הפליות בין אשכנז לספרד!!

גדלתי בשיכון סלע של יוצאי האצ"ל והלח"י, בסוף אבן גבירול ממש ליד הירקון. בכל שנה ביום שאחרי פסח היינו רואים המונים נוהרים לחורשות שליד הירקון, ובשכונה שלנו קראו ליום הזה "חג העירקים".

אין מטרתו של מאמר זה לשסות את עדות ישראל זו בזו, אך העובדה שבאורח פלא הפך "חג העירקים" למימונה של המרוקאים, מזכירה לי את "העלייה הראשונה", שאנשיה עלו לארץ עשרות שנים אחרי שעלו לירושלים בני משפחת פ"ח, שאני נמנה על צאצאיהם.

הכל פוליטיקה.

כבר בילדותי הבנתי שהדבר הכי טעים שיכול אשכנזי לאכול זה לחם עם ריבה, ולמזלי ההורים שלי לא הכריחו אותי אפילו לטעום דגים ממולאים שעד היום אני לא מבין איך אפשר להכניס אותם לפה, שלא לדבר על רגליים קרושות, שנראות לי כמו מי ביוב שקפאו בקור הפולני.

וכשבגרתי הילך עלי קסם צמד המילים "תרבחו ותסעדו", שנשמע לי כמו סמל של הכנסת אורחים, ובית פתוח שכולם מתקבלים בו בסבר פנים יפות. לכן מדי שנה אני מתקשה להתאושש מתחושת הקיפוח העדתי שאני חש בגלל שאיש לא מזמין אותי לתרבח ולתסעד, ומזה שאף פעם בחיים שלי לא אכלתי מופלטה.

והשנה סוף-סוף הבנתי שאם אין אני לי מי לי, ותפסתי יוזמה, הסתכלתי באינטרנט, ומצאתי מתכון מופלטות של אחת שחמש בחורות כתבו לה שהיא פשוט מלכת המטבח, ושזאת הפעם הראשונה שהן מכינות מופלטות, ושיצא להן פשוט נהדר, וכולם ליקקו את האצבעות מהמתכון המופלא שלה.

אז הלכתי וקניתי קמח וסוכר ושמרים יבשים, מלח ושמן ודבש כבר היה לי בבית, וניסיתי להכין את המופלטות בדיוק(!) לפי המתכון שלה.

וזה יצא נורא ואיום.

הכמויות לא כמויות, והבצק לא יוצא בצק, וכשאחרי התאמות כאלה ואחרות הוא יוצא בצק ואני מרדד אותו לעיגול, כשאני מנסה לשים אותו במחבת הוא מצטמק לי בידיים, והופך להיות כמו איזה בד מקומט. ובגלל שמטגנים כל מופלטה רק על צד אחד, הצד המטוגן יוצא חום עם קמטים, אבל הצד השני ממש בצק חי שנדבק למופלטה שמתחתיו.

בסופו של התהליך נתקבלה ערמת בצק מטוגנת למחצה, כשבמהלך הניסיונות לתלוש ממנה מופלטות גם קיבלתי כוויות (קלות) באצבעות. בקיצור, כמו הקיפוד שרצה לרקוד, ובגלל שאיש לא רצה לרקוד איתו הוא רקד עם עצמו, אכלתי בעצמי את כל המופלטות, שהוספתי להן המון דבש שבאמת ליקקתי ממנו את האצבעות, וכשגמרתי אותן הרגשתי כמו חבית דבש מקזבלנקה.

אבל למדתי משהו, וכידוע עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ואני לכל מה שהגעתי, הגעתי רק בזכות הסבלנות שלי, ויכולת ההתמדה שלי, ומובטח לכם שרק נהיה בריאים, ועד המימונה הבאה אני אהפוך להיות רב-אמן מופלטות.

ולמרות שפה זה לא אמריקה, ואני זה לא מרטין לותר קינג, גם לי יש חלום. ובחלומי ביום המימונה הבא הדלת שלי תהיה פתוחה, ויבואו כל השכנים והחברים, וכולם ישמחו ויצהלו, ותהיה אהבת ישראל אמתית, וכולנו נרגיש שאשרינו שזכינו להתאחד מכל גלויותינו, ולבנות ביחד את ארצנו, ארץ מולדתנו.