| נשלח ב-20/6/2005 12:37 |
 |
| |
שיוויון המינים בבית הדין הרבני.
המסבירים את אי רצונם של הדיינים לפתור את בעיית הנשים מסורבות הגט, ע"י כפיית גט או הפקעת נישואין, מפני שכפיית גט והפקעת נישואין, הן פתרונות הלכתיים בעייתיים, (למרות שלא היתה כאלה בעבר).
גם אם הם לא היו פתרונות בעייתיים, לא הייתי רוצה לתת לרבנים, בתי הדין, ו*חכמי הדור* של ימנו, סמכויות נוספות על אלו שכבר יש להם.
ליצנים אלו הוכיחו, שהם אינם מנצלים לטובה, אף את הסמכויות שיש להם כעת.
הדוגלים בשיוויון בין המינים מתלוננים, שבבתי הדין הרבניים, ישנה הפליית נשים ממונית לרעה, (או היתה קיימת בבתי הדין הרבניים, עד להתערבותו של בית המשפט העליון),
הפלייה שאותה (היה) אפשר לתקן בקלות, מבלי להסתבך בשאלות ממזרות.
כוונתי לחלוקת הרכוש המשפחתי בעת גירושין.
כאשר זוג בישראל עומד להתגרש, מתחיל שלב מירוץ-"מירוץ הסמכויות", עורך דין האשה מריץ אותה לבית המשפט לעניני משפחה, ואילו עורך דין הבעל מריץ אותו לבית דין רבני.
למה כל אחד רץ למערכת משפטית שונה?
פשוט מאוד, כי במדינת ישראל ניתנו סמכויות מקבילות לדון באותן הבעיות, לשני גורמים שונים, הדנים לפי חוקים שונים והם בעלי תוצאות הפוכות.
המחוקקים בישראל, לא יכלו למצוא חוק טומטום או אנדרוגינוס, שיתאים גם לגברים וגם לנשים, ולכן הם המציאו שתי מערכות משפט נוגדות, האחת לגברים והשניה לנשים.
זהו מצב המצחיק את מי שרגיל להומור הישראלי, אך לא את מי שבן/בת זוגו הקדים/הקדימה אותה/אותו והלך/ה לערכאה המתאימה לו/לה.
בעוד שבדיני האישות, הדיון בנושאי גירושין ושלום בית בין יהודים, הוא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, ישנם מצבים הקשורים לגירושין, שבהם יש לשתי מערכות המשפט, החילונית והדתית, סמכויות שיפוט לגבי אותו העניין, מצב הנקרא סמכות מקבילה.
במצבים אלה, תהיה לאחת מן המערכות סמכות עניינית (מקורית), ולשניה תהיה סמכות מקבילה.
בשאלת חלוקת הרכוש המשפחתי, יש לבתי הדין הרבניים רק סמכות מקבילה, המוגבלת בכריכה לתביעת גירושין.
ההבדל אינו רק שבערכאה אחת יושבים רבנים ובשניה שופטים, גם קיים הבדל בחוקים שלפיהם הם דנים, ובתוצאות השונות: בבית המשפט לענייני משפחה, דנים בהתאם לחוקים ועקרונות חילוניים, הנוטים יותר לראות את טובת הילדים, ואת שוויון זכויות האישה, ואילו בתי הדין הרבניים דנים בנושאי משפחה, בהתאם לחוק העברי הדתי, ובדרך כלל יטו לפסוק יותר לטובת האב מאשר לטובת האם.
ההבדל המשמעותי ביותר בין הערכאות (כיום) הוא בקביעת דמי מזונות. בתי הדין הרבניים נוטים לפסוק דמי מזונות נמוכים יותר מאלו הנפסקים בבתי המשפט לעניני משפחה
כמו כן קיימים הבדלים בצורת הראיות הנדרשות להוכחת טענות שונות, כ"ז במדינה שיש בה חוק שיוויון גברים ונשים, (חוק שיוויון האשה תשי"א-1951), הקובע ש(ס"שת :ןוקית) קוחה תרטמ היא:
"חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שיוויון מלא בין האשה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
מצב חוקי זה, יוצר מירוץ סמכויות בין בני הזוג, בו כל אחד מהם מנסה להגיש את בקשתו ראשון, אל הגורם שלדעתו ייטה יותר לטובתו, וע"י כך הוא מונע מבן הזוג השני להגיש את תביעתו בערכאה המתאימה לו.
לפני פסיקת "הלכת בבלי" היה גם הבדל משמעותי גם בחלוקת הרכוש המשפחתי.
"עדים אנו ל'מופעי מירוץ' בין הבעל לאשה, כאשר הבעל משתדל, בדרך כלל, להקדים את אשתו בהגשת תביעת גירושין נגדה בבית-הדין הרבני, בה כורך את עניין הרכוש המשותף, כדי למנוע את ההיזקקות להלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג, כפי שהתפתחו בפסיקה המקומית, ואילו האשה מבקשת, בדרך כלל, להקדים אותו בהגשת תביעה בבית-המשפט המחוזי לשיתוף נכסים על מנת להיזקק להלכות הנ"ל" (מ. שאווה, הדין האישי בישראל, 198 (מהדורה שלישית מורחבת, כרך ראשון, 1991).
אין ספק שלמירוץ זה, ישנה השפעה שלילית על הנישואין המעורערים.
מי שלא ימהר לפרק את הנישואים יפסיד.
על האשה היה למהר לבית המשפט כדי לזכות בחלקה ברכוש המשפחתי, ובתשלומי המזונות ה"נדיבים" יותר, ואילו על הבעל היה למהר לבית הדין הרבני ולהגיש תביעה לגירושין, ולכרוך בה תביעות לחלוקת רכוש ומזונות.
ע"י כריכה זו הוא יכול "לחסום" את תביעות האשה בבית המשפט, למזונות וחלוקת רכוש, אף שמטרתם המקורית של דיני הכריכה היתה למנוע פיצול הדיון, ונועדו לאפשר לערכאה אחת לפתור באופן ענייני ויעיל את כל העניינים הקשורים בפקיעת קשר הנישואין
על-פי גישתם של בתי הדין הרבניים וכפי שהם מפרשים את המשפט העברי - זכאית האשה בגירושיה רק לעיקר ולתוספת הכתובה, (וגם אותם "מבקשים" ממנה שתוותר עליהם,
ראו באשכולי עבודה בעיניים
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=928850
כמו כן זכאית האשה, על-פי שיקול דעת בית הדין, לפיצויים. אם קיים הסכם בין הצדדים, המעניק לאשה שיתוף בקניין בנכסים מסוימים, יש לכבד הסכם זה. עם זאת, החיים המשותפים כשלעצמם, אינם יוצרים חזקה, בדבר קיום הסכם לשיתוף. אפילו בני הזוג חיו באורח חיים תקין, ובמאמץ משותף, שנים רבות, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר שיתוף בנכסים. על כן, אם הנכסים רשומים על שם הבעל, הוא יזכה בהם.
ובלשונו של ב"צ שרשבסקי, ("דיני משפחה", מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס, תשנ"ג עמוד 157):
"לפי דיני ישראל אמנם יתכן שיתוף בבעלות בנכסים בין בעל ואשה, ואולם... הדרך היחידה להשיג תוצאה כזאת היא על פי הסכם ביניהם. הסכם כזה כשר ובעל תוקף... לא הנישואין באשר הם ואפילו אם היו קיימים תקופה ארוכה ובהרמוניה, אלא ההסכם בין בני הזוג, אם הוא מוכח - ולא רק ההנחה של קיומו - הוא איפוא הבסיס היחידי לשיתוף נכסים ביניהם, אם כי להסכם זה לא היו מגיעים לולא היה קשר של נישואין ביניהם".
לפי דיני ישראל אלו, באם האשה היתה עקרת בית, ואילו הבעל היה זה ש"הביא את הכסף", הרי בעת גירושין, יקח הבעל את הכל.
גישה שונה היא בפסיקת השופט אהרן ברק, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) בתיק בבלי (בג"צ 1000/92).
בתיק זה הוא עירערה אשה, שבעלה הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, והוא כרך בה את המזונות וחלוקת הרכוש. בני הזוג התגרשו, ובית הדין המשיך לדון בחלוקת הרכוש.
האשה טענה בפני בית הדין הרבני האזורי, כי על-פי הלכת שיתוף הנכסים, היא זכאית למחצית הרכוש. בית הדין הרבני האזורי דחה את טענתה, בקבעו:
"אין כל מחלוקת כי הצדדים נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, דהיינו לפני 1.1.74. כן אין חולק כי חוק זה אינו חל על בני זוג אלה, באשר הם נישאו לפני תחולת החוק. כל טענת ב"כ האשה להחיל את סעיף 15 הקובע כי יחול הדין שהיה לפני קבלת החוק, דהיינו פסיקת בית המשפט האזרחי, שחייב את הלכת השיתוף בין בני הזוג. הרי בית הדין קובע בבירור כי פסיקת בית המשפט אינה מחייבת כלל וכלל את בית הדין הרבני, ובית הדין פוסק רק כפי ההלכה היהודית שבו לא קיים מושג של שיתוף בנכסים, רק זכויות שמגיעות לאשה מכוח תנאי כתובה וההלכה".
האשה עירערה לבית-הדין הרבני הגדול, אך הערעור נדחה, תוך שהנמקתו של בית הדין הרבני האזורי אושרה. בא-כוח האשה טען בערעורו בבית המשפט העליון, כי פסקי-הדין של בתי הדין הרבניים בטלים. עיקר טיעונו סמך עצמו על חוק שיווי זכויות האשה. לטענתו, יש בהתעלמות בתי הדין הרבניים מהלכת שיתוף הנכסים משום פגיעה בכשרותה המלאה של האשה - כשרות המובטחת בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951.
בא-כוח הבעל טען: "בית הדין הרבני דן בכל סכסוך המובא בפניו על-פי המשפט העברי. "''כי כך דרכו של בית דין דתי יהודי, לדון על-פי דיני ישראל", כשם שהמשפט העברי - ולא המשפט האזרחי - הוא המכריע בשאלות הנישואין והגירושין. הוא גם המכריע בשאלה הכרוכה לשאלת הגירושין, כלומר בדבר היקפו של הרכוש העומד לחלוקה והבעלות בו, וכי מן המפורסמות הוא שבית דין רבני אינו מחיל את הלכת שיתוף הנכסים שפותחה בבית-המשפט העליון. מאחר ובית הדין הרבני פועל על-פי הלכות המשפט העברי, ואין בהלכות על-פיהן פועל בית הדין הרבני משום פגיעה בחוק שיווי זכויות האשה. בית הדין הרבני פועל מתוך שיוויון. כשם שהחיים המשותפים אינם יוצרים חזקת שיתוף של אשה ברכוש בעלה, כן אין החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף של הבעל בנכסי אשתו.
בפסק דינו כתב השופט ברק:
"הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית-המשפט. היא מהווה "דוגמא מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה", היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שענינה הסכם (משתמע) בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות, המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים. הוא ניזון מהתפישה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. עמד על כך השופט ברנזון, שהיה מראשוני מפתחיה של הלכת השיתוף:
"המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דוקא השתתפות כספית של כל אחד מבני הזוג הבאה מהכנסות או מרווחים שלו. אף במקרה שאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסיה שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצדה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על-ידי עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלה פרי מאמץ משותף של בני הזוג".
