_________________

_________________

תוקן על ידי השכן ב- 17/09/2009 0:02:09

אם תחפשו בגוגל את השם Sandra L Hubscher לא יהיה לכם משעמם. אחת העבודות המעניינות שלה שאפשר לקרוא ברשת עוסקת בהגדרה ובניתוח האפופניה.
אפו...מה? Apophenia!
העבודה מתחילה בסיפור קטן: "August Strindberg, המחזאי השוודי מתחילת המאה ה-XX, מתעד ב- "גהינום/מיומן נסתר" את הידרדרותו למה שקרוב לוודאי היו מאבחנים היום כסכיזופרניה. כותב סטרינדברג: "שם על הקרקע מצאתי שני ענפים יבשים, שהרוח שברה. צורתם הייתה כשל האותיות היווניות פי (P) ו-יוטה (I). אז הכתה בי ההבנה שזה בוודאי קיצור לשם פופופסקי. כעת הייתי בטוח שפופופסקי הוא זה הרודף אחרי, וכי הכוחות רצו לפתוח את עיניי לסכנה העורבת לי". והנה בפניכם הצצה מפחידה וקיצונית לנטייה של המוח האנושי לבצע את מה שהסטטיסטיקאים ניימן ופירסון (1933) כינו "שגיאה מסוג I". כשגיאה סטטיסטית, היא הקבלה של מצב חיובי מזויף, כלומר, להאמין בקיום הבדל או משמעות כאשר ניתן לייחס תוצאות מסוימות לאקראי. המחזאי מסביר את המצב האקראי של הענפים כאותיות שלא נכתבו במקרה. למרות שהוא כתב תחת השפעתה של מחלת נפש, תכסיסי מוחו לא היו הזיות, אלא פרושי-יתר של תפיסותיו החושיות האמיתיות בדרגה משמעותיות יותר מאשר דרגת המשמעות שהמציאות מסוגלת לה.
Brugger תיאר ב-2001 חולשה זו של ההכרה האנושית כ"נטייה חודרנית וכובשת לראות סדר בתצורות אקראיות". קלאוס קונרד חידד כבר ב 1958 את ההגדרה וכינה בשם Apophenia את "הראיה ללא סיבה של הקשרים, ביחד עם רגש ספציפי של משמעות בלתי נורמאלית". לפי זה, היינו יכולים להכניס לאותה ההגדרה את רוב תופעות התרבות הקשורות לתיאוריות קונספירציה שונות. וכן, רבות הדוגמאות המודרניות של אפופניה (ושל אחותה ה- pareidolia) כמו למשל קוד התנ"ך של מייקל דרוסנין, בו סידורי אותיות שמתקבלות מהטקסט מנבאים אירועים כגון 9/11 (ושימו לב!- רעידת האדמה הגדולה שתכה ב-2010), או טוסט הגבינה של מריה הקדושה הידוע לשמצה, או השיר Stairway to Heaven של לד זפלין שאומר שטן מתוק שלי כאשר מנגנים אותו לאחור, או פרצוף אנושי במפת המאדים, וככל הנראה אפילו הפסיכואנאליזה עצמה...
סנדרה הובשר מביאה בעבודתה ללא מאמץ תוצאות של מדענים שהתאמצו למדוד, להעריך את האקראיות (Assessing Randomness). כדי ללמוד כיצד מפרשים אנו את האקראיות של האירועים המתרחשים סביבנו. וכדי להבין על פי אילו קריטריונים אנו מחליטים אם החוויות שלנו הן רק צירופי מקרים, או שהן מייצגות תבנית אמיתית שמתפתחת?
כהן (1960) סיכם את חסרונות האדם על ידי כך שאמר שבהתבסס על תוצאותיו הניסוייות "אין דבר כה זר למוח האנושי כמו הרעיון של אקראיות". נראה כי לבעיה שני צדדים: מצד אחד "טבעה של האקראיות מבטיח לנו ששילוב מידע אקראי תניב כמה תבניות, ומצד שני ש"אם מאגר המידע גדול מספיק, צירופי מקרים בטוח יופיעו"(Martin, 1998).
פרנק פ. רמסי סיכם את הנכתב עד כה והוכיח באופן מתמטי כי "חוסר סדר מוחלט אינו אפשרי...קבוצות גדולות של מספרים, נקודות או חפצים בהכרח מכילים תבנית סדירה מאוד"
אם בני אדם הם מחפשי תבניות, והאקראיות בהכרח מכילה תבניות, אז בפנינו מחסום ראשון.
