התורה והשירה: גניזת שירי יונה וולך

המעשה הבא לקוח מהחיים. משוררת מפורסמת (לא לטעמי, אמנם) שהלכה לעולמה, הורישה את חלק הארי בזכות ליצירותיה לבן זוגה האחרון. הלה חזר בתשובה - וכיון שהשירים שלה פוגעים בכל רגש יהודי, הוא אסר לפרסמם.

כשלעצמי, אני יודע מעט מאד על וולך. עד כמה שאני זוכר, היא חיברה שיר - מגונה מאד בעינים יהודיות, לפחות מהסוג שלי - שמבזה את מושג התפילין. אולי היו לה שירים נוספים כאלו. היא מתה, שוב עד כמה שאני זוכר, מאיזו מחלה נדירה שקיבלה בביקור במזרח הרחוק.

והנה, היורש שלה מטיל וטו על פירסום שירים אלו.

הנושא הזה נראה לי מעניין מכמה סיבות, שהופכות אותו לראוי לדיון אצלנו:

א. מה עדיף, מניעת פירסום פוגע או זכות האמנות לביטוי?

ב. למי יש זכות, הלכתית, משפטית, מוסרית, על שירה? בחיי המשורר ולאחר מותו?

ג. איך ניתן להבין שיש סתירה כה בולטת בין מה שנראה כערך - זכות הפירסום של אמנות - לבין כללי התורה, שמן הסתם אוסרים על פירסום כזה פוגעני?

ד. ושאלה אחרונה, למביני דבר בלבד: במה זכתה יונה וולך שעכשו, לאחר מותה, מנסים למנוע את פירסום שירי התועבה שלה? (סליחה על הביטוי הגס, שאמנם לא נכתב באותיות כתומות. אם תהיה דרישת קהל, אנסה להמיר את מילת הת' במשהו יותר עדין).

***

גיליתי את הנושא בח"ח, באשכול שפתח דוד10 הידוע. זו הכתבה מ-YNET

שיריה של יונה וולך אסורים לשימוש



רוב הזכויות על עזבונה של וולך מצויים כיום בידי בן זוגה בזמן מותה. מאז שהוא חזר בתשובה, הוא אוסר באופן גורף על שימוש ביצירתה של המשוררת. אחותה של וולך, אקו"ם ויוצרים מזהירים: "היצירה תלך לאיבוד"
מרב יודילוביץ'



במוצאי שבת הקרוב אמור היה הרכב "40 מעלות" של ארי גורלי לחנוך דיסק חדש שמוקדש לשירי משוררים עבריים במופע חגיגי במועדון הקמלוט בת"א. המופע יתקיים כמתוכנן, אך הדיסק, שכבר הוקלט והודפס, יאופסן ככל הנראה במחסנים בשל בעיה בלתי צפויה הקשורה בזכויות על עיזבונה של המשוררת יונה וולך .



לקראת הוצאת הדיסק התברר לגורלי כי אחוז ניכר מהזכויות על יצירותיה של וולך נמצא בידי יובל ריבלין, מי שהיה בן זוגה של המשוררת בזמן מותה. בעקבות חזרתו של ריבלין בתשובה הוא אסר באחרונה באופן גורף על כל שימוש בשיריה.



וולך. נתנה רשות ולא נתנה אחריות (צילום: שלום בר טל)
"הדיסק כולל בתוכו משיריהם של רבים וטובים בהם ח.נ ביאליק, נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ', זלדה, חיים גורי וגם וולך", מספר גורלי, "כשהחלטנו להוציא דיסק של המופע פנינו לאקו"ם וביקשנו שיסדירו עבורנו את כל עניין זכויות היוצרים. קיבלנו אישור של כל בעלי הזכויות למעט וולך, שבשיריה, כך נאמר לנו, אסור להשתמש. יוצרים רוצים שהעולם יכיר ביצירה שלהם ואין לי ספק שיונה וולך, כמו כל יוצר אחר, היתה מעוניינת שיצירתה תיחשף כמה שיותר. נוצר כאן מצב אבסורדי ובלתי סביר שבעל הזכויות על שיריה של המשוררת הענקית הזו לא מאפשר ליצירה להמשיך ולחיות וחוסם את העולם מגישה אליה. אני לא משוכנע שלאדם עצמו יש זכות על היצירה שלו מרגע שהיא נולדה, כל שכן לאנשים אחרים שבמקרה חלקו את חייו. בחיבור הטקסט למוזיקה רצינו לתת לו חיים חדשים ולממש שוב את הפוטנציאל של השיר ועכשיו מה שאומרים לנו זה שהשירים שלה מתים?".



