הרב משה שפיר: הרוכב הנוסף באישי...

הרוכב הנוסף בזהות האישית
הרב משה שפיר
=====================================
המדינה הצעירה פרי חזון קבוצת הצעירים השאפתניים של אותם ימים כבר לא עליזה כל כך.

דומה שכמעט אין מילה שלא נכתבה בשבוע שעבר אודות תרבות השחיתות שהחלה פושה בקרב העם. תחילה אהבו למצוא את השולים נגועים בהעלמות ועיגולי פינות שונים, אט אט התברר שהדג מסריח מראשו תחילה, נבחרי העם והעומדים בראשו הם אלו הלוקים ראשונה במלכות.
לבלרי העט והעת ניסו להסביר את התופעה, איך דווקא העומדים בראש בפירמידה מובילים גם את מצעד השחיתות. דווקא ראשי הממשלה, שרים בכירים, אלופי הצבא ושאר מרעין בישין, הם ולא אחרים.
היו שטענו למעידה חד פעמית, היו שיצאו נקיים בעזרת ידידים, ויש גם את אלו שעד היום מסתובבים חופשי במשרדי הפאר בטענה של לא ראינו לא שמענו- הם יודעים שמה שמותר לאתרוגים הדורים לא יסכינו ערבות חבוטות.

השבוע עם התפוצצות פרשיית הריגול התעשייתי הגדולה אין מנוס מלהניח את התובנה הבא: זה לא שזה קורה לאנשים הללו, הם בנויים על זה וזו דרכם להגיע אל הפסגה.
זהו זן של אנשים שאינו יודע לטפס בכוחות עצמו אם לא כשהוא דורך על גופות חבוטות של חברים לנשק, זן שיודע לעשות כסף רק תוך השימוש בארנקו של הזולת. הוא זוכר רק את מספר חשבון הבנק של השכן, את שלו המקורי הוא שומר למימון עורך הדין בעת הצורך.
כל אחד בתורו התייצבו המנכלי"ם המפוטמים של המשק שלנו והסבירו לאנשי מפלג ההונאה איך חסכו את הסעיף של אסטרטגיה ותכנון- החבר'ה המתחרים עשו זאת גם עבורם, החידה נותרה מהיכן שאבו זאת המתחרים.

התיירים בארץ דווחו על משהו מוזר קמעה, הם קראו השבוע בעיתונים על חוקרים שחקרו חוקרים, על נחקרים לשעבר שחקרו חוקרים לעתיד, על מנהלים שניהלו מנהלים דרך תוכנות ששלטו בתוכנות. על דרך ועל עתיד- אורח חיים של מדינה שלימה.
הילדים בארץ למדו שכבר אין אני ואין אתה, אין ממוני שלי ואין ממונך שלך, שלי שלי ושלך שלי- כך כנראה לימדו את כולם בלימודי מינהל העסקים בפקולטה הישראלית.

זו כבר מזמן לא תופעה, זו תרבות.
זה אינו משלוח יד חד פעמי, זהו משלוח היד העיקרי במדינה.
אכול ושתה כי מחר נמות זו התזה, השאר סיפורי כסות עיניים.
מי שאינו שם אינו קיים, פשוט אין לו מקום בהיררכיה הישראלית, אולי רק בין מפוטרי המורים שנותרו הרחק מאחור.

***

התדהמה הגדולה הכפילה את עצמה כאשר התברר שהתוכנה הטרויאנית לא רק מסוגלת לגנוב תוכן ותכנים אלא גם לשכתב זהויות, בכוחו של הסוס הפולש להיכנס למחשבו האישי של הפציינט התמים ולשנות את זהותו טעמו ועמל כפיו, עד שהאומלל קולט זה כבר לא הוא, מישהו אחר יושב לו על הסוס.
אולי יש כאן בבואה מסוימת לישראלי המכוער שגדל על ברכי דור המייסדים, כבר אין לו משלו מאומה. מוחו ליבו וראשו כולם מוכתבים מראש, גנובים ממנו. לא די שהם מוכתבים והוא עקר, גם מה שנותר בדיסק כולו וירוס אתונאי או טרויאני.
הם רצו יותר וקבלו הרבה פחות, כבשו להם את טרויה.
אם יש למישהו טענות על המפלצת שצמחה בישראל שיפנה אותה למורי הדרך שאחזו במושכות ההנהגה מראשית קום המדינה, הם הכתיבו את מדיניות ההפקר חסרת האמונה בכל ערך עליון.

