ויתפלל הפילוסוף אל ה'. מה הרגיש?

חשוב לי הדיון בנושא שלהלן, שכבר דנו בו מעט בעבר, אך לא הדברים לידי מיצוי. אולי גם לא לידי פתיחת אשכול מיוחד.

ככלל, קיימות מספר גישות ביהדות בהגדרת מהותה של התפילה. לאחרונה, ניסיתי לברר את ההשקפה הפילוסופית-דתית של התפילה, ועדיין לא הגעתי לידי דבר ברור. דנתי באישי עם אחד מוותיקי הפורום בענין, ועדיין לא הגעתי לידי בירור מושלם. לכן, הנני להציג כאן, כדרך פותחי אשכולות, את ידיעותי ודעותי בנושא, ולבקש את חוו"ד החכמים כאן, שיוסיפו וילבנו את הענין. אני תקוה שדיון זה יביא לידי בירור גדול יותר מזה שאני מצוי בו כעת.

תחילת נתינת דעתי לענין, התעוררה על ידי קריאת דבריו של פילוסוף נכרי. בדבריו על שפינוזה, הוא מתייחס לשאלה אם היתה השפעה לחינוכו הדתי של שפינוזה על משנתו הפילוסופית, והוא משיב, שבמידה מסוימת כן. לדבריו, היהדות, להבדיל מן הנצרות, אינה רואה בא-ל מישהו היורד לפרטי חיינו כל כך, שאנחנו מבקשים ממנו להיענותלנו בכל צרכינו; אלא משהו נבדל הוא, שאינו מתערב בקטנות. נכון, גישה זו עדיין רחוקה מגישתו של שפינוזה, אך בכל זאת יש בה מן הבסיס לראית הווה כמשהו שלא ניתן כלל לקיים מערכת יחסים איתו.

למקרא הדברים נזדעקתי: הזו היהדות, לפי מה שאני מכיר אותה?

אך שוב בינותי, שאולי זוהי היהדות במשנת הפילוסופיה.

והנה, בעבר הובאה כאן בפורום גישתו של לייבוביץ לענין התפלה:
הוא לא השתמש בסיסמאות נדושות על היהדות, אלא היה ריאליסט אכזרי. היהדות לא היתה בעיניו בגדר מחשבות ערטילאיות על אלוהים או על עם ישראל שכמעט שאינן מחייבות מעשים כלשהם, אלא השתדלותו של היהודי לקיים את המצוות, הלכה למעשה. אשר על כן, קם מדי בוקר בשעה מוקדמת והתגבר כארי לבית הכנסת, גם כשלא היה לו חשק לכך, לקיים מצוות תפילה בציבור. אבל הוא פירש מצווה זו (שעליה כתב לדבריו אחד המאמרים החשובים ביותר שלו) בצורה שונה לחלוטין מרוב המתפללים עמו. הוא לא ביקש מהקדוש ברוך הוא פרנסה (שיילך אדם ויעבוד לפרנסתו), לא בריאות (לשם כך קיימים רופאים) ולא ביטחון (לשם כך קיימים צה"ל והרמטכ"ל). הוא פשוט ביקש לקיים מצוות תפילה לשמה, כשם שחייב אדם לקיים בזמן שבית המקדש קיים מצוות שני כבשים בני שנה ולא שלושה אילים (ליבוביץ', בניגוד למה שחשבו רבים, לא התנגד עקרונית לקורבנות).

מיימוני העיר:
לייבוביץ מתנגד לכל נסיון של תפילה למען משהו. לבקש משהו מהקב"ה. זה אולי נובע מאידיאלים גבוהים של תפילה למען מצות תפילה, אך האם זה באמת מה שאנו מצווים? ואולי הפוך? אולי התביעה לא להתפלל למען עצמנו היא היא החמצה?

ורב צעיר השיב:
בעניין דעת ליבוביץ' בנוגע למהות התפילה, גם אני חשבתי פעם שדעתו היא רדיקאלית, ושאין לו שום מקור בהגות היהודית לתפיסה זו. עד שלמדתי את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שם נאמר:

ובכמו הנהגה זו עצמה מאותו המנהיג יתרומם ויתעלה נאמרו דברים רבים בתורתנו. לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת , ולפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת.

וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה , כמו שביאר ואמר אתה הראית לדעת וגו' , וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' ושנתייחד לעבודתו כמו שאמר ולעבדו בכל לבבכם , ואמר ועבדתם את ה' אלוהיכם , ואמר ואותו תעבדו.

והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו, לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל.

והיה נעשה זה אז, כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל.

ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה . לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש , ושיהא המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי , ושיהא הקורבן לו: אדם כי יקריב מכם קורבן לה', וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו: זובח לאלוהים יחרם וגו', כי לא תשתחווה לאל אחר. (מו"נ ג,לב)

הרמב"ם למעשה אומר (או ליתר דיוק מרמז), שמעיקר הדין היינו יכולים לעבוד את ה' גם ללא תפילה אלא רק על ידי מחשבה בלבד (מדיטציה ?). אולם הואיל והנסיבות ההיסטוריות שבהן היהדות באה לעולם היו כך שהדבר היה מקובל בקרב כל העמים, לכן גם הדת היהודית אימצה אותה (וצרף לכאן דעת הרמב"ם שתפילה מדאורייתא, וד"ל).

אילו הרמב"ם היה מבין את התפילה לפי התפיסה הקלסית, הוא לא היה נזקק לכל זה. שהרי טעם התפליה ברור מעצמו - אדם מתפלל כדי לקבל עזרה מאת האלוהים.

אלא כאמור הרמב"ם כולל את התפילה יחד עם מעשים כגון הקרבת קרבנות, הקטרת קטורת וכו', כולם מעשים אשר (לדעת הרמב"ם) אין בהם שום תועלת עצמית. אלא שהגויים נהגו בהם כדי לעבוד את אלוהיהם, והתורה אימצה מעשים אלה והקדישה אותם לשם ה'.

(ודברי הרמב"ם בהלכות תעניות ידועים לי היטב, ונא לא להקשות לי משם).

עד כאן מהדיון שם.

באישי, קיבלתי גם את הציון לדברי הרמב"ם בסוף המו"נ:
דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו.

דומה, ויסוד הדברים מונח בעובדה שבניגוד לדעת ההמון, הווה אינו מחויב להיענות לתפילותינו ולהתייחס לכל פיפס שלנו. לפחות מצידינו אין זה נכון לראות את הווה ככזה. לכן יש צורך להגדיר אחרת את ענין התפילה. המקובלים, ובעקבותיהם החסידים, פתרו את הבעיה בדרכם הם, לאמר: העבודה צורך גבוה. אל לו לאדם להתפלל לצורך עצמו, אך צריך הוא להתפלל לירידת השפע בספירות דאצילות. הפילוסופיה אינה גורסת הסבר כזה, של רבדים באלהות. לכן היא מוכרחת לפרש את ענין התפילה שלא כפשוטו: אין כאן מערכת פשוטה של בקשה והיענות, אלא צורך לאדם לפתח את עניניו האמוניים על ידי התפילה.

תוך כדי כך, נזכרתי בדבריו של א. כי טוב בספרו על קוצק, שדומה והוא מרמז שם על דברים שראוי להם ההסתר. הוא דן שם (בפרק התמימות), על הפרדוקס שבתפילה: אין לנו לחקור אחר העתידות כלל, גם לא במובן שנרצה לשנותם, ואף על פי כן צריכים אנחנו להתפלל. למה? גם זאת אין לנו לחקור.

עד כאן מה שהתברר לי.

מה שעדיין דורש בירור:


א. מהו "שומע תפילת כל פה"? האין זו שמיעה של היענות, אלא ידיעת המציאות גרידא? כיוצא בזה כל מאמרי חז"ל ואולי גם פסוקים המורים על הבנה זו.

ב. מה כן מרגיש הפילוסוף בתפילתו? עד כאן דיברנו על מה שלא. מה הוא כן מרגיש? איך הרגיש לייבוביץ קירבה לבורא על ידי טקס התפילה, הנעדר משמעות פנימית מבחינתו?

ג. האם אכן ההתייחסות האמיתית אל הווה בתפילה אינה כמישהו שיש לי איתו מערכת יחסים; כמשהו עם קירבה אישית; כמישהו שמענין אותו מה שאני מדבר אליו, והוא מאזין לדברי ומצפה להם בהתענינות;
אלא:
הבורא הוא מהות שאין לנו תפיסה בו, הוא גם לא מצטמצם לקטנות שלנו, אינו מקיים איתנו מערכת יחסים פרטנית, ולא מענין אותו כל הגה שאנחנו מוציאים. למה הוא ציוה לנו להתפלל? כיון שזה טוב לנו, שנרגיש את הקשר אליו.

