכיים באמת, עם רצון למשמעות ולתרומה, ואני סבורה שכל אדם צריך לעשות בדק בית היכן צריך ואפשר לתרום.

פנחסית,

למקרא דבריך המרתקים, ובמיוחד מתיאור השאיפות אליהם - כך את מעידה - מחנכים, עולה בי (שוב) התמיהה, שמא בחברה "שלנו" (זו בודאי לא החברה שלי, אבל כך קראת לה) יש רק גברים.


[לכל מי שמפקפק ברצינותה של תמיהתי, חשוב לי להבהיר, שדברי כנים ואין בהם כל כוונה להתריס או לפגוע. לברר עומקם של דברים אני מבקשת.]

מיימוני, אני חושב שהחמצת את עיקר כוונתך של פנחסית. (ואולי היא באמת לא התכוונה לכך, ואני ראיתי את הדברים מהרהורי ליבי):

התועלת שאנחנו, לפחות "בני התורה" שבינינו, מקבלים מהפורום, חלוקה לשנים.

א. עצם מציאותו של הפורום. היותינו משתייכים לקהילה וירטואלית של "חושבים", התובעת מאיתנו בחיי היום יום חשיבה ובקרה מתמדת של דעותינו ומעשינו. ובעיקר דעותינו. לצורך ענין זה דיינו שאנחנו חשיבים את עצמינו חברים בפורום, ואין זה משנה כמה הודעות נכתוב בו וכמה הודעות נקרא בו. מאידך, אפשר גם לכתוב בפורום ולא להיות חבר בו, לפי ההגדרה הזו, וכפי שעושה או חושב שעושה חברינו מסתברא.

ב. התועלת הספציפית מהנושאים הנידונים בפורום. תועלת זו עולה עם הגדלת ההשתתפות המעשית, בקריאת וכתיבת הודעות.

התועלת העיקרית בעיני היא הראשונה. השניה היא משנית.

ולכן, ביחס לתועלת השניה בלבד, נכונים הדברים: מי שמתעסק בפועל, ביום יום, זמן רב בקריאת וכתיבת הודעות; ובזמן הזה הוא יכול לעשות דברים יותר מועילים, שיקרבו אותו יותר אל השלמות - הרי הוא חוטא בחטא שהגדירה פנחסית, והבהירה את מקורו ואת רעתו.

מהם דברים יותר מועילים? דומני וגם מיימוני מודה שישנם דברים המקרבים את האדם לשלמות יותר מהדיון בפורום כאן. לפחות באשכולות שאינן עוסקות כלל בדברים שמרוחו העיקרית של הפורום. נכון שיש מקום גדול להצריך את שניהם. אך אם יכול האדם גם לחבר ספר מועיל, להשתלם בפסיקת הלכה למעשה, או כיוצא בזה, ואינו עושה כן; ותחת זאת הוא מכלה את זמני הפנאי שלו כאן, יתכן מאוד שעלול הוא לתת את הדין על כך.

תודה לך פנחסית על הערתך, ואם דבריך יביאו פרי - והיה זה שכרך.

פנחסית, יישר כח.
לענ"ד, יסוד דברייך בכלל החשוב הבא:
אסור להגזים, ואם כן, אז רק במידה ובכל מקרה, בלי להפריז.


===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

הצגת רוב נושאי היסוד של היהדות,מן ההיבט הערכי,

בספרו של המחנך הרב משה מונק ז"ל "בנתיב הערכים"

פנחסית

אני מסכים לאבחנות הפסיכולוגיות.

אני סבור שיש לברר היטב את משפט הערך שהצגת, כי הפן האינטלקטואלי הוא אמצעי ולא מטרה.

אני מסכים שיתכן שיש כאלו שכותבים כאן כדי למלא מחסור רגשי, או, מה שיותר גרוע, כתחליף לעשיה ויצירה.

אבל איני מסכים שזה הכלל (אלו שמחפשים תעסוקה ובילוי זמן עושים זאת בפורום סמוך שמותר להזכיר את שמו. ). להפך, אני סבור שאלו שמגיעים לכאן עושים זאת דווקא מפני שכאן הם מוצאים דרך לדיון תורני-אינטלקטואלי-ערכי שמסייע להם בעליה.

לגבי השאיפה לעליה, שבנויה על הפנמת ערכי התורה, אין בכך דבר חדש. לא בפורום הזה. זוהי גישתו של וטו, מייסד הפורום שלנו... ואין לי אלא להסכים שאכן זו הדרך לעליה.

אם אנסה לסכם:

א. בני אדם זקוקים לעליה, ומסתבר שזה טבוע בהם (בגנים, בנשמה?).

ב. יש להיזהר שלא לבזבז את החיים על תחליפים, כולל כתיבה בפורומים.

ג. העליה בנויה על הפנמת ערכי התורה וצמיחה ערכית "רוחנית".

ד. הפורום שלנו מסייע לזה, בספקו חברה של אנשים שזה בדיוק תחום הענין שלהם.

ואולי עוד נקודה אחרונה, שהחסרת בדבריך:

העליה אינה מסע קל של טיפוס בהר, גם אם כך זה מצטייר לפעמים. זה מסע קשה לתוך הנפש, הכרוך במורדות ובנפילות, שתמיד צריכה לבוא אחריהן עליה חדשה, שהנפילה למעשה הופכת לבסיס לעליה החדשה, והשאלות והבירורים, עד כמה שהם קשים ומייסרים, הם חלק מחיפוש האמת והעליה המקווה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו