השבוע סופר לי ע"י חבר, שמאחותו הנמצאת בהליכי גירושין בארץ, נלקחו ילדיה הקטנים והועברו למשמורת בעלה, אחרי שהטוען הרבני שייצג את הבעל, הצליח ל"שכנע" את הדיינים שהאם היא אשה "מופקרת", ואינה מתאימה להיות משמרת.

לדבריו, הטענות אינן נכונות, ואחותו היא אשה ואם ככל הנשים החרדיות, ללא אבל.

לאחר שסיים את סיפורו, ולפני שנפרדנו אמר לי החבר:

"אני לא מבין איך אין לדיינים כל נקיפות מצפון, והם מוציאים ילדים קטנים מידי אמם, על סמך טענות שקריות".

השתתפתי בצערו, אך לא אמרתי לו דבר. לא חסר לי, שאיזה דיין יבקש מאשתו שתבקש מאיזה "ידיד משפחה" מסומם, שהדיין "עזר לו" כשהופיע לפניו בבית הדין, שהוא או חבריו, יחטפו אותי לאיזה כפר ערבי, ויכו אותי מכות מוות.

אם הדיין לא יבקש זאת מאשתו, היא תעשה זאת אשתו ללא "ידיעתו".

לא רק אשתו של הרב הראשי עושה, מבלי שבעלה יאמר לה לעשות.

חברי לא מבין, כי הוא לא מכיר את הטוענים הרבניים או את הדיינים.

למה אין לטוענים הרבניים ולדיינים נקיפות מצפון?

כי הילדים אינם שלהם.

אני מכיר רק את אחי האשה ואת אחי הבעל שהם אנשים הגונים, וייתכן שגם האשה ובעלה, בני זוג המריבה, הם אנשים הגונים, לעצמם, אך לא כשהם ביחד.

לא אדון בסיפורם הספציפי, לא אדון בטוענים ובדיינים, אלא בשאלה:

של מי הם הילדים?

של האם?

של האב?

של שניהם?

רבים יופתעו לשמוע, שהילדים אינם של..., לא של האב ולא של האם, וההורים אינם אלא אפוטרופסים "מטעם" על הילדים.

מטעם בית המשפט או מטעם בית הדין, שברצותם נתנו וברצותם לקחו.

האם ייתכן ש"פעם היה אחרת"?

אולי, בימים שבהם היה האב יכול למכור את ילדיו לעבדות.

אך אין ספק שלא היום.

היום ההורים הטבעיים, אינם אלא אפוטרופסים על הילדים, ולהם חובות וזכויות:

חובות:

"אפוטרופסות הכוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד לעבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו". (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית).

זכויות:

"הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם". (סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית).

חייב. ואם לא ישמע להורים, מה הם יעשו לו?

ירביצו לו?

ילכו לכלא.

זכות האפוטרופסות של ההורה האחד שווה לזכותו של ההורה השני ואינה תלויה בו.

שני ההורים שווים בסמכות אפוטרופסותם, סעיף 3(א) ל"חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951, קובע:

(א) האם והאב כאחד הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם; מת אחד ההורים, הנשאר בחיים הוא האפוטרופוס הטבעי".

וסעיף 14 ב"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962" קובע גם הוא:

"ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".

"בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לענין מסויים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו". (סעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרוסות).

אפוטרופסותם של ההורים היא אפוטרופסות מותנית:

"אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע בכוחו של בית משפט או בית דין מוסמך לנהוג בעניני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד (סעיף 3(ב) ב"חוק שיווי זכויות האשה).

אפוטרוסותם הטבעית של שני ההורים, היא רק כל זמן שההורים נשואים זה לזו, כאשר הם נפרדים, מתפרקת האפוטרופסות המשותפת, ועליהם לבוא להסדר חדש ביניהם, אודות החזקת הילדים.

"היו הורי הקטין חיים בנפרד - בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו ובין שעדיין קיימים - רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט, ומשאושר, דינו - לכל ענין זולת ערעור - כדין החלטת בית המשפט". (סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות).

"לא באו ההורים /החיים בנפרד/ לידי הסכם כאמור בסעיף 24, (המסדיר את סוגיית ההסכם בין הורים-אפוטרופוסים טבעיים החיים בנפרד), או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית-המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". (סעיף 25 שם).

סיומו של סעיף זה, "כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת", הוא בעייתי, מאחר וחוק זה סותר לעקרונות המופיעים בסעיפי "חוק שיווי זכויות האשה".

"דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית-אין נוהגים לפיה".

ולסעיף המגדיר את מטרתו של חוק השיוויון:

"חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האשה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה להקמת מדינת ישראל". (תיקון לחוק שיווי זכויות האשה (תש"ס).

האיש והאשה שוים, אך לפי סעיף 25 שבחוק האפוטרופסות, האשה שווה יותר.

הרבה יותר.

על אף שסעיפים 3(א) לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א -1951, וסעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית קובעים מפורשות, שהאפוטרופסות הטבעית של ההורים על ילדיהם, היא בדרגה שווה, הרי סעיף 25 בחוק "הכשרות המשפטית והאפוטרופסות", קובע, כי באם אין הסכם בין הורים החיים בפירוד לעניין משמורת הילד, יקבע בית-המשפט את הסדר המשמורת "כפי שייראה לו לטובת הקטין ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

אף שסעיף זה, הידוע כ"חזקת הגיל הרך", מעניק עדיפות כללית בשאלת המשמורת לאם, רק על ילדים שהם עד גיל 6, הרי למעשה הוא מעניק לאם עדיפות אף על ילדים שמעל גיל שש, באם ההורים נפרדו לפני שהילד הגיע לגיל 6, כשהילד יגיע לגיל 6, סיכויי האב לקבל את הילד שנשאר אצל האם להחזקתו הם נחותים ביותר, אף אם המסוגלות ההורית של שני ההורים שווה, שכן בתי המשפט לא נוטים להעביר משמורת לאב, גם לאחר גיל 6, בשם עיקרון היציבות בחיי הילד, כך שהאם, שהילד נמצא במשמורתה עד גיל שש, נמצאת ביתרון מלא, גם מעל גיל 6, למעט באותם מקרים חריגים, בהם האם אינה יכולה לטפל בילדיה, למשל, אם היא חולה במחלה קשה, לוקה נפשית ו/או מכורה לסמים – מקרים קיצוניים אשר פוגעים קשות בטיפול בילדיה כראוי.

הנטל המוטל על האב, לסתור חזקה זו, הוא אינו מן הקלים.

אך לא בלתי אפשרי.

העדפת החוק למשמורת האם, הוא מפני שהוא רואה ש"בדרך-כלל" הקשר בין ילדים רכים בשנים לאמם, חזק מהקשר בינם לבין אביהם. (רע"א 00 / 4575 פלונית נ' אלמוני נה (2) 321).

העקרון המנחה את בתי המשפט לעניני משפחה, כאשר ההורים אינם יכולים להגיע להסכם על החזקת הילדים, הסדרי הראיה (זכאות ההורה שהילדים אינם בחזקתו לראות את הילדים בזמנים מוגדרים), וחינוך הילדים, (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית שהובא לעיל), הוא טובת הילדים.

סעיף "חזקת הגיל הרך", יוצא מתוך ההנחה, שהאם מתאימה יותר להיות הורה לילד הרך, והפעוט חיייב להיות בקשר בעיקר עם אימו, ואילו קשר עם אביו פחות חשוב להתפתחותו. תיאוריה היתה התפיסה המקובלת בעולם, עד לאמצע שנות השבעים, עד שהתחילו להתפרסם מחקרים, אשר מצאו כי לאב חשיבות רבה להתפתחות הילדים. מחקרים מאוחרים יותר חזרו ואישרו את התפיסה החדשה, והדגישו את הנזק הנגרם לילדים כתוצאה מתאוריית הגיל הרך.

כתוצאה מ"התפיסה החדשה" שינו מחוקקים רבים בעולם המערבי את גישתם לסוגיות "חזקת הגיל הרך", ונקבעו קריטריונים חדשים זכאות למשמורת, והחוק המעניק אוטומטית לאם משמורת על הילדים בעת גירושין, נמחק מספרי החוקים בכל מדינות העולם המערבי, אך לא בישראל.

ביום ו' באדר התשס"ב - 18.2.2002 הונחה על שולחן הכנסת ע"י חה"כ אליעזר (מודי) זנדברג משינוי, הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך.

http://www.horut-shava.org.il/act/legistlation/doctrine/zandberg.htm

אף שסיכויי האב למשמורת על ילדים עד גיל שש נראים כבלתי אפשריים, קבע ביהמ"ש לענייני משפחה בכפ"ס כי משמורת הקטינים תועבר מהאם לאב, בניגוד לחזקת גיל הרך, לאחר שחומר הראיות בתיק, וחוות דעת מומחה העלו, כי האם משקיעה זמן ניכר בעיסוקיה, על חשבון הטיפול בילדיה, ואף נוטה להתפרצויות אלימות. לעומת זאת, נסיבות חייו של האב מתאימות יותר לגידול הילדים הקטנים. (תמ"ש 9892/01 ותמ"ש 9895/01 פלונית נ' פלוני, מיום י"ח באב, תשס"ד - 5 באוגוסט 2004).

עיקרון טובת הילד מנחה גם את בתי הדין הרבניים, שגם להם סמכות לדון במשמורת הילדים, אם היא נכרכה יחד עם התביעה לגירושין.

הסמכות נקבעת על פי הערכאה אליה הוגשה התביעה הראשונה.

עקרון טובת הילד במשפט העברי זכה לעיון ולניתוח רחב במאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת הילדים", שנתון המשפט העברי, כרך ה (תשל"ח) עמ' 320-285, ופה קבור הכלב.

אף שבשאלת המשמורת, פוסקות שני הערכאות "לפי טובת הילד", הרי כל אחת מאותם הערכאות, רואה את "טובת הילד" בעינים אחרות, ולא הרי נקודת המוצא של "טובת הילד" בעיני השופט החילוני, כנקודת המוצא של "טובת הילד" בעיני הדיין הרבני, למשל, כאשר אחד מבני הזוג שנפרד "חזר בתשובה" והתחרד, ייתכן שבשאלת משמורת הילדים, יחליט בית הדין הרבני להשאיר את הילד בידי ההורה החרדי, ולצוות על חינוכם של הילדים במוסד חרדי, כשבהסדרי הראיה לא יבקר הילד את אביו החילוני ביום השבת, שייתכן והוא יומו היחידי בשבוע בו הוא אינו עובד, בעוד שבית המשפט עלול להשאירו בידי ההורה החילוני, לצוות על שליחתו למסגרת חינוכית "מקסימום" דתית "פרווה", והסדר ראיה בשבת.

בעיה נוספת היא של בני זוג היא, כאשר אחד מהם "חזר בשאלה" לאחר הגירושין, ומנהל אורח חיים חילוני, הדורש שינוי במוסד החינוך בו לומד "קטיו מריבה", כמו בתיק מספר 1-23- 2950 בבית הדין הרבני העליון, שבו נאמר:

"באשר לסכסוך הקשור בילדים - הלכה היא כי בעניני ילדים דן בית הדין אך ורק בהתאם לטובת הילדים, כפי שהיא נגולה לנגד עיניו בכל מקרה ומקרה. כך גם מצווה החוק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ובמקומות נוספים. בהתאם לכך, אין בית הדין הרבני מתערב, כאשר בהסכם המוגש לאישור בית הדין, מסכימים ההורים כי ילדם יקבל חינוך ממלכתי, אף אם יתכן כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם השקפתו הדתית של הדיין היושב על מדין. כך גם שופט שהינו בעל השקפת עולם אידיאולוגית חילונית, לא יתערב לבטח בהחלטת הורים לתת לילדיהם אורח חיים דתי.

אימתי מוסמך בית הדין או בית המשפט להתערב? כאשר אין הסכמה בין ההורים. כך מלמד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות:

"24. הסכם בין הורים החיים בנפרד
...
25. קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים
..."