המחסום השני המכשיל אותנו לאתר אקראיות הוא השיטה על פיה המוח האנושי מאבחן אקראיות. ב- 1937 ה- Zenith Corporation ספקה ללא כוונה היבט פשטני על תפיסה אנושית זו. במהלך שידורי רדיו, הופיעו באחת מתוכניותיהם מתקשרים שהיום היו אולי חברים טובים של אורי גלר, ו-"העבירו" בטלפתיה סדרות שנוצרו באקראי של חמש ספרות בינאריות. המאזינים התבקשו לרשום את הסדרה ולשלוח אותה בדואר לחברת הרדיו על מנת לקבוע אם בני אדם רגישים לשידורים טלפתיים. למרות שלא הייתה קורלציה אמיתית בין הסדרות ששלחו המאזינים לבין אלו ש"שודרו", המאזינים נמצאו בעלי העדפה לצור סדרות רנדומאליות מסוימות על פני אחרות. למשל, שלושת הסדרות הנפוצות ביותר היו 00101, 00110, 01101, שנשלחו על ידי המאזינים בכמויות גדולות פי שלוש מאשר סדרות אחרות כגון 00000 או 00001. חשוב לציין כי התשובות הראו כי המאזינים האמינו כי האלטרנציות במספרים (כגון 0101) היו מייצגות הרבה יותר את האקראיות מאשר רצפים ארוכים של אותו מספר. או יותר פשוט, המאזינים תפסו את האקראיות כשינוי (אלטרנציה) של המספר הקודם.
בצורה דומה הובילו ב-1997 Falk ו-Konold ניסוי בו אנשים התבקשו להעריך אקראיות של שורות ארוכות של ספרות בינאריות שנוצרו באקראי. סדרה אקראית אידיאלית, קרוב לוודאי מכילה אלטרנציה של 0.5, כלומר המספרים של הסדרה מתחלפים חצי מן הפעמים. החוקרים אמנם מצאו כי "סדרות עם התחלפות-יתר נתפסו על ידי האנשים כיותר אקראיות מאשר הן היו מבחינה מתמטית. לכן הציעו קונולד ופלק שהעדפה אנושית זו לתפיסת האקראיות באלטרנציות מקורה בשיטה הגרעינית שאנשים משתמשים בה כדי לאבחן אקראיות: קושי בקידוד (בלזכור). הדבר קשור, אומרת הובשר, לראיון הדחיסתיות של המידע – שסדרה רנדומאלית אידיאלית לא ניתנת לדחיסה כדי לפשט אותה מפני שלמידע המקודד אין "תבניות". ולכן, סדרה שקל לזכור את התבניות שלה (כמו למשל רצף ספרות שלא מתחלפות) נתפסת כבלתי רנדומאלית, למרות שהם מאפיין טבעי של רנדומאליות.
קונולד ופלק גם הבחינו בכך שהזמן שנדרש לאנשים כדי לזכור רצף מסוים קשור באופן ישיר לאקראיות שיוחסה לאותן סדרות על ידי אנשים אחרים. כלומר, הרצפים שדורגו כיותר אקראיים, היו גם הקשים יותר לזכור. דעה זו של המוח האנושי, מופרכת מעיקרה וידועה היטב. היא כונתה על שם מחפשי התבניות המפורסמים מכולם: המהמרים.
רעיון המהמרים אומר שברצף של אירועים אקראיים, תוצאות עבר משפיעות על תוצאות עתידיות. הדוגמא שמביאים לעיתים קרובות היא זו של משחק רולטה בו נפל הכדור בשחור שבע פעמים ברצף. השחקנים סביב השולחן מתחילים להרגיש שנגמר להם המזל וכי תיכף ייפול הכדור באדום (או לחלופין, שיש להם "מכת מזל" והשחור ימשיך ליפול), כאשר בעצם הסיכוי שהסיבוב הבא ייפול באדום (או בשחור) הוא זהה תמיד – 0.5 (50% סיכוי).
אנו מאמינים באופן אינסטינקטיבי שלעבר יש השפעה על העתיד מפני ש...נו, בדרך כלל באמת יש לו. יועצנו הפיננסיים, המבינים את מגרעותינו היטב, נוהגים להזכיר באותיות הקטנות כי "ביצועי העבר אינם מצביעים על הצלחה בעתיד". עם זאת, האם מאזיני Zenith שישבו בבתיהם ורשמו מספרים, נזהרו לבדוק אילו ספרות הם כבר רשמו ודאגו להוסיף מספרים שנתפסו במוחותיהם כבעלי מראה רנדומאלי?