גורל יצירתה של יונה וולך מטריד גם את מנוחתה של נירה שנצר, אחותה של המשוררת שאוחזת ב-33% מעיזבונה. "מזה שנים אנחנו נמצאים במאבקים משפטיים מול האיש הזה על הרכוש של יונה, אבל עכשיו הוא מבקש למחוק את הכל. הוא חזר בתשובה ובעצת הרב שלו החליט שאסור להשמיע את שיריה, שהם תועבה ושחייבים לגמור עם יונה וולך. זו חוצפה ממדרגה ראשונה שהוא לא מאשר שימוש בשירים שלה. אז מה אם הוא היה הידוע שלה בציבור, אני לא יודעת מה לעשות, מבחינתי שישמיעו, שיכתבו ושילמדו אותה כמה שיותר אחרת היצירה תלך לאיבוד".



לדברי שנצר, לפני כשנתיים פנתה לאקו"ם בעניין הזכויות במכתב בו כתבה: "אני מרגישה תיעוב רב נוכח התנהגותו של יובל ריבלין שכן בכספה, רכושה ורכוש הורינו הוא ידע לעשות עד כה שימוש ועד היום התמלוגים בעבור יצירותיה נכנסו לכיסו ברצון. עניין חזרתו בתשובה עדיין אינו מקנה לו זכות לדרוש איסור על פרסום עבודותיה. יונה נחשבת לאחת המרכזיות בתרבות השירה העברית ואני חוששת מהטלת וטו זו". היום היא אומרת: "האנשים באקו"ם אמרו לי שהם ילכו לביהמ"ש אם צריך, אבל כנראה שאין להם חשק".



פניות טלפוניות לקבלת תגובה מטעמו של יובל ריבלין לא נענו.





באקו"ם טוענים כי ידיהם כבולות. יוריק בן דוד, מנכ"ל אקו"ם, אומר: "יצירותיה של וולך רשומות באקו"ם אך בעקבות פסיקת הממונה על ההגבלים העסקיים שהכתיבה לנו תנאי פעילות, שימוש ביצירות מותנה באישור בעלי הזכויות. מכיוון שיש אצלנו מכתב שמודיע לנו חגיגית שמר ריבלין אינו מרשה כל שימוש ביצירה, אין לנו כל יכולת להתערב. בשנים עברו זה היה אחרת, ולמרות הדרישה של ריבלין היתה בידינו הזכות לאשר שימוש בשיריה של וולך. זו סוגיה קשה ועקרונית המעלה את השאלה אם אנחנו כישות לאומית תרבותית נמצאים בסכנה של איבוד מטמונים תרבותיים. מקרה יונה וולך הוא סימפטום שמדגיש את הסכנה בהענקת כוח לידיים שעלולות להשתמש בו לרעה. בעיני אין לאף אחד את האישור המוסרי לגנוז אוצרות שכאלה. בכל מקרה אנחנו מנועים מלתבוע, מי שצריך לעשות את המעשה היא אחותה של וולך. היא יכולה לנצל את מוסד הבוררות של אקו"ם שיש לו מעמד בית משפט ולטעון שבעל הזכויות השני אינו נוהג בהתאם לרוח רצונות אחותה המנוחה".