חינוך הילד הוא חלק מתפקידי ההורים, כאפוטרופסים טבעיים של הילד. משכך, זכותם של ההורים לחנך את ילדם בהתאם להשקפת עולמם. זכות זו נתונה לשני ההורים יחדיו, ולכל אחד מן ההורים בנפרד. כיצד ניתן ליישם זכות זו, כאשר קיימת סתירה בין השקפות העולם של שני ההורים? איזה תוכן יש לצקת, לתוך המונח "טובת הקטין" כאשר יש בין ההורים פער דתי, והם חלוקים בקשר לחינוך הדתי או החילוני?

ומה אתם חושבים החליט בית הדין הרבני?

"המסקנה העולה היא, איפוא, כי אף שהמשמורת הפיזית היא בידי האם, יש להעביר את המשמורת הרוחנית לידי האב".

היא תועבר לבי"ס דתי.

ונעוץ סופם בתחילתם:

אם האשה היתה פונה לבית משפט, בתביעת משמורת, וילדיה הם מתחת לגיל 6 הם היו נשארים אצלה, וסיפורי הטוען הרבני היו נשארים סיפורים, סיפורי טוען רבני בבית הדין רבני שהדיינים בו הם "חבריו", זה כבר סיפור אחר.

ומקום הנחתי לכם.






תוקן על ידי - נישטאיך - 02/06/2005 13:03:14

במאמר מעלי הובאו שלש דוגמאות של השפעה אובייקטיבית של אורח החיים הדתי. שתי הדוגמאות הראשונות הינן דוגמאות המעידות על בריאות לקויה ותוחלת חיים ירודה של החילון לעומת הדתי (אגב, האם זה בגלל שהעישון בציבור הדתי הוא רק שישה ימים בשבוע?). לעומת זאת הדוגמא השלישית בחלקה השני איננה בהכרח נכונה ואסביר את טיעוני:

חלקה הראשון של הדוגמא השלישית - לגבי דרדור מועט לסמים בקרב האוכלוסיה הדתית לעומת האוכלוסיה החופשית, לכאורה מקביל לטיעון דלעיל - כי בסופו של דבר הנזק מסמים הוא נזק רפואי.

אולם החלק שנוגע לפלילים הוא טיעון ערכי ודומה לדוגמא מתחילת המאמר של אנרכיה מול אורח חיים ע"פ חוק. האם לא יכול מבקש המשמורת לטעון שהוא דוגל בחינוך 'נאור' למרות חסרונות ערכיים עתידיים? הרי ישיבה בכלא אינה בהכרח קשורה למצב הבריאותי אלא לרמת וסגנון לחיים.

ואם ברמת חיים עסקינן האם ההורה החילון אינו יכול לטעון שבציבור הדתי (או לפחות החרדי) שוררת עניות גדולה יחסית לציבור החילוני? האם אין מדדים אובייקטיביים של איכות ורמת חיים הקבילים בבית משפט?

ואם השיקול הוא שהעוסק בפלילים הוא נטל על הציבור ושלא לדבר על אפשרות שהוא מסוכן לציבור (ומסתבר שיש מדד אובייקטיבי בנושא), אין זה רלוונטי, כי השיקול לפי הנכתב לעיל הוא רק טובת הילד ולא טובת הכלל...

_________________

מ. זוהר

ד"ר מרדכי הלפרין

נישטאיך יקר,

הסיפור שאתה מספר, נשמע מוזר מאד. אולי שיחדו את הדיינים ובהרבה כסף. בדר"כ הדיינים מפחדים לעשות כזה צעד, ביודעם שהבג"צ ימהר לפסול את החלטתם, ואכן פלא בעיניי מדוע אשה שביה"ד מגדירה כפרוצה, אינה רצה לבג"צ (ולתקשורת גם כן, לא יזיק) והופכת בקלות את החלטת ביה"ד על פיה. הבה לי את האשה הזו, ואני משאיר את הדיינים הללו ללא מכנסיים.
יתכן שיש עוד כמה דברים שאינך יודע. לעתים האשה עצמה מסכימה לוותר על משמורת, ומיד לאחר מכן טוענת שכפו עליה זאת.

