י"ב חודש לפטירתו של ר' גדליה נדל ז"ל

(נזדמן לידי הספד מאחד ממכיריו. ומחמת חשיבותו אני מביאו לכאן.)

עברו י"ב חודש, ועדיין התחושה כי לא מוצה אף לא השלב הראשון של הלימוד וההידבק בדרכיו. נכון שנאמרו במשך השנה תארים והגדרות שלא נאמרים על כל הנחשב גדול בישראל, אך לא די בהגדרות של "איש אמת" וכדומה להצביע על עיקר מה שהיווה את הגדלות של רבנו.

התחושה היא, שהדבר המרכזי בחייו היה "רצינות". זה היווה את אבן המפתח לתכונות האחרות, המיוחדות גם כל אחת בפני עצמה.

רצינות זה אומר שאם לומדים דבר, מעמיקים ומנסים להבינו כמה שיותר ומראשית עניינו ועד לפרטים הקטנים, תוך קפידא שהדבר אכן יתאים מראשית יסודותיו בתורה ובחכמה ועד לפרטי ההלכה. כך היה מנהג רבינו זצ"ל, לפני לימוד כל מסכתא ועניין, הדבר הראשון היה להבין את היסודות של המושג, תוך לימוד היסודות בחומש. אם הקב"ה כתב לנו תורה, הרי שמשם אנו אמורים כבר להבין את יסוד הדברים, לימוד המזניח את היסודות הוא לימוד לא רציני, וממילא אף לא אמיתי.

רצינות זה אומר, שעלינו להבין מה התורה רוצה מאתנו, ואיך כל מצווה מביאה ומקרבת אותנו אל המושכלות והתחושות הנכונות. לימוד שאינו מנסה להגיע לזה, אינו לימוד רציני. חלק מהקדמות רבינו לסוגיות והלימודים השונים, עסקו הרבה בחיפוש הבנת המוסר השכל של הדבר לאדם.

רצינות של יישום ההלכה ודברי התורה אומר, שאין פשרות בקיום הדברים. אם ראוי וההלכה תהא כך, אז יש להתמיד ולמצות את תוכן ההלכה עד תומה, ללא ויתורים וללא פשרות. פשרות וויתורים הם חוסר רצינות.

רבנו היה חש סלידה ודחייה מדברי שטות או דברים שאין בהם לימוד וטעם. שגור היה על לשונו "ז'ה לא רצ'יני" "אתה מדבר שטויות", עוצם וגודל הרצינות הביאוהו לדחות דברי הבל, או דברים שאינם מיוסדים על דברי טעם והגיון עד כדי דחיית המדברים בו מלדבר בדברים אלו. גם כשדיברו אל הילדים הקטנים דברי סרק היה רוגז. יכול גם היה לסיים שיחה או לצאת ממסיבת רעים כאשר חש ש"מדברים שם שטויות". נדמה שהגנאי הכי משמעותי על אדם אצל רבינו היה "הוא לא אדם רצ'יני". הרצינות והיראת שמיים נראו כדבר אחד. הרצינות מחייבת את היראה לשעבד מחשבותינו והלך חיינו ומנהגנו לאמת.

"אם אתה יודע לחשוב אז תחשוב" זו הייתה התחושה ששידר לכל מי שבא אתו במגע קצת יותר רציני. המושג תלמיד הוא האיש הלומד, אפשר ללמוד על ידי מה שאמר אדם אחר, אבל לא את מה שאמר האחר ותו לא, לא השתמש במושג תלמיד כלפי תלמידיו, אלא כינה אותם חברים, ואף לא אהב להגדיר את השיעורים כלימוד "אנחנו מדברים על..." כך היה נוהג לומר. הוא ראה את הלימוד כעיון, וכאשר יש מקשיבים ראה זאת כעיון משותף. אין ספק שהגדרת אדם כ"תלמיד של" במובן המאפיין את המהות היה רחוק ממנו ונוגד את הלך רוחו.

רצינות היינו שאתה בוחן כל דבר עד כמה שאתה יכול על ידי עצמך ומנסה להבין במירב ההבנה את אשר אתה רוצה להשכיל. האדם אינו לומד כדי להיות בעל ידע או בעל סברא גדול יותר, הוא לומד כדי להשכיל להיות אדם עם תחושה והבנה חדשה בחיים, נדמה כי מהשבחים הגדולים ביותר היה באומרו "הוא אדם משכיל". רצינות מחייבת חכמה, אדם לא רציני לא יחכם בחכמת היראה, לא עם הארץ חסיד.

רצינות משמעה שאין פשרות עם יושר ואמת. דיבור לא ישר ומעשה בלתי הגון, שניהם בעיקרם פגיעה בערך העליון של האדם המתחייבת ממידת הרצינות. רצינות פירושה לעשות את מה שצריך. רבנו היה אדם אמיץ ביותר, לא חת מאיש, גם אם נחשב לאדם מכובד או גדול, זו לא הייתה מידה של אמיצות, אלא מידה של רצינות. האדם הרציני אינו עצלן, האדם הרציני עושה את אשר עליו לעשות, מנסה להבין ברצינות את אשר הוא לומד ומשכיל. האדם הרציני לא מסתפק בהגדרה או חידוש המיישב קושיות הסוגיה, אדם רציני לא ינוח ויעמול ללא ויתור עד להשגת תכלית התוכן ורוח הדבר על בוריו.

מי ייתן תמורתו