ד. ובקיצור, האין פרדוקס בתפילה, המנהלת מערכת יחסים חד צדדית כזו?

שתי השאלות האחרונות כבר נוגעות במשהו עמוק יותר. לא רק שאין ענין בתפילה להתפלל על עצמינו ולבקש משאלות, אלא שגם חוית מדיטציה אולי אינה מוצדקת, כשהיא שואפת לכונן מערכת יחסים דו צדדית.


תוקן על ידי - בןאישאחד - 31/05/2005 2:06:47

בןאישאחד

גם אתה מסכים שכל אחד שמתפלל משתמש בדמיון מודרך,ההבדל בין המאמין התמים לפילוסוף: שהראשון משתמש בדמיון לחוש משהו שהוא לדעתו *קים*,אך לא נתפס בחושים,
והפילוסוף המתפלל, יוצר לשם התפילה דמיון שהוא דמיון,וישאר דמיון,

השאלה שלך בעצם:לא איך אפשר לדמין, אלא *לשם* מה לדמין?איזו טובת הנאה יש למי שמתפלל, למרות שלא ידוע לו על שינויים בעולם עקב זאת?
ועל זה כבר ענו שהתפילה משנה את המתפלל עצמו ודי לו בזה,

בןאישאחד,
את הנקודה שהעלית בקשתי לחדד, על סמך מה הפילוסוף קובע את הנמנעות הלוגיות וכיצד הוא מחליט שרבונון של עולם כפוף להם. יתרה מזו, האם אין לנו מספיק נסיון היסטורי כדי להראות שמה שפעם היה נחשב נמנע נחשב כיום אפשרי (ספינת ברזל שטה באויר). גם אם הכללים הלוגיים הם המסגרת שהם אנו חושבים עדיין איא פשר להסיק מכאן שאצל רבש"ע אין מערכות אחרות.
האם מעמד הר סיני הוא אפשרי המציאות לפי חשיבתינו הלוגית?

תוקן על ידי - אריק123 - 03/06/2005 5:35:27

בס"ד
הכוזרי מביא שאצל הפילוסופים הקב"ה כל כך נעלה עד שאין בו רצון.וזוהי דעה כוזבת משום שחז"ל לימדונו שבמקום שאתה מוצא את גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא עוונתו ואדרבא נתאוה הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים.והוא שוכן אצל אנשים שפלים וענווים."ואת דכא ושפל רוח הוא מרומים ישכון".

בן איש,

הטבע, המדובר בדברי המשך חוכמה הוא טבע האדם.מטבעו של האדם שימשך אחרי הרגשותיו,ויאמין באל שהוא למענו, הפילוסוף מאמין באל מבחינת אלוהותו -
ובעצם דבריי נאמרו כהמשך לדברי רוח דרומית - שהפילוסוף העובד את ה' מרגיש שהוא מקיים מצוות תפילה.

קריאת שמע היא תפילה? שהיהודי מתפלל לפחות פעם ביום בכל ימות השנה - זה מה שהרב מכנה 'מושכל' ו'העניין הפילוסופי' גלום בניסוח "ה' אחד", שאיננו מושג מספרי אלא הוא נושא הדורש העמקה רעיונית, כדי שכלשון הרב 'ההרגשות המתעות לא ירעו ולא יזיקו למושכלותם', אלא להיפך, הם 'יהיו מלעיגים לכל ההרגשות וההתפעלויות שהם מרגישים מצד טבעם.

בןאיש,

שיטת הרש"ר מוכרת לי מדבריו בפירושו לספר בראשית (דומני על 'ויתעצב אל לבו'), אך פירושו אינו תחת ידי.

אור_נערב יוכל להמציא לך חומר בנושא (ממנו אני מכיר את דברי רש"ר), וגם באופן כללי את דעתו על העניין (שנוטה לעויינות הפילוסופיה בתחום הזה ולרמח"ליות מה).

רוח דרומית,

ובאיזה מובן הפילוסוף כן מתפלל? אשמח להבהרות.

פרעתוני,

מהי גישתו של הרש"ר הירש? בור אני בשיטתו, ואשמח להבהרות, כנ"ל.

