מתוך דמוקרטיפדיה

הומניזם

לפי הגדרת האנציקלופדיה העברית הומניזם הוא: "כל מערכת מחשבות או מעשים המייחסת מעמד-יתר לענייניו של האדם לגבי כל עניינים אחרים ומדגישה את האוטונומיה של האדם." ההומניזם הוא בעצם מערכת של רעיונות, תפיסות ואמונות על מרכזיותו של האדם בעולם. ההומניזם רואה את התפתחות האדם כתכלית קיומו. לאדם הכוח לפתח את היכולות שבו ולהביא יכולות אלו לשיאן. לפי ההומניזם האדם הוא יצור פעיל ואוטונומי ולכן עליו להיות חופשי. ההומניזם מדגיש את הסובלנות והכבוד שיש לחלוק לאדם באשר הוא אדם.

החשיבה על "לימודי רוח האדם" ולא רק לימודים ריאליים או דתיים, החלה בתקופת הרנסאנס, ההומניסטים של המאה ה- 14 העמידו מערכת ערכים שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז, ואילו הדת או יחסי האדם עם האל שוליים. המוסר אינו נובע מציוויי האל לאדם אלא ממצפון אנושי המשותף לכל בני האדם. על בסיס חשיבה זו התפתח הרצון לחינוך אחר, חינוך הומניסטי.

מהו החינוך ההומניסטי?

הערך המרכזי בחינוך ההומניסטי הוא מרכזיותו של האדם, פועלו המיוחד בעולם, וזכויותיו כבן אדם. בתוך כך נגזר ערך השיוויון בין בני האדם באשר הם בני אדם. לפי נמרוד אלוני, אחד ההוגים המרכזיים בישראל בתחום החינוך הומניסטי: "ההשקפה ההומניסטית, כהשקפה נורמטיבית, כוללת את ראיית האדם כיצור ריבוני המכונן את עולמו ואחראי לגורלו, מייחסת לכל אדם ערך עצמי בלתי מותנה ושווה לזולתו, וחותרת לביסוס של סדר חברתי צודק והומני, אשר מחייב לקדושת חיי אדם ולאהבת הבריות, לשוויון ולסולידריות, לפיתוח רוח האדם ולהרחבת חירותו, לצדק חברתי ולדמוקרטיה נאורה ופלורליסטית" חינוך לערכים אלה מושתת על תפיסת עולם שלמה המכונה "תפיסת עולם הומניסטית", וחינוך על-פיה נקרא חינוך ברוח ההומניזם, או: חינוך הומניסטי.

מתוך חשיבה על פעולת החינוך כהנחלת ערכי דור הולך לדור בא, ועל ייחודו של המעשה החינוכי בכוונה להכשיר את המתחנך שיהיה אדם עצמאי, בוגר וחושב בעתיד, ניתן לגזור כי מי שמאמין בתפיסת העולם ההומניסטית ובאורח חיים הומניסטי אינו יכול שלא לחנך ברוח תפיסה זו. עליו להעביר לדור הבא את ערכי ההומניזם תוך פיתוח האינדיבידואל כדי שיהיה אדם עצמאי ואחראי לגורלו בחברה בה הו חי. התפיסה ההומניסטית הביאה להתפתחות של תפיסות וגישות שונות לחינוך הומניסטי. כפי שאין הגדרה אחת להומניזם כך גם בחינוך צמחו גישות ותפיסות שמנסות לחנך את הדור הבא ברוח ההומניזם. התפיסות השונות לחינוך הומניסטי יוצאות אומנם מנקודת מבט משותפת על מרכזיותו של האדם, אך נותנות דגשים שונים ובעלות נקודות מוצא שונות לתהליך החינוכי הטוב ביותר. ולפי נמרוד אלוני: "חינוך הומניסטי ניכר בטיפוח רב צדדי של אישיות המתחנכים, תוך הקפדה על פתיחות דעת ועל כבוד האדם, וזאת במטרה שיגיעו למיטבם בשלושה היבטים מרכזיים של הווייתם: כיחידים, המממשים את הפוטנציאל הגלום בהם, כאזרחים מעורבים ותורמים בחברה, כבני אנוש המרחיבים את אנושיותם ומעצבים אותה מתוך זיקה להישגי התרבות האנושית''. ניתן לסכם שחינוך הומניסטי הוא הוליסטי, הומאני, רלבנטי והתנסותי. איכויות אלו מעמידות את האדם במרכז. החניך הוא מרכז ההוויה החינוכית שכוללת מגון רחב של מיומנויות הן אקדמיות והן חברתיות. ישנה התייחסות לפרט ולשאיפתו לרכוש דעת, לאהוב ולמצוא משמעות לחייו, אך גם התייחסות לחברה וליחסים בן בני האדם. יחסים של שיתוף פעולה ופתרון בעיות בדרך של דיאלוג והדברות.