לנו זה הזכיר את המעשה הבא שארע בסלוניקי היוונית הידועה:
פיביזי, איש נכרי מתושבי הכפרים באזור עשה דרכו לסלוניקי העיר. סוסתו החדשה עשתה את מלאכתו נאמנה, לא נותר לו אלא להתנמנם על מושבו תוך שהוא מפקיר את המושכות בידיה הסלולות של הדרך אל העיר הגדולה.
באחד מעיקולי הדרך, כאשר האטה הסוסה את מרוצתה נשמעה לפתע הקריאה:
- אדון, אדון, אנא עצור לרגע.
פיביזי התעורר באחת מתבונן אנה ואנה, מיהו אשר העז להפר חלומו המתוק.
היה זה הולך דרכים מאובק וחביב, שקרא לעומתו של העגלון: פני מועדות לסלוניקי, האוכל להצטרף עימך העירה, רגלי הבלות כבר אינם מטיבות עימי, אולי תעשה זאת אתה במקומם אדוני? שאל, קבע ההלך.
פיביזי בעל לב טוב היה, לפיכך אף ללא תחנוניו השופעים היה נענע לו.
- טובה הדרך בצוותא, בוא עלה, יהיה מי שיידבר, השיב ממרום מושבו.
לאחר האישור האדיב טיפס ועלה האיש אל העגלה, תוך הוא מציג את עצמו בלבביות, נעים מאוד זרק לחלל היער המהדהד.
מכאן ואילך העניינים זרמו לשביעות רצונם של השניים, ניתן היה לראות ראשיהם השעירים מתנודדים בטלטולי הדרך כענבלים לקול פעמוני הסוסה כאשר מפיהם מתנגנת מנגינה יוונית עתיקה, פסטורליה במיטבה.
כך באו השניים בשערי העיר כשרוחם טובה עליהם
יחדיו איתרו להם מלון מרכזי בעיר לנוח ולהחליף כוחות להמשך דרכם, כוס הגונה היטיבה עם גרונם הצחיח ושנתם העריבה.
השמש החלה יורדת, פנסי הרחוב הודלקו בזה אחר זה בידיו האמונות של שומר העיר הקשיש. בעל בית המלון, קיבל את אורחיו האחרונים ליום זה, ואז זה הגיע: אחד ממיודעינו צמד האורחים שהגיע בצהריים למלון, ניגש אל האכסנאי ובקשו להאכיל את הסוסה ולהכין את עגלתו לנסיעה, עלי לצאת בהקדם נאנח אופיינית.
זמן קצר לאחר מכן הופיע רעהו, הלא הוא מיודענו פיביזי ובקש אף הוא להכין לו מזון לקראת צאתו לדרכו בעגלתו. רגע, נדהם בעל האכסניה וקרא בקול מבולבל: האתה הוא בעליה של העגלה, או שמא חברך הוא בעל העגלה?!

מי שנאלץ להכריע היה רבה הראשי של העיר סלוניקי הגאון הגדול רבי רפאל אשר קובו זצוק"ל בעל הספר "שער אשר", שהתפרסם בחוכמתו ובפקחותו הרבה גם בין הנכרים המקומיים. בית הדין היה עמוס באותה עת בעלי דין רבים, הרב ניסה תחילה לשאלם שאלות הבהרה שונות, אולם עד מהרה נוכח שלא החקירה והדרישה המקובלות הם שיובילו אל הפתרון המבוקש.
הואילו לשבת בחדר ההמתנה פנה הרב אל הניצים, בהגיע תורכם אתפנה עימכם לשיחה מעמיקה יותר, אמר, תוך שהוא רומז לשושבינים הרבים למצוא את מקומם אף הם. השניים שקעו במחשבותיהם והתכרבלו בפינתם תוך ציפייה דרוכה.
או אז כאשר השגרה חזרה לה, הכל היו עסוקים מי בבעל דינו ומי בשאלתו החמורה, קם לפתע הרב מכורסתו, פסע לעבר פתח האולם סקר בעניו הטהורות את העם ההומה, וקרא במלוא גרונו: "עגלון"! "כן אדוני" ענה מיד בעל העגלה האמיתי באופן אינסטינקטיבי, בעוד רעהו הרמאי נותר דומם ללא מענה. כשהלה נזכר לענות היה כבר מאוחר...
"אתה הוא בעל העגלה!" הצביע הרב בפסקנות על פיביזי המבולבל שקרן מאושר.

עד כאן סלוניקי, שונים הדברים במדינת ישראל התשס"ה, גם לעגלה המלאה שלנו חדרו עוברי אורח לא תמימים, ששכפלו וגנבו את זהותנו היהודית, כאשר לפני יובל שנים הגיעו אלפי בני ישראל יראים ותמימים מארצות מוצאיהם היה מי שטרח לעצב אותם בכור ההיתוך הישראלי ולהשחית את דמותם לבלי הכר, לא טוב היה להם עם תרבות עשרת הדברות. הנועם של אלפי השנים והנאמנות היהודית המפורסמת שגדלה על ברכי התורה היראה לא ספקו אותם כנראה. מה שהרים את קרנם של הבנקאיים היהודיים ברחבי הגלות וההיסטוריה לא צמח בכור ההיתוך של הכלכלה הישראלית, הכלכלה היהודית העולמית צמחה מיתוך עם ותכונות של תורת ישראל- עם עובדות מתמודדים לא מתווכחים.
חסר רק מי שיקום ויצעק במלוא גרונו: "עגלון"!, מישהו שיזכיר לנו את עברנו המפואר והשורשי.
נקווה רק שנותר לנו עדיין את הזיכרון העמום לקום לזכור ולענות "כן אדוני"...