המועיל והמזיק ליושר, 'שא"ב' או 'מח"ן'?

קודם כל אפרש את ראשי התיבות שבכותרת האשכול המרמזות לשני דרכים בחינוך.
שא"ב:
שכל
אומץ
ביטחון

מח"ן:
מסורת
חרדה
'נגיעות'

באשכול 'הניתן להיות מוסרי?' מסיקה יענטע כי החרדה היא העומדת בבסיס החינוך החרדי (כשמו כן הוא)
פתחתי אשכול זה כהמשך לדיון וכהמשך לאשכולי 'חשש פריקת עול מיראה או מפחד?'

ובכן בסיס החינוך הוא מח"ן. תחילה אמנם 'מסורת', אבל מסורת לבדה לא הייתה עומדת, כי הרי כאשר השכל מתפתח, הוא מתנגש במסורת. לשם כך המציאה מערכת החינוך את ההפחדה מצרות בכל העולמות אם לא יקיימו את המסורת ושכר רב אם יקיימו.
(ברור שהגרדום החברתי הוא החזק שבנתוני החרדה החרדית)
אם מישהו בכל זאת מחליט שלמען היושר הוא מוכן ללחום נגד החרדה ולומר את האמת גם אם היא נוגדת למסורת ואפילו אם הוא פשוט רוצה לצטט את הראשונים שהובאו בפורום, הרמב"ם האומר שלתורה דרושים שינויים והחובות הלבבות שהתורה משרתת את השכל, ישלפו לו מיד כרטיס זועק 'נגיעות'. יגידו לו "האאא אתה רוצה לפרוק עול כי יש לך נגיעות ותאוות! מי אתה להחליט? האינך יודע שרק לגדוילים אין נגיעות?" כמה שהוא ינסה להתגונן, לא יעזור לו וגם בטחונו יעורער כי הוא אדם אמיתי שבאמת חושש שיש לו נגיעות והוא ישתכנע שרק ל'גדולים' התורניים אין נגיעות.

האם לא ראוי שהחינוך יהיה מבוסס על 'שא"ב'?
שכל
ראשית כל על ההבנה כי אין לך יותר מהשכל, כמובן שכל לא רק כמחשבון אלא שכל ישר שאומר לך שראוי להיזהר ולשמוע לבעל ניסיון וכו'.
אומץ
אם אתה מגיע למסקנה שמסורת או כל דבר מנגד לשכל שמור על האומץ לומר את זה למי שצריך ולמי שזה מועיל מבלי להתחשב 'מה יאמרו המלעיגים' אל תתן שיכניסו אותך לחרדה!
ביטחון
אל תיבהל מנשק ה'נגיעות' הנשלף לעומתך. אם אתה רציני ומוכן להקריב מנוחויותיך כדי להיות אדם ישר, ראוי שיהיה לך הביטחון שתעמוד מול ה'נגיעות'.

רק כך ייעצר מעגל הקסמים המנצל את חולשתך כדי להמשיך בהחרדה ובסתימת הפיות.

יענטע, אני מציע לך לקרוא לארגונך 'חרדים ללא חרדה'.

לא עיינתי זה זמן בנושא זה, אך כמדומה לי שדברי הר"ן נוגעים בנושא תנורו של עכנאי, (שבו ארצה לגעת באשכול סמכותם של חכמים). הר"ן בא להצדיק, כמו ספר החינוך ואחרים, כי פרשנות מוטעה של חכמים היא עדיין עדיפה על פני תוהו ובוהו של שינויים אקראיים והפקדת סמכות הפירוש של כל איש ואיש בידו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה רבה ערך [גם על האסמכתא באשכול בית הקברות],

הפירוש של הר"ן בלשון שלנו הוא, שהעיקרון של התורה הוא לעשות את הדבר הנכון ולא לקדש שום פרט. אם בנסיבות מסוימות הנכון הוא לאכול חזיר [כמו מפני פיקוח נפש, הוראת שעה, טעות בי"ד, חיילים במלחמה] אז מה שהחזיר אינו מעלה גרה נהיה לערך פחות מאשר הסיבה שכן לאכול אותו וא"כ נפש האדם היא "בסדר" בזה שהיא עושה את הנכון. ע"כ חושבני שערך יסכים אתי.
באשכול הלכה לרבים וליחיד הבאתי ציטוט מהרמב"ם על השינויים הנדרשים בתוספת פרשנות. הרי לפי עיקרון הר"ן גם הם לא יזיקו, שהרי אינם סותרים לעיקרון של התורה לעשות את מה שנכון [ראה שם].

האמת, שכל דרשת הר"ן סימן י"א נוגעת לנושא שהועלה כאן. וודאי שכולם כאן ראו וקראו את דבריו.

רק משהו מדבריו הנוגעים ישירות לענין המסורת.

"ואני סובר עוד שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצוות החכמים מורי התורה הוא דבר אהוב אצלו, כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא, וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק כאשר יאכלוהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא יסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג.


כן הענין כשימשך האדם אחר מצות הסנהדרין, גם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר המשכו אחר עצתם והיתו נמשך אחריהם יסיר מנפשו כל אותו הרוע שהיה ראוי שיתלד מצד אכילת הדבר האסור ההוא, ולכן ציותה התורה ואמרה לא תסור מן הדבר ....




תוקן על ידי - ערך - 7/7/2002 7:51:43 AM

נכון בוגי, בפרט בנקודה של הפחד החברתי. אתה בטח לא יודע כמה מסתובב סביב "אבל מה יהיה עם שידוכים".

יש לי מכר טוב שבתור בחור נצמד להרב שך ז"ל ולכן פיחד מכל גיחה לחשיבה אחרת גם זו של החזון איש למרות שהייתה לו נטייה חזקה לכך. היום יש לו מערכת חשיבה "השם ירחם". הוא עדיין מנסה לפץוח את עצמו, אבל הוא כבר חושב על מה יהיה עם שידוכים לילדים [כי כנראה שחושב שהמלאי של השם מוגבל].

למרות שהוא לא טיפש ולא "מאמין" שמה שאיזה רב עלה בסולם החברתי זה עושה אותו יותר חכם או צדיק [ולפעמים דווקא להיפך], בכל זאת חוסר הביטחון המובנה בחינוך "הרג" אותו.

זה ממש נורא התחושה שמסתובבים בבית קברות מחשבתי בין מתים המשתוללים לבלוע את מי שמחשבתו עדיין חיה ואפילו המעטים שבמחתרת מוותרים על התקדמות מפני שיקולים די סובייקטיבים מתוך כניעה לטרור.