מקור לכך שמהות הדבר בהופעתו הא' בתורה?

ארתח
יפה !

ארתח
יפה !

"לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת" (דברים ט' ה')

למשל איפה האינטרנט מושרש בתורה?

כעת אני מבין מה שאתה מחפש.

רעין זה אינו מבואר בספרי הדרוש והמקובלים הקדומים. זה נראה מבית מדרשם של הדרשנים החדשים.

אולי בכל זאת מישהו יכול להודיעני דבר אל נכון?

אתנחתא.
בהחלט, אני מכיר את הפרק ובכל זאת חזרתי ועיינתי לפני שכתבתי את הודעתי האחרונה.

האם אתה עיינת בהודעתי האחרונה? זה פשוט לא מה שאני מחפש.

ידידי, האם עיינת בתניא?

"השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבר המשלתשלות ממדריגה למדריגה מעשרה מאמרות שבתורה.....

אוקיי, אני מבקש לנסות לעשות סדר.
למרות כל מאמציי הקודמים עושה רושם שעדיין לא ברור לכל הציבור הקדוש מה אני מחפש. אני לוקח עליי את האחריות ומנסה להסביר שוב.
לפי אותה שיטה ששמעתי עליה כמה פעמים מפי דרשנים, ההופעה הראשונה של מושג מסוים בתורה (לא רק בתחילת בראשית, בתורה כולה) מלמדת על מהות אותו מושג בכלל. לפי זה, כדי להבין את מהות המושג שור או שדה או שלום יש למצוא את המקום הראשון שבו מופיע אותו מושג ולהבין את מהותו לפי ההקשר שם.
Zbol אכן הביא מקור מתאים מחז"ל, אם כי שם מדובר על הופעתה של אות מסוימת (ט'), לא של מושג.

מיכי,
מלבד ההבדל בין תשב"כ לתשב"ע, שאמנם אינו קריטי, לענ"ד זה לא כל כך דומה מסיבה אחרת. יש הבדל גדול בין הנושא שנבחר לפתיחת חיבור (שזה כמעט טריוויאלי שהנימוק יכול להיות שזוהי מהות העניין) לבין עיקרון שההופעה הראשונה של מושג באותו חיבור (ואפילו לקראת סופו) מלמדת על מהותו. בהיגיון אנושי צודק יהוסף שזה נראה מקרי לגמרי. זו המחלוקת הישנה אם דיברה תורה רק כלשון בני אדם וכהיגיון בני אדם או הרבה מעבר לזה. הגמ' של zbol מושכת חזק ל"מעבר לזה".

ריב,
אני חשבתי שלענייננו יש לחפש בתורה את ההופעה הראשונה של מושג השליחות (לכאורה "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים", או "וישלח את העורב"). אם נתחיל לחלק בין בחינות בתוך מושג כלשהו - לכאורה לא יהיה לדבר סוף, תמיד אפשר למצוא חילוקים נוספים. אבל גם ללא זה, גם אם נקבל שמשה רבנו נשלח לשליחות של שררה, ושאברהם אבינו לא – לענ"ד גם שליח ציבור אינו שליחות של שררה.
ומלבד זאת כאמור – המש"ח לא מדבר על ראשוניות של הופעת מושג מסוים אלא על יחידאיות, שהוא מושג אחר (ופשוט יותר).

מיימוני,
א. אני לא חולק ע"כ שאפשר ללמוד משם לש"צ, אני רק לא רואה את הקשר לשיטת 'הראשוניות' שניסיתי לתאר לעיל.
ב. עד שאנו דנים מה הסברה, אני קודם כל מחפש ניסוח כתוב של העניין. אני מסכים שיש סברה לומר שאם דבר מוזכר לראשונה – זה לא במקרה. אבל מה יועילו לי סברות בקבלה. בפרט ששמעתי (מאדם בקיא) שלפי קבלת האר"י לא שייכות בכלל סברות בקבלה. מה שכתוב כתוב ומה שלא לא. אין פה לומדס (ולפ"ז ספרי קבלה לא באו אלא להסביר לציבור או לראויים לכך את מה שקיבלו הזוהר והאר"י, אא"כ יאמר מחבר שגם לו נגלה אליהו). בקיצור, ידידי, אני מחפש מקור, אחר כך אולי גם נתפלסף.