בפסקא 27, כותב השופט ברק:
ייתכן גם שלרשות בתי דין אחרים אלה אינן עומדות הלכות המאפשרות להם לתת תוקף, מנקודת המבט הפנימית שלהן, למשפט האזרחי הכללי. יתכן גם שהלכות כאלה עומדות לרשותם, אך הם אינם מוכנים - כמו בית הדין הרבני בסוגייה של שיתוף נכסים - לעשות בהם שימוש. זאת ועוד: אפילו מוכן בית דין דתי להפעיל את הדין האזרחי הכללי באמצעות אחת מהדוקטרינות הפנימיות שלו - כגון דינא דמלכותא דינא, המנהג (הסיטומתא), תקנת הקהל ("מסיעין על קיצתן") - התוצאה הינה כי המובן הניתן לדין האזרחי הכללי הוא כמובן ששופטי בתי הדין הדתיים מוכנים לתת לו. הדין האזרחי הכללי - כפי שנתפרש על-ידי בתי-המשפט האזרחיים, ובראשם בית-המשפט העליון - אינו מחייב מכוח עצמו, אלא מכוח "הסכמתו" של הדין הדתי. מצב זה אינו תקין כלל ועיקר
בסיכום פסק הדין, (פסקא 37) כותב השופט ברק:
"המסקנה המתבקשת מפסק-דין זה היא כפולה: ראשית, הלכות המשפט העברי, בדבר שיתוף (או אי-שיתוף) בנכסים בין בני זוג החיים חיים משותפים, אינן מתיישבות עם חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951; שנית - וזה העיקר - על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים לענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על-פי המשפט האזרחי הכללי. הלכת שיתוף הנכסים כפי שפותחה על-ידי בית-המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית דין רבני להכריע בסכסוך על-פי הלכות אלה. מכאן, שבעניינים הרכושיים, נשוא העתירה, יש להכריע על-פי הלכת שיתוף הנכסים "האזרחית". בעתירתה מעלה העותרת טענות בכל הנוגע לסירובו של בית הדין הרבני לקבל ראיות אלו או אחרות הנוגעות להוכחת שיתוף הנכסים. ..
התוצאה היא כי אנו עושים הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שאנו קובעים כי הלכת שיתוף הנכסים, המהווה חלק מהמשפט האזרחי הישראלי הכללי והמופעלת בבתי-המשפט האזרחיים, חלה גם בבית הדין הרבני.
פסקי-הדין של בית הדין הרבניים נשוא העתירה מתבטלים. על בית הדין הרבני להמשיך לדון בעניינים נשוא העתירה על בסיס הלכתנו זו".
לכאורה, מה לא?
אין ספק שרבים יטענו שחוק השיתוף הוא חוק לתיקון הסדר המדיני, האמנם קיימת דרך הלכתית להחיל את חוק השיתוף בבתי הדין הרבניים?
"ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתקון הסדור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתקון הנזכר היה משלימו המלך". (דרשות הר"ן - הדרוש האחד עשר).
הדיין אברהם שרמן (תחומין יח עמוד 32), טוען: לא! ואילו הרב שלמה דיכובסקי (תחומין יח עמוד 25), טוען: כן!
למה לא. האם מסיבות הלכתיות או מסיבות עקרוניות?
לי נראה שהוא מסיבות עקרוניות:
הם לא יגידו לנו מה לעשות!
בתיק מס' 349233-21-1 שנדון בבית הדין הרבני הגדול באדר ב, תשנ"ז, נחלקו הדעות בין חברי בית דין אזורי מסויים.