הנבדקים של קונולד ופלק הניחו קישור דומה בין ספרות אינדיבידואליות, כלומר, האמינו כי לא סביר שאחרי ספרה מסוימת תבוא אותה ספרה בסדרה אקראית, למרות הסיכוי שהספרה הבאה לא מושפעת כלל על ידי זו שלפניה.
כל זאת מביא אותנו למספר חסרונות בהערכה האנושית הטבעית של האקראיות. אחד הוא שהאקראיות, מטבעה, כוללת מספר תבניות. היות ואנו מחפשי תבניות, אנו מתמקדים ב- ומפרשים יתר על המידה את אותן תבניות.
שנית, אנו לא ממש יודעים כיצד לזהות אקראיות כאשר רואים אותה, הציפייה שלנו היא שאם ניתן להסיק איזו מסקנה, הרי שהמידע אינו אקראי.
ולבסוף, יש בנו את האמונה האינסטינקטיבית שהעבר משפיע על העתיד, גם במקרה של אירועים אקראיים. למה? מאותה סיבה שאנחנו רואים סדר באי-סדר, פרצופים בעננים ו"מכות מזל" בשולחן הרולטה.
ואם הובשר אמרה שיש בנו את אותה אמונה, האם יתכן והיא תכונה אבולוציונית, ואם כן אילו הם המקורות האבולוציוניים של האפופניה?
הפילוסוף דניאל דאנט אומר בספרו " Breaking the Spell" מ-2006 :"אנשים הם יצורים המשתוקקים למצוא סדר ומשמעות בסביבותיהם. לא רק רוצים אנו למצוא משמעות בסביבותינו, אלא שאנו חייבים לעשות זאת. דוגמא נפוצה היא לדמיין לעצמך שהנך נוסע בזהירות דרך אזור מיוער, ביודעין כי לאחרונה נשדדו מספר נוסעים באותה סביבה. אתה רואה צורה כהה מאחורי שיחים ושואל את עצמך מה לעשות. אם הנך מאמין שהצללית היא שודד ואחר כך יסתבר שזה היה רק צל, הכל בסדר... עדיף להיות בטוח מאשר להצטער. אבל אם אתה מניח שהצללית היא רק צל ומסתבר שמדובר בשודד שתוקף אותך, הפסדת. יש אם כך, יתרון גדול במובן האבולוציוני, לראית צורות באקראיות, או שודדים בצל העצים. דאנט מתאר קטגורית מחשבה זו כ"תחבולה טובה ושימושית לכל כך הרבה צורות חיים שונות, שהיא מתפתחת שוב ושוב במיני חי שונים"
להתקדם בחיים מבלי לראות או להניח הנחות על תבניות יהיה לא רק מסוכן, אלא כמעט בלתי אפשרי. העגבניות, שהובאו לאירופה במאה ה-XVI נחשבו לרעילות -ובצדק- לרוחב היבשת ובאיים הבריטים. צמח ממשפחת הסוֹלָנוּם הדומה מאוד לצמח העגבנייה, מכיל בעליו ובגבעוליו רעלנים עצביים (glycoalkaloids). אם כבר למדת שפירות מצמח מסוים רעילים, למה לאכול פירות מצמח מאוד דומה לו? היום אפשר לדעת שללא קשר עם האסוציאציה – העגבניות מזינות ובטוחות לאכילה, אך טיפשי יהיה מצידנו לאכול כל דבר שנמצא על פי ההשערה "בטוח עד שיוכח אחרת".
עמים פרה-היסטוריים למדו לתבנת את שינויי עונות השנה ולעקוב על פיהן אחר הצייד והקציר. אך ההמרצה החזקה הזו עברה את הגבול לכיוון ההגזמה, כאשר אנו שומעים בימינו למשל, על שחקנים שלא מוכנים להחליף גרביים כאשר יש להם עונה רצופת ניצחונות, או על אנשים רבים שמצהירים ש"הרגישו משהו עמוק בלב" כאשר ראו בבואה של הבתולה מריה שנוצרה במלח שנזרע על הכביש במעבר תחתי לאוטוסטראדה בצ'יקאגו (BBC, 2005)
הנירו-ביולוג ברוגר חיפש עקרונות פיזיולוגיים לאפופניה ולאמונות פארה-נורמאליות. בעבודות מחקר רבות שעשה, מצא שאנשים בעלי רמות גבוהות של דופאמין נוטים יותר למצוא משמעות בצרופי מקרים ולהסיק משמעות ותבניות היכן שאינן. בבדיקה בה הושוו אנשים ספקטיים ומאמינים לתופעות פארה-נורמאליות, סופקה לנבדקים התרופה L-dopa (המגבירה את רמות הדופאמין במוח), ואז החלו הספקנים להתנהג הרבה יותר דומה למאמינים.