הקונפליקט שבחינוך להומניזם ביהדות

מערכת החינוך הממלכתית דתית בישראל מושתת על עקרונות המסורת, ההלכה והתרבות היהודית. חוקרים שונים בתחום החינוך, בניהם פרופסור יעקב מלכין*, טוענים שמערכת חינוך דתית זו עומדת בפני סכנת "הפאנאטיות הדתית", השמרנות והסגירות, ובמובן זה ניתן להשוות את הישיבה הדתית ל"מדראסה" המוסלמית, אשר בשתיהן ישנה סכנת כליה לערכים הומניסטים. מקומו של עיקרון חשוב מאוד בחינוך ההומניסטי, מתן הכלים להסתכלות ביקורתית, זעום מאוד בחינוך הדתי, וכאן נוצר הקונפליקט בין הרצון לחינוך הומניסטי במערכת החינוך הדתי לבין ערכי המסורת הממלאים אותה. לפי מבקרים שונים, במידה והחינוך הדתי רוצה להטמיע ערכים הומניסטיים בחניכיו, עליו להבין שיש צורך בהכנסת ערכים הומאניים אוניברסאליים, לתוכניותיו, גם אם דבר זה יבוא על חשבון חינוך לשמירת מצוות דתיות, וגם אם ערכים אלה משתייכים אסוציאטיבית לעולם החילוני. אדם לעולם ישתייך ללאום מסוים, תרבות מסוימת. אך יחד עם החינוך לשמירה על ערכיה היחודיים של אותה תרבות, מאמינים הדוגלים בחינוך הומניסטי כי יש חשיבות רבה גם לשמור על ערכים הומניים אוניברסאליים. לפי פופ' ישיעיהו לייבוביץ': "שני עולמות הערכים הלגיטימיים הם: מצד אחד סולם הערכים הדתי, אשר על פיו בעיות האדם וענייני האדם, והיחסים בין בני אדם ובעיית הסדר העניינים של האדם, הכול נקבע ונמדד ונערך וניתן לביקורת מבחינת קנה המידה של מעמדו של אדם לפני אלוהים. מצד שני, סולם הערכים ההומאניסטי, אשר על פיו ענייני האדם ובעיות האדם והיחסים בין בני אדם ובעיית פתרון הבעיות האלה והסדרת ענייני האדם, הכול נקבע, נערך ונמדד וניתן לביקורת מבחינת הקריטריון של מעמדו של האדם לפני האדם או לפני המכלול הנקרא אנושות'". חשוב לציין שאל מול החוקרים והמבקרים הנ"ל ישנה ביקורת נגדית. פרופ' דב לנדאו, למשל, טוען שהחינוך הממלכתי-דתי מלא כבר בערכים חשובים ו"אנושיים" ושהמערכת החילונית מנסה להשתלט עליו בהכנסת תרבות "ברברית" כלשונו.

הוגים בתחום החינוך ההומניסטי

אברהם מאסלו: פסיכולוג אמריקאי, מאבות זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית. ניסח את תורת הצרכים הקרויה על שמו "מדרג מאסלו". תורה זו מניחה קיומם של צרכים אנושיים הטבועים בכל אדם ואדם והמסודרים באופן מדורג במבנה פירמידה. מאסלו מסווג את הצרכים לחמש קבוצות: צרכים פיזיולוגיים, צורכי בטחון, צורכי אהבה ושייכות, הצורך בהערכה וכבוד והצורך בהגשמה עצמית. המדרג מתחיל בצורך הבסיסי ביותר של האדם, הצורך לקיום פיזי הוא המזון ומסתיים בקודקוד הפירמידה שהוא הצורך במימוש עצמי. לטענתו של מאסלו רק כאשר צורך בסיסי בא על סיפוקו, מתעורר צורך גבוה יותר (בסיסי פחות) מהצורך הבסיסי הקודם. ככל שעולים בדרגות הפירמידה השונות האישיות מתפתחת ומגיעה לבשלות. הצרכים הפיזיולוגים זהים ואוניברסאליים והצרכים האחרים משתנים בהתאם לרקע חברתי ותרבותי. עוד טוען מאסלו כי "העלייה לדרג העליון של הפירמידה כמעט ולא ניתנת להשגה ואכן המציאות מראה שמעט מאוד אנשים יכולים להגיד על עצמם כי הם הגיעו למימוש עצמי בחייהם. אפשרות זו קיימת אך הסיכוי להגיע אליה הוא קטן."