לדעת הרוב:
"הסכמת הצדדים בביהמ"ש העליון כי ביה"ד הרבני ידון בחלוקת הרכוש לפי חזקת השיתוף, בהתאם ל"הלכת בבלי", אינה מקובלת מאחר ו"ההסכמה וההפניה הזו לביה"ד היא כבוררים. לפיכך ביה"ד מפנה את הצדדים למי שבקי בצורת חלוקת הרכוש הנ"ל, והוא יכריע ביניהם - מאחר שאנו דנים אך ורק לפי דין תורה, ולזה הוסמכנו והוכשרנו לדון ע"פ שולחן ערוך אבן העזר וחושן משפט."
לדעת המיעוט:
"למרות שבודאי ביה"ד דן אך ורק לפי דין תורה, אולם כיון שיש הסכמה של שני הצדדים לחלק את רכושם אחד עם השני לפי כללים אחרים, ואין מניעה לפי דין תורה מלחלק את רכושם לפי הסכמתם, ולא גרע מכל הסכם גירושין שמופיע בפני ביה"ד, או שביה"ד מפשר בין הצדדים ומביאם להסכמה גם אם לא לפי הדין הצרוף של התורה הרכוש היה מתחלק באופן אחר. אך כאשר יש הסכמה בין הצדדים, אין שום סיבה לא לפעול בהתאם להסכמתם". (מדברי הרב דיכובסקי בעמוד 30)
דעת הרוב מתאימה יותר לפסק דין של הרב מנשה קליין, ולא לפסק דין של דיינים בבית דין ממלכתי.
בפסק דין של בית הדין הרבני האיזורי של ירושלים, [פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 268], פסק בית הדין:
"אי לכך יש לבית הדין רבני אזורי סמכות לדון את הצדדים גם אם כלל לא חתמו בפניו שטר בוררין, וכן נוהגים בכל בתי הדין בעניני המעמד האישי, שדנים לפי הסמכות המסורה לביה"ד עפ"י דין תורה, וזאת אף בעל - כרחם של הצדדים גם אם לא חתמו על שטר בוררין, לכאורה אפשר לטעון שדיני המעמד האישי שאני, שהרי בהם קיבל בית הדין סמכות מהמחוקק החילוני מה שאין כן לגבי דיני ממונות שבהן אין לבית הדין סמכות לאכוף שיפוטו. אולם טענה זו אי אפשר לקבלה. ראשית, משום שההלכה אינה יכולה לגרוס את החלוקה של המחוקק החילוני, שהרי אם מפיו אנו חיים הסמכות בעניני ממונות הינה לערכאות, דבר שההלכה אוסרת".
הרי בתי הדין הרבניים הרבניים הממשלתיים, חושבים את עצמם לבתי דין קבועים, ואף אם הם פוסקים בדיני ממונות רק על פי שטר בוררות, אין זה אלא מפני שכך דורש החוק, ואדרבא, באם הם חושבים את עצמם לבוררים, אם הם חרגו מהסמכות שניתנה להם בשטר הבוררות דינם בטל, ראו ז. ורהפטיג, דיני בוררות, מחקרים במשפט העברי, (בר אילן 1985), עמוד 34 הערה 111 והערה 124 שם, והרי ניתנה להם הרשות לדון רק לפי הלכת השיתוף.