המקרים בהם מוציא ביה"ד הרבני את המשמורת מיד האם ומעבירה לאב, הם נדירים ביותר, למרבה הצער, ומועטים אפילו מול המקרים שבית משפט עושה כן.
כמובן שברוב המקרים הללו, שביה"ד מוציא ילדים מהאם לאב, ביה"ד מוצג כפרימיטיבי המונע מסיבות הלכתיות רוחניות וחינוכיות, כביכול.
לצערי אני פגשתי מקרים רבים הפוכים, בהם האשה הפכה לחילונית, ובכל זאת ביה"ד לא הוציא את הילדים והעבירם לאב. רוב ההרכבים של בתי הדין, מפחדים פחד מוות מהבג"צ שיפסול את פסיקתם ויהפכם ללעג וקלס. בתי הדין מסתמכים אך ורק על החלטות של פקידות סעד ומכונים פסיכולוגים, והללו כמעט תמיד יעדיפו את משמורת האם.
לפי מה ששמעתי מכמה טו"ר ועו"ד, מנהל בתי הדין הזהיר כמה פעמים את הדיינים לבל יגיעו למקרה כזה שיתן עוד יותר הזדמנויות לבתי המשפט להשתלט על תחום המשמורת שנמצא בחלקו בידי בתי הדין (במקרים שבני הזוג מעוניינים בכך. אם אחד מהם לא מעוניין - בדר"כ תיקבע המשמורת בידי ביהמ"ש, וביה"ד יישאר לטפל רק בענין הגט).

**

הלוואי ובתי הדין היו נוהגים באמת לפי כללי הצדק והיושר. המציאות היא שברוב רובם של המקרים שבהם האשה נהיית חילונית, למשל, הילדים נשארים אצלה, והיא יכולה לצפצף ציפצוף ארוך מאד על ביה"ד, שרועד פחד מוות מבג"צ. רוב העוסיו"ת והפסיכולוגים הממונים ע"י ביה"ד, הם בעצמם חילונים או דתלי"ם, והם לעולם לא ימליצו על העברת משמורת בגלל שהאשה שינתה את הדרך שהיתה מקובלת בין הזוג.

אני מצטרף לדעתך, שישנם דיינים רבים שחושבים את עצמם אדונים על בני אנוש, והם פוסקים כפי אוות נפשם, אינם לומדים את המקרה לעומקו, לא איכפת להם מדמעות של בני אדם ושל ילדים, לא מעניין אותם כלום חוץ מעצמם, הם אדישים לכל היבט מוסרי, אנשי גועל נפש, דייני סדום, הלוואי ואלוקים ישלם להם כגמולם וכמה שיותר מהר.
אבל בקטע של העברת ילדים מהאם לאב, זה פשוט לא קורה, כמעט, וזה היה צריך לקרות הרבה יותר.

אני מקבל את ההנחה שלילדים עדיף להיות אצל האם עד גיל ההתבגרות, על דרך הכלל, משום שהאם נהנית יותר לגדל ילדים, ולכן היא עושה זו בחשק רב יותר, ופחות "יוצאת מדעתה". כך אצל כמעט כל בעלי החיים, וסביר להניח שכך גם אצל האדם, הילדים צמודים לאימא, גם אם האב מגדל את הילדים.

כמובן, שהדרך האידיאלית היא, שגם לאחר הגירושין, הבעל גר קרוב ככל הניתן, והילדים, גם אם הם בחזקת אחד מההורים, הם "קופצים" באופן סדיר גם לבן הזוג השני, כך יש לילדים שני הורים פחות או יותר, וזה המצב האידיאלי.

דא עקא, וכאן אנו מגיעים לנושא דתי, שעל פי ההלכה, אסור לגרוש לגור באותה שכונה של האשה, ואולי גם באותה העיר. משום שמכירה ברמיזותיו וכו'. ויש לדון האם "טובת הילד" ששייכת לדין דלא תעמוד על דם רעך, והשבת גופו, תדחה את הגזירה, או דילמא לא.

ותודה לנישטאייך על העבודה המקיפה.

פורום קהילת הציבור החרדי -כל מה שיש לך לומר ואין לך איפהhttp://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=12810

תוקן על ידי - לפום_ריהטא - 07/06/2005 9:24:06