הקהל שיגיע למופע של גורלי וחבריו במוצ"ש לא יוכל לרכוש דיסקים, אבל יוכל בהחלט ליהנות מהעיבודים החדשים לשיריה של וולך ומאורחים בלתי צפויים כמו דליה רביקוביץ', קולגה שלא התביישה להבליט בשיריה את קנאת המשוררים שחשה כלפי וולך. באחד השירים שהקדישה לוולך כתבה רביקוביץ': "אומרים עלייך דברים בחוסר טבעיות/ המון יורשים שהותרת אחרייך/ ונתת להם רשות/ ולא נתת להם אחריות/ ובכל פעם שנוקבים בשמך ישנה שערורייה/ מעשה שהיה/ ומעשה שלא היה/ היית אוהבת את זה אילו היית מביטה/ אבל את, יונה, במצב חדש עכשיו/ את בחורה מתה/ ואת נמוגה וקרבה".







(16.06.05, 22:21)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3100033,00.html



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1175361.html

אין ספק שלנוכח הדברים שהבאתי אז מה שעשה יובל ריבלין תמוהים וצריכים הסבר.

רק אני לא בטוח שהדברים שאתה מציג הם אלו שמסבירים את כל הסיפור, אני זוכר (ולצערי אני לא יכול למצוא את המקור) שהוא קיבל היתר לכך מרבו.

בזמנו (וגם עכשיו) הם נתנו לי זוית חדשה על נושא זה בפרט ובכלל בין הקשר של אנשים ליצירות קרוביהם.

אותו יובל חזר בו לאחר מכן כשכנראה הבין שאינו רואה אלא מהרהורי לבו וחלומות שוא ידברון.

על חזרתו, ראה בקישור שהביא קעלעמר לעיל בדף זה.

דבר שראיתי שהרשים אותי ואותו חיפשתי:

ציטוט:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1148238.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147991.html

_________________

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147763.html

_________________

עקב פתיחתי מחדש את אשכולו של מיימוני על זכויות כתיבה וניק בפורום שם היה לינק, הגעתי לאשכול זה שלא ראיתיו עד הנה.

אני מזדהה עם מיימוני בשני הדברים שכאן התקיפו אותו עליהם.

א. על שצינזר את השיר עם כוכביות.
הרי לא רצה להציג את השיר אלא להראות הביטים שבו, א"כ לא פגע ביצירה (גם לולא היתה זמינה ברשת) ואינו אלא כמצטט חלקים. בשלמא אם היה מצנזר בלי לציין את הצינזור ואת מקומותיו בשיר כדרך המצנזרים "שלנו", זו היתה פגיעה אבל הרי גילה מפורשות שצינזר והיכן צינזר.
ב. שהביא שעל ערש דוי היה למשוררת רצון להתחבר יותר לדת מאשר קודם (על ידי הדלקת נר שבת).
לא צריכים לראות בזה מגמה של מחב"תיות [מחזיר בתשובה] המוכיחה לאמור: "הנה ברגע הקריטי לא יכלה להתעלם מהאמת". זה פשוט יפה איך שברגעים הקריטיים לובש האדם ארשת רצינית יותר ורוצה להתחבר עם מה שנשגב בעיניו, למרות שביום יום יש לו בעיה עם זה. זה היה אותו הרעיון לו יהודי ברגע רציני היה נכנס לכל בית תפילה גם מוסלמי ואולי אפילו נוצרי!

אשריך רבנו המיימוני שנתפסת על כגון אלה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3107484,00.html

יובל ריבלין, בן זוגה לשעבר של המשוררת, המחזיק בשני שליש מעיזבונה, החליט לחזור בו ולאפשר את השימוש ביצירותיה. מנכ"ל אקו"ם: "אין ספק שהחשיפה התקשורתית סייעה"

מיימוני, אני חושב שיש כאן שתי סוגיות שראוי להפריד ביניהן. האחת היא מה הרגש היהודי או הדתי שקינן בוולך, אם היה כזה. השניה היא איך צריך להתייחס ליצירה שלה. אני חושב שאלו שתי סוגיות נפרדות ולא נכון לקשר ביניהן.