ואכן הרב דיכובסקי כתב בסוף מאמרו:
"המחלוקת בין הרוב לבין המיעוט היא נושא הערעור שבפנינו. ב"כ המערער תומך בעמדת המיעוט, ומבקש כי ביה"ד האיזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הסכמת הצדדים; ואילו ב"כ המשיבה מבקש להשאיר את החלטת הרוב על כנה, וכתוצאה מכך תופנה בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון להעביר את הדיון בענין הרכוש לביהמ"ש המחוזי. לי נראית עמדת המיעוט, גם לגופם של דברים וגם עקב ההשלכות הנובעות מכך. לגופם של דברים: מאז ומתמיד דנים בתי הדין לפי ההלכה, גם ב"דינא דמלכותא", שלא לפי דין תורה. ... נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם -דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צוי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה - מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה. לא ראינו את עצמינו כ"בוררים", כפי שכתבו הדיינים בדעת הרוב בביה"ד האיזורי, ובודאי לא כפוסקים בניגוד לדין תורה, מאחר ונעשו הקנאות. אלא מצאנו דרך שלא לפגוע בהלכה, ולקיים את חוק הירושה האזרחי כפי רצון הצדדים. לא שמעתי מעולם על אפילו דיין אחד שנמנע מלדון בתיקי ירושה עקב אי היכולת ליישם דין תורה, והצורך לפעול ע"י הקנאות שמשמעותן אינה ירושה, אלא מתנה. לא שמעתי מעולם כי בתי הדין העוסקים בירושות נחשבים עקב כך לבוררים, ופסק דינם כפוף לאישור ביהמ"ש המחוזי. ... "הילכת השיתוף" מקובלת בבתי המשפט זה עידן ועידנים. גם אם נחליט שהיא בניגוד לדין תורה - הדבר טעון עיון ובירור הלכתי מקיף - הרי בהסכמת הצדדים אין שום בעיה הלכתית, כפי שאין שום בעיה הלכתית בהסכמות של ירושה, כאמור לעיל. המנעות ביה"ד הרבני מלדון בכך, היא צדקנות מיותרת ומזיקה. אין לשכוח את ההשלכות המסוכנות העלולות לצמוח מכך למעמד בתי הדין הרבניים ומהפקעת עניני הממון והרכוש מסמכותם, ודי לחכימא ברמיזא. לפיכך, אני סבור שיש לקבל את הערעור, ולקבוע כי ביה"ד האזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הלכת השיתוף בהתאם להסכמת הצדדים. אם ביה"ד הנ"ל יסרב לכך, יש להעביר את התיק להרכב אחר.
ודי לחכימא ברמיזא.
אך לא הכל סוברים כמותו. הדיין אברהם שרמן כותב בסיכום מאמרו (תחומין יט עמוד 216):
בני זוג שדנים בענין חלוקת רכוש ביניהם אינם רשאים ליתן את הסכמתם שביה"ד ידון בענינם בכפיפות להלכת השיתוף או ע"פ חוק יחסי ממון בין בני זוג. כמו כן חל איסור על בית הדין לדון בכפיפות לחוקים אלה, גם אם בני זוג נתנו הסכמתם לכך.
אין להחיל על הלכת השיתוף תוקף של דינא דמלכותא, כיון שתוקף זה ניתן רק לחוקים הבאים לתקנת בני המדינה והציבור, בעוד שהחוקים הנידונים כאן אינם מסדירים אלא את מערכת יחסי הממון בין איש לאשתו.
ובעל ואשתו אינם בני המדינה והציבור.
הרב דייכובסקי הגיב על דבריו אלו (שם):
"לא רק ש"הילכת השתוף" משקפת השקפה הרווחת בימינו בכל החוגים, אלא שיש בה גם תועלת לחיי משפחה תקינים, כדי שבני הזוג יחיו יחד באהבה, באחווה ובריעות. על אחת כמה וכמה כשיש הסכמה בין בני הזוג לחלוקת נכסים לפי חוק זה, למה נמנע מכך? מטעם זה, לא קבלתי בערעור את עמדת הרוב בביה"ד האיזורי שלא לקבל את הסכמת הצדדים לחלוקת נכסים לפי הילכת השתוף - דבר שנראה בעיני כצדקנות יתרה - משום שהסכמת הצדדים מהווה אינדיקציה להשקפת עולמם ולהשקפת רובן של המשפחות לשיתוף מלא בנכסים שנצברו".
תוקן על ידי - נישטאיך - 20/06/2005 12:38:22
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2005 12:35 |
|
| |
mdabraham
<" בעיית הכפילות הנורמטיבית נדונה רבות, והיא אכן בעיה">
הבאתי את בעיית הכפילות הנורמטיבית לא כדי לדון בה, אלא כדי להראות עד כמה מצב כזה הוא בלתי נסבל לאדם הרוצה "להיות דתי".