מרתק מכל הוא הקשר שבין יצירתיות ואפופניה. ברוגר תיאר את "יחסות היצירתיות", כלומר מגוון שכולל המשכיות האיתור היצירתי של תבניות אמיתיות בקצה אחד, מול אינטרפרטציה של יצירתיות-על של תבניות אקראיות. ברוגר קישר את היכולת האסוציאטיבית (ובמיוחד הנטייה להעדיף אסוציאציות מרוחקות על אסוציאציות קרובות) לגרעין של המחשבה היצירתית, הפרה-נורמאלית וההזייתית.
בדומה לזה מתאר היילמן (2003) את ההמצאה היצירתית כ"יכולת להבין ולהביע יחסים בסדר חדש". ליאונרדו דה וינצ'י השתמש בנטייתו זו על מנת לרתום את היצירתיות של תלמידיו, והמליץ להם להסתכל על קירות מוכתמים מאוד, על מנת לדמיין סצנות: "אתם תראו בהן (בקירות) דברים דומים לנופים עם הרים, נהרות, סלעים, עצים, מישורים, עמקים רחבים וגבעות מכל סוג, וכמו כן גם קרבות ודמויות עם הבעות ופנים מוזרות, ותלבושות, ואינסוף דברים שניתן לצמצם לדמויות נפרדות ומורכבות"
יכולתנו להבחין בצורות ברנדומאליות ובתבניות בכאוס אינו דווקא דבר שלילי. החל מאסטרטגיות הישרדות של תקופות פרימיטיביות ועד למרדף המעשיר והבלתי נתפסת אחר היופי והאומנות, הפקנו תועלת ענקית על ידי צרוף היצירתיות לאסוציאציה החופשית.
כל מיזם המדע, הוא למעשה החיפוש הרציונאלי והמאורגן אחר סדר באקראיות הסובבת אותנו. חתן פרס נובל מקס בורן כתב: "מדע אינה לוגיקה פורמאלית – היא דורשת את המשחק החופשי של המוח באותה מידה כמו כל אומנות יצירתית אחרת".
אלפרד וגנר שם לב ב-1912 לצורות של פאזל של היבשות בכדור הארץ והציג את תיאורית נדידת היבשות. בהעדר ידע באותה תקופה על מנגנון הגיוני לתנועה היבשתית, התיאוריה שלו דעכה למשך 30 שנה עד אשר עדויות נוספות הצדיקו את "צירופי המקרים" אליהם שם לב. למרות שדוגמא זו יכולה להמחיש את קוצר הרואי או הקשיחות של המדע המבוסס, לא כך המקרה. תשומת הלב לתבניות או לצירופי מקרים, גם בהעדר הוכחות תומכות, יכולה להוות קפיצה יצירתית שנדרשת להצגת היפותזות חדשות לבדיקה.
כמו עם רוב התכונות האנושיות, קיימת קשת שלמה של הולמות, כאשר בקצה האחד לגמרי נטול אפופניה, נמצא את עצמנו בקיום בלתי חקרני, חסר תבניות, בו כל דבר מתרחש ככל הנראה ללא סיבה. שם אין לימוד מתוך ניסיון, קצבי עולם הטבע אינם מוערכים.
בקצה השני של הקשת נמצא את אלו אשר בקיומם החפצים והאירועים טובעים במשמעות ונחנקים מרוב פירוש יתר.
אפופניה, במצבה השפיר ביותר, מספקת לנו כלי חזק למציאת היגיון ובטיחות בעולם ובין האנשים סביבנו. בצורותיה הקיצוניות, היא מעיין נובע של פְּסֵאוּדוֹ-מדע ונונסנס, קפיצה בלתי רציונאלית שעוקפת את ההיגיון והשכליות.
 

מתוך מגזין צ'יף, גליון מס' 27, 2009

_________________