אינני רואה את עצמי מוסמך לקבוע מה חשבה וולך ומה הרגש שהניע אותה ולמען האמת אני גם קצת מצטער שאולי תרמתי להסטת הדיון לזה בכך ששאלתי האם התכוונה לפגוע. יש ל"כוונת המשורר" חשיבות מסויימת בהערכת פועלו הכולל של אדם, אבל צריך לתת לזה משקל משני בלבד בהערכת יצירה אומנותית. אני חושב שיצירה יש לה קיום משל עצמה בלי קשר לכוונת היוצר.

אני נזהר באופן שאני מנסח את הדברים, מאחר שכל הידע שלי מסתמך רק על כתבה אחת מווינט שרמתה אינה גבוהה והיא למשל אינה כוללת תגובה של הידוע בציבור של וולך או של הרב שלו. אבל בהסתייגות הזאת - ואפילו היה מדובר כאן בשאלה תאורטית בלבד, נעשתה כאן לדעתי טעות קשה בשיקול הדעת על ידי הרב והייתי שמח אם היה נמצא מי שיעמיד אותו על טעותו. אין לו הרשות לצנזר יצירה מלהגיע לציבור שמעוניין בה ולא לתכלית זו נוצר החוק.

בהנחה שהמצב המתואר הוא האמיתי ושהרב יסרב לסגת מהרצון לגנוז את השירים, דעתי היא שיש צורך בשינוי של החוק כדי למנוע מצבים כאלו.

פתרון אפשרי לבעיה הוא הכרעה על ידי מועצה ציבורית שתפקידה יהיה לשמש כערכאת עירעור שאליה ניתן יהיה לפנות במקרה שיורש של זכויות יוצרים יסרב להעניק זכות שימוש ביצירה (וכן במקרה של פגיעה פיסית ביצירה חומרית על פי דוגמת מואדיב).

על מועצה ציבורית כזאת יהיה להציב בין שיקוליה:
- האם היצירה שבה מדובר היא בעלת ערך תרבותי (החלטה הדומה במהותה להחלטה על בניינים המיועדים לשימור).
- האם השימוש המבוקש ביצירה הוא ראוי ואינו גורם לזילות היוצר או היצירה (למשל בפרסומת).

לדעתי זה פתרון פשוט שעונה גם על הצורך של היוצר לתת ליורשיו ליהנות מהערך הכלכלי של יצירתו וגם על הצורך של החברה ליהנות מהיצירה.

מאחר שנדמה לי שהקמת מועצה כזאת תהיה יקרה מאד יחסית למספר הפעמים המועט שהיא תתכנס, אפשר לתת את התפקיד הזה לבית המשפט שיעזר לפי הצורך במומחים. ובכל אופן, הייתי מאד שמח אם היתה דרך לגרום לרב "לרדת מהעץ" ולא להטריח את המחוקקים ואת אנשי הציבור שלנו בשינוי חוק ובהקמת ועדה שכל תפקידה יתמצה במקרה אחד, נכון לעכשיו.

ראוי להזכיר בהקשר של הדיון בשאלת חופש הדיבור והפגיעה בקבוצות אוכלוסיה את הולנד, שם נרצח לאחרונה באכזריות אחד מקרוביו של הצייר ואן גוך על רקע סרט חריף מאד שלו שיצא נגד האיסלאם (אין בכלל מקום להשוות אותו לשיר של וולך). עם כל התמיכה שלי בוון גוך ובחופש הביטוי, התאור של הסרט של וון גוך גרם לי לאי-נוחות: בארץ, סרט קשה כזה לא היה נוצר וייתכן שהוא אף היה נחשב כאן בלתי חוקי ומסית. אני חושב שעדיף להגיע להסכמות בנושאים כאלו ולא לפעול לפי עקרונות נוקשים.


ולבקשתך, מיימוני, הנה עוד שני שירים של וולך.