האם היית אומר לאשה שנישואיה הגיעו לסוף הדרך, וחתמה על הסכם לחלוקת רכוש לפי "הלכת השיתוף", "תלכי לבית הדין הרבני כדי שידון בחלוקת הרכוש"?
<"אולם מעצם קיומה של כפילות אין אפשרות לגזור מי מהצמד הוא הבעייתי יותר">
נכון, לעולם לא נדע מי מהצמד הוא בעייתי יותר, אבל אנו יודעים, שכאשר בני זוג נפרדים אחרי עשרות שנים של חיים משותפים, מאחר והבעל "מצא נאה הימנה", מבין שתי האפשרויות, חלוקת הרכוש המשותף בין הבעל והאשה, נראית הרבה פחות בעייתית, מאשר לתת לבעל את הכל, ולאשה את בלאותיה.
<"אם ערכי הדיינים לא נראים לך, אז הבעיה אינה בכפילות אלא במוכנות שלך לדון בפני דיינים בדין תורה">
אני לא מכיר הרבה אנשים המוכנים ללכת לדין תורה, אלא א"כ הסכסוך הוא בדבר הקשור להעלמת מס, שלא ניתן לתובעו בבית המשפט, או מפחד החברה החרדית שהוא חי ביניהם, והחשש שההליכה לערכאות תזיק לשידוכי ילדיו.
מי שאינו פוחד לא מזה ולא מזה, ועומד להפסיד הרבה כסף, הולך לבית משפט.
סיכוייו להיות "אדם חשוב" בחברה החרדית, ולמצוא שידוך "טוב" לילדיו, רבים יותר, ם הוא יהיה "רשע" עשיר, מאשר באם יהיה "צדיק" עני.
צא לרחובה של עיר, ושמע מאי עמא דבר.
<"גם עם הפרשנות של שופטים שונים לחוק האזרחי ישנן בעיות רבות מאד (לפחות בעיניי)">
פרשנות החוק התלויה בשופטים, קיימת בכל מערכת משפט, וגם בהלכה-"כראות עיני הדיין".
המחוקק אינו יכול לחשוב על כל אפשרות, כך שחוק אינו אלא נקודות ציון,
פרשנות "רוחו של החוק" היא הרבה יותר בעייתית, מפני שדיינים רבים אינם רוצים לדעת מאיזה כיוון נושבת הרוח.
<"בעיית השילוב של ההלכה במדינה גם היא בעייתית, ויש לאפשר חלוקה לפי הסכמת בני הזוג לפני הנישואין, ולא לכפות את דין תורה על אף אחד שאינו מעוניין בו">
התוכל להרחיב?
לא הבנתי את דבריך: "ולא לכפות את דין תורה על אף אחד שאינו מעוניין בו".
<"חלק מבעיות המינוי של הדיינים נובעות מכך שהם מתמנים על ידי פוליטיקאים (שחלקם חילוניים. ובצדק, שכן הם רלוונטיים גם לגביהם)">
מינויי הדיינים, מאוד רלונטי לפוליטיקאים, בפרט בעת עשיית הסכמים פוליטיים עם המפלגות החרדיות.
<"התמונה השחורה שאתה מצייר לגבי בתי הדין נראית לי בעייתית (על אף שאינני מכיר את הנושא כלל ועיקר)">
הבעיה היא בציור או במציאות המצוירת?
בדבריך הזכרת לי את סיפורו של הפסיכיאטור, שכשערך מבחן רורשך (כתמי דיו), לאחד הפציינטים שלו, ראה אותו הפצייאנט בכל צירוף כתמים משהו הקשור למין, וכשהרופא אמר לו: "יש לך ראש מלוכלך", השיב הפציאנט: "תראה מי שמדבר, לי יש ראש מלוכלך, מפני שאני מתאר את התמונות שלך"?!