ריב,

דברי המשך חכמה אכן מחודשים. אצל רבים אחרים, מוצאים אנחנו את ההתרגשות מהטבע ככלי ראוי בעבודת ה'. זוהי גם ההצדקה ללימוד מדעי הטבע לדעת הרמב"ם. אך האם המשך חכמה מדבר על פסילת רגשות מכל סוג שהוא, או רק על כאלו הבאים מחמת הטבע החולף? (ואולי, הוא בכלל מדבר על ההתרגשות המוכרת מהטבע לכשעצמו, בלי קשר לראיית טביעת האצבעות של הבורא בו?)

בכל מקרה, כאן העליתי בעיה הקיימת במערכת רגשית מכל סוג שהוא, לאו דווקא כזו המתבססת על הטבע.

'לא כן ה', שעמד אברהם והתבונן שאינו חלק מנבראים ולא כוח בגשם, ואינו מתואר ואינו מצויר, והוא מחוייב המציאות ממציא כל המציאות בלעדי האפשרויות מאין המוחלט, יחיד שאין כייחודו...וכל המציאות כולה רותקה מהממציא האחד יתברך אבל מי יוכל להשיגו, עד כי כתב רבנו בחיי הזקן שלא יעבדוהו באמת אלא רק הפילוסוף או הנביא.

ובכל זאת כל בני ישראל מאמינים באמת מציאותו ואחדותו ומלעיגים לכל ההרגשות, ומבינים שהמה כולם הווים ונפסדים אפשרי המציאות, ועל זה בארו מאמרם ז"ל 'מפני מה זכו ישראל לקרות את "שמע"? וילעגו לכל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע....

משך חוכמה פרשת "בא"

אילו דעת האדם הייתה שלמה, הוא היה מקבל את הדברים כפי שהם מתוך הבנת הכרחיותה של המציאות.
ואז לא היה בו צורך לא לבקש בקשות, לא להתלונן, וגם לא להלל ולשבח ולהגיד תודה. בקיצור, אם דעת האדם הייתה שלמה הוא בכלל לא היה מתפלל ,[או לחילופין, כל חייו הם בעצם תפילה אחת ארוכה... תלוי איך מסתכלים] .

התפילה מתחילה כשאנו לא מבינים את מה שהולך מסביבנו, וגם לא את מה שאנחנו בעצמנו עושים.

לכן אם השאלה מה הפילוסוף מרגיש כשהוא מתפלל, לדעתי פילוסוף אמיתי אינו יכול בכלל להתפלל במובן המקובל של המילה.

פרעתוני, נכון.

אלא שהקשר הרגשי של האדם לאלו' מתקיים בעיקר בתפילה, ומלבד זאת, תפילה בלי קשר כזה היא תפלה למדי.

אולי בתחום הזה אני פילוסוף, כיון שאינני מבין איך לבצע את ההפרדה שעליה אתה מדבר. מילא, אם היתה זו הפרדה מעשית בין האמיתי לבין המתבקש, אני מבין שאין הם תמיד הולכים יחד. אדם צריך לפעמים לעשות מה שמתבקש גם אם אינו אמיתי. אך לפתח רגשות שאינם מפותחים מאליהם, כאשר הלוגיקה שלי אינה מכירה בנכונותם, כיצד?

ודיברה תורה כלשון בני אדם, הוא לכאו' משום צורך ההמון, ואינני יודע מקום בו הפילוסוף נצרך גם הוא לכך.

בעצם, שאלתך פחות נוגעת לתפילה, אלא בכלל ליחס הרגשי של הפילוסוף לאלוהיו.

שכן קשה לאהוב מי שלא אוהב, וכבר צווינו "ואהבת את ה' אלהיך...".

אכן, רבים תקפו את הפילוסופים סביב נקודה זו (גם רש"ר הירש, שהתנגד לקבלה. ללמדך שהקבלה אינה הפתרון היחיד).

אני חושב שהפילוסוף יכול לטעון להגנתו שהוא מסוגל לבצע בידול בין רובד המחשבה התיאורטי שלו, לבין התגובות הרגשיות שלו.
לאמור, כמו שהוא יכול 'לדבר על הקב"ה כלשון בני אדם', הוא גם יכול לאהוב אותו כלשון בני אדם, תוך שכחה רגעית של כל התורות הפילוסופיות שלו (זו בעצם הרחבה של מה שאמרתי על התפילה).

אינני בטוח, עם זאת, שרוב הפילוסופים יסכימו עם זאת.
בכלל, אינני בטוח כיצד הרמב"ם הבין את מושג אהבת ה'.