בַּיִת אָמַר הַבַּיִת

בַּיִת אָמַר הַבַּיִת
עֵץ אָמַר הָעֵץ
נוֹפִים אָמַרוּ הַנּוֹפִים
אָדָם אָמַר הָאָדָם
אֱלֹהִים אָמַר אֱלֹהִים
מָה אָמַר הַמָּה
מִתְכַּוְנִים אָמַר הַמִּתְכַּוְנִים
רוֹאִים אָמַר הָרוֹאִים
דִּבּוּרִים אָמַר הַדִּבּוּרִים
אֲנִי אָמַר הָאֲנִי
אַתָּה אָמַר הָאַתָּה
אַהֲבָה אָמַר הָאַהֲבָה

מָה אָמַר הַבַּיִת לָעֵץ
מָה אָמַר הָעֵץ לַצִּפּוֹר
מָה אָמְרוּ הַנּוֹפִים
לָאָדַם מָה אָמַר הָאָדָם
לֵאלֹהִים מָה אָמַר אֱלֹהִים
לָאַהֲבָה מָה אָמְרָה הָאַהֲבָה
לַכִּוּוּנִים מָה אָמְרוּ הַכִּוּוּנִים
לַדִּבּוּרִים מָה אָמְרוּ הַדִּבּוּרִים לָאֲנִי
מָה אָמַר הָאֲנִי לָאַתָּה
מָה אָמַר הָאַתָּה
לַנּוֹפִים מָה אָמְרוּ הַנּוֹפִים

---

הַאִם הֲלָכֵי נֶפֶשׁ אֵלֶּה זִכָּרוֹן

הַאִם הֲלָכֵי נֶפֶשׁ אֵלֶּה זִכָּרוֹן
קוֹל צִפּוֹר כְּנָפַיִם דַּק עוֹמֵד
בּשֶׂם תַּפּוּחַ פָּנִים שָׂם לָאֲוִיר
אֲנִי צָף בָּאֵלֶּה אֵינִי יוֹדֵע נַפְשִׁי.

וּמִתְקָרֵב לָזֶה וְכָרֶגַע מִתְרַחֵק
כְּמוֹ צִנָּה מִלְּפָנַי לַדְּבָרִים
וּכְשֶׁאֵלֶּה חֱגִיגִיִּים רוֹחֲצִים לַגּוּפִים
מִתְקַיֵּם הַשֵּׁם בְּכל הַדְּבָרִים.

כְּאֵב וָטהַר כְּמוֹ חַי אַמִּיצִים
וְלוּא מִתְחַלְפִים בִּדְגָמִים אֲפֵלִים
לְכל זאת שׂוֹמְרִים אֱמוּנִים.

אמשלום, חבצלת, וכולם

לא באתי לשפוט את יונה וולך, מהסיבה הפשוטה שאין בידי לעשות כן. איני סבור שיש ביד אדם לשפוט את רעהו (אמנם מצאנו שחז"ל דנו כי יש אנשים מסויימים שנידונו לגהנום, בסוף סנהדרין, וצ"ע).

כמו כן, מהמעט שראיתי משיריה איני רואה טעם לפסול את הטענה שהיא חיפשה את האמת.

ואם היא היתה משוררת, על אחת כמה וכמה שניתן לשער - כי איני יודע בוודאות, אלא על דרך ההשערה בלבד - כי אכן כך היה.

אדם שכותב שירה, צריך לכתוב מתוך עצמו. הווה אומר שיש איזו אמת פנימית הבאה לידי ביטוי בשיריו.

עם כל זאת, אני סבור שניתן להבדיל בין שני מרכיבים. הכיוון וההתקדמות, או התוכן.

אדם שמחפש אמת נע בכיוון הנכון - לפחות מה שאני ומן הסתם גם אחרים רואים בכיוון הנכון של החיים, כל אחד ושיטתו.

אך גם אם אדם נע בכיוון הנכון, יש מקום לשאלה כמה מן האמת גילה. בעיני, שאני יהודי אורתודוכסי, האמת אינה מנוגדת לתורה ולמעשה היא נמצאת בתוכה.

לפיכך, הגילוי של יונה וולך, אם היה כזה, שהיא פתוחה להדלקת נר של שבת, הוא בעיני הישג. ואני בדעה זו גם אם היה מתברר שהדבר נעשה בשל חולשה רגעית ופחד המוות, ולא מחמת החלטה יצוקה של אדם בריא.