החינוך הדמוקרטי מבקש להציע דרך חינוכית שתהפוך את מבנה הפירמידה למלבן, ותציע הגשמה עצמית לכולם ולא רק למיעוט. החזון של דרך חינוך זו עוסק בשינוי תפיסת מושג ההערכה בתוך המערכות החינוכיות, זיהוי כישוריו הייחודיים של כל ילד וחיזוק הערכה העצמית של הילד אשר יובילו על פי דרך זו לצמיחה וחווית הצלחה עבור כל הילדים ולא ינציחו מצב בו רק מעטים חווים הצלחה. באופן כזה ילדים רבים יחוו הגשמה עצמית והתקווה היא כי השינוי יוביל גם לשינוי חברתי רחב כל שייצור חברה המחויבת למילוי צרכים בסיסיים לכלל חבריה .

קארל רוג'רס (8 בינואר 1902 - 4 בפברואר 1987) - פסיכולוג אמריקאי. מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הנקרא: טיפול ממוקד בלקוח. משנתו החינוכית- טיפולית טענה כי אין לשנות את האדם, אפילו אם הרגליו שליליים ופוגעים באדם, אלא תפקידו של המחנך ושל המטפל הינו להיות "רשת ביטחון" עוטפת ולעזור לו לגלות את שאיפותיו מעצמו. רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה להגיע למימוש עצמי ורצונו לעשות לעצמו, לסביבתו האנושית ולעולם טוב. לטענת רוג'רס האדם הינו יצור אופטימי שמעוניין רק בטוב עבור עצמו ולאנושות. לטענתו בעיות נפשיות נגרמו עקב פערים בין ה"אני האידאלי" של האדם (חלומותיו, ציפיותיו ושאיפותיו מעצמו), ה"אני" של האדם (האופן בו האדם תופס את עצמו, את מעשיו, את רצונותיו, את עברו והוויתו היום) וה"אני בפועל" (מעשיו היומיומיים, האופן בו הוא מתנהג ומה שמניע אותו ביומיום). אותו פער, שניתן להגדירו גם כפער "בין מה שמותר לבין מה שאדם רוצה, או חושב שעליו לרצות" עלול להביא אותו להדחקה של רצונותיו. רוג'רס טען שהמימוש העצמי הוא המניע המרכזי לצמיחה אישית ולפיתוח האישיות על צדדיה המורכבים בצורה הטובה ביותר. הנטייה למימוש עצמי היא הכוח המרכזי אשר מניע אותנו. במילים אחרות: המימוש העצמי אחראי לפיתוח כל האפשרויות הטמונות ביחיד. רוג'רס שם את הדגש על החוויה הסובייקטיבית של האדם, שהיא תוצאה של עולמו הפנימי, של עברו, של דעותיו ושל ערכיו. כל החוויות הסובייקטיביות של האדם יוצרות את עולמו הפנימי, והוא, למעשה, המציאות של אותו האדם. הפעילות וההתנהגות של האדם הן תגובה לפירוש האישי שלו, כלומר - לתפיסה האישית שלו את העולם.

אליעזר שבייד, יליד 1929, פילוסוף ישראלי, הוגה דעות וחוקר, מורה ומחנך, מבקר ועורך ספרים. ממקימי קיבוץ צרעה, שימש בתפקידי הוראה רבים ושונים. משנת 1963 הצטרף לסגל המורים של האוניברסיטה העברית, ומשנת 1965 היה מרצה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל. ב1994 זכה אליעזר שבייד בפרס ישראל על פועלו. יש הרואים בו את גדול ההוגים והחוקרים של הפילוסופיה היהודית בימינו, לא רק בארץ, אלא בעולם היהודי כולו.

תוקן על ידי במעגלהיוצר ב- 05/05/2010 07:48:32