אתנחתא,
תודה! על רישא דבריך שמחתי, אבל הסיפא גרם לי לחשוב ששוב לא הובנתי. התניא מדבר על עניין אחר לגמרי, שהמאמרות של הקב"ה הפכו בסדר של השתלשלות לאותיות של שמות הדברים בלשון הקודש, שהן המחיות בכל רגע ורגע כל דבר במציאות. לעומת זה אני לא מדבר דווקא על המאמרות אלא כנ"ל.
לכן אני חושש שגם הביאור לספד"צ שהבאת מדבר מעין התניא. האמנם?

ועדיין לא ענו לך.

אז ככה.

הגר"א הוא בהרבה מקומות ודוגמא אחת ספרא דצניעותא דף י"ז.

אך סגנון זה ולשון זו כפי שאתה מחפש הרי בינתיים זכור לי רק בתניא ח"ב שער היחוד והאמונה פ"א ופי"א ופי"ב.

ובדרך כלל הגר"א מדבר על מאורעות העולם ולא על עצם ההתהוות וזה דומה לסיפור הרמב"ן של האזינו, ואילו בעל התניא מדבר על עצם מציאות הנבראים עיי"ש.

איני בהכרח מסכים עם שיטת ריב, אבל על הקושיה שהובאה כן יש תירוץ פשוט.

אכן אילו היינו למדים רק מאלו ששמעו מייד, היה כדבריך. עכשו כשראינו שמשה סרב תחילה, לומדים ממנו.

***

אסביר דברי יהוסף ואוסיף עליהם:

נראה לי שחשוב לענות על השאלה: מדוע דווקא ההופעה הראשונה בתורה היא הקובעת.

יתכן שיש כאן, במובלע, עיקרון כזה. יש מילים שהמשמעות שלהן אינה ברורה לנו לגמרי. התורה מגדירה אותן במקום אחד. משם למדים לכל השאר.

אבל כיון שהתורה כולה מפי הגבורה, מדוע שזה יהיה, באמת, דווקא במקום הראשון להופעה? (גם איני בטוח שזה כך, למרות שאיני זוכר כרגע דוגמאות. האם אין גזירות שוות מן המופיע קודם, הסתום, למה שמופיע אחר כך, המפורש?).

אבל לשיטת הגר"א שמיוחסת לו כאן, אני משער שהדברים נובעים מתפיסתו בקבלה. יש הבדל בין מה שמתפרש לראשונה לבין מה שמתפרש אחר כך. ולכן, לפחות בתחומים מסויימים, ניתן לשער שהדברים צריכים באמת להתפרש במופע הראשון שלהם. לפיכך, זו כמעט סברה, אם ניתן להשתמש במונח זה כלפי הקבלה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

1. באשר למהר"ל, אכן בדקתי וגם אני לא מצאתי. במפתח של פח"י מפנים ל'גור אריה' ריש שבת, ואני פירשתי זאת כחידושי אגדות.
2. באשר לתושב"כ הרי בתחילת הודעתי הראשונה כתבתי שאיני זוכר, אך הפניתי לעיקרון דומה (לא זהה) ביחס לתושבע"פ.
3. ביחס לכלליות הרעיון הזה, המקור הוא הפח"י.
4. לסיום, אמור להיות קשר בין תושב"כ לתושבע"פ. חז"ל בנו אותה באופנים שקשורים ושאובים מתושבע"פ (ראה ריש ברכות: תנא אהיכא קאי - אקרא קאי), ולכן יש נגיעה מסויימת לנדון דידן. זה לא כמו כל ספר אחר.


מיכי

עפר ואפר,

כתבת: א. עוד לפני משה, משה שלח גם את נח וגם אברהם, והם לא סירבו. לכאורה מכאן נלמד שאין לסרב כלל, גם לא בפעם הראשונה.

א, ואני שואלת לאיזו מטרה נשלחו? לשליחות שיש בה שררה? הם נצטוו על ידי האל בעשיה מסוימת, ולכן לו היתה להם שום סיבה לסרב, מפני שה' שמתגלה להם, לא מסרבים לו! וזהו שהמשך חוכמה כותב " מה שאין כן בכל התורה כולה". והוא דווקא כן לומד שזו הפעם הראשונה וכו'






תוקן על ידי - riv - 21/06/2005 1:25:04