אני סבור שצריך לבאר את המשפט האחרון, למרות שלא באתי לדון בנושא מסתעף זה. הנטיה שלנו היא להחשיב את מה שאנו משיגים ביישוב הדעת, מתוך התבוננות קרה. אך יתכן שצריך לראות את האדם בכוליותו, והחלטה שנעשית ברגע של חולשה, מתוך פתיחות, אינה פחות אמתית מאחרות.

ובחזרה לנושא המרכזי, כפי שאני רואה אותו - לא באתי לחלק כרטיסי כניסה לעולם הבא. אך בהחלט באתי להציג את דעתי, כפי שאני מבין, לגבי הסיפור שהבאתי. בעיני, הפתיחות שגילתה המשוררת ערב מותה למצות נרות שבת - גם אם מדובר במצוה דרבנן - היא דבר חשוב. עד כמה זה מזכה אותה בגן עדן, איני יודע, ואיני אוהב שאלות כאלו (למרות שברגעים האפלים שלי אני מאד מוטרד משאלות כאלו, במיוחד לגבי עצמי).

***

נאך

גם אני מתנגד לצנזורה. אבל אני סבור שלא כל דבר יכירנו מקומו בפורום. אני מתנגד במפורש להבאת השורות שעמלתי למחוק.

אולי אם תראה אותן תוכל להבין מדוע.

אולם איני רואה שום פסול בהבאת לינק למקום בו מתפרסם השיר, ואז יוכל כל אחד להשביע את סקרנותו, האינטלקטואלית או האחרת.

ואדרבה, יובא הלינק הלום.

כמו כן, אולי אפשר להביא עוד לינקים או שירים אחרים של וולך, כדי להתרשם מאישיותה כפי שהמליצו הכותבות מעלי.

***
נאך

אם רב מגלה, רק על ערש מותו, שהעולם עשיר יותר משחשב, ויש מקום עיון בשאלות תיאולוגיות, זה נראה לי קצת מאוחר וחבל.

מצד שני, יש בהחלט גישה שאדם צריך להסתפק באמונה האמיתית ותו לא, ולמעשה זו שיטת הרמב"ם, שזו עבירה לבדוק אפשרויות אחרות.

אבל זה נושא אחר, כמדומני, ושמא הוא כבר נידון בפורום.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, הבנתי (גם אם לא לגמרי קיבלתי) את הנקודה שלך, אולם אני תוהה אם אתה הבנת את שלי. אני חושדת שלא טרחת לעכלה, וחבל.

אני חוזרת על הצעתי לך לקרוא את שיריה של וולך, שהרי בלא שאתה עושה כן, אנו דנים במשהו שאינך ממש מכיר, לבד משיר אחד, שמעטים, אם בכלל, כאן טענו שהוא טוב במיוחד.

תגלה אישה בעלת רגשות דתיים עמוקים. אין לי כל ספק שלא גילתה את אלוקים על ערש מותה, אלה הרבה לפני כן, הוא היה חלק אינטגרלי של חייה, נוכחותו בחייה היתה מתמדת ועזה, היה לה דיאלוג מתמיד איתו. איני בטוחה שהדלקת נרות שבת היא טובה יותר, או פחות. לאלוקים פתרונים.

אפשר שרגשותיה הדתיים של וולך היו שונים משלך, אולם זה אינו הופך אותה לחילונית, אלא רק ללא-חרדית, אולי ללא אורתודוכסית (איני יודעת מספיק), ודאי לא באופן המקובל.

מקומם אותי התיוג של אנשים על סקאלה חרדית – חילונית (כאשר המילה האחרונה היא, מפורשות, מילת גנאי, לא רק הגדרה) כפי שאתה עושה, ומאחר שזה אתה – זה גם מפתיע אותי.

למי יהיה מקום טוב יותר בגן עדן? יש רק דרך אחת לגלות ואני, לפחות, עדיין איני מוכנה. אולם מנין אתה יודע?