<"בעיניי כוח יש לו נטייה להשחית. הדבר נכון לעל משרה ולכל כוח. העולם של מינוי שופטים אינו פחות פוליטי ואינטרסנטי ומכוער, אלא פשוט פחות פוליטיקלי קורקט לתקוף אותו">
אין ספק שנפוטיזם בצורה זו או אחרת, היה מאז ומעולם בכל משרת כוח, גם הרבנות והדיינות הן משרות כוח.
ראה שו"ת חתם סופר חו"מ סימן י"ז:
"התם הי' תקנות הקהל, שלא לקבל רב שיש לו קורבה בקהלה. וטעמם ונימוקם מובן...".
_______________
אבהו
<"הערכים והצרכים של רוב הציבור, כלומר החילונים, נחשבים למוקצים במערכת זו, וכאשר דיינים דתיים לאומיים נדחקים מבתי הדין גם הערכים של הציבור הד"לי לא ייחשבו. ירושת הבת היא דוגמה לערך כזה, שכן (לדעתי לפחות) הציבור הד"לי יעדיף כיום שהבת תירש גם היא, למרות דעתו של הרב קוק שהובאה כאן">
אילו היו בתי הדין הרבניים, בתי דין פרטיים, הם לא היו מדאיגים איש, מי שרצה הלך אליהם, מי שלא רצה לא הלך. הבעיה היא שיש להם סמכויות כפיה חילוניות, שאותם הם מנצלים כדי לכפות את דעתם הפוליטית, לא רק נגד רצון האנשים הבאים אליהם, אלא אף נגד ההלכה.
בהודעה קודמת הבאתי מפסק דין של בית דין רבני מחוזי שלא רצה לכבד הסכם שנחתם ע"י בעלי הדין- הבעל והאשה,שביה"ד הרבני ידון בחלוקת הרכוש (ביניהם) לפי חזקת השיתוף, בהתאם ל"הלכת בבלי", רוב הדיינים פסקו, מאחר ו"ההסכמה וההפניה הזו לביה"ד היא כבוררים. לפיכך ביה"ד מפנה את הצדדים למי שבקי בצורת חלוקת הרכוש הנ"ל, הוא יכריע ביניהם - אך ורק לפי דין תורה, "לזה הוסמכנו והוכשרנו לדון ע"פ שולחן ערוך אבן העזר וחושן משפט".
לדעתי, היה זה פסק של עיוות דין ביודעין, ש רק כדי להצביע באצבע משולשת לבית המשפט שהמציא את "הלכת השיתוף".
דיינים כאלה קובעים מי יעני ומי יעשיר.
דעת המיעוט בפסק דין זה היתה: "למרות שבודאי ביה"ד דן אך ורק לפי דין תורה, אולם כיון שיש הסכמה של שני הצדדים לחלק את רכושם אחד עם השני לפי כללים אחרים, ואין מניעה לפי דין תורה מלחלק את רכושם לפי הסכמתם, ולא גרע מכל הסכם גירושין שמופיע בפני ביה"ד, או שביה"ד מפשר בין הצדדים ומביאם להסכמה גם אם לא לפי הדין הצרוף של התורה הרכוש היה מתחלק באופן אחר. אך כאשר יש הסכמה בין הצדדים, אין שום סיבה לא לפעול בהתאם להסכמתם".
מי אתם חושבים חשב שהדיינים צודקים?
הבעל!
האשה ערערה על החלטת בית הדין הרבני המחוזי לבית הדין הרבני העליון.
ב"כ המערערת תמך בעמדת המיעוט, וביקש כי ביה"ד האיזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הסכמת הצדדים; ואילו ב"כ המשיבה ביקש להשאיר את החלטת הרוב על כנה.
הרב שלמה דיכובסקי שישב בבית הדין ששמע את הערעור , כתב בפסק הדין:
"לי נראית עמדת המיעוט, גם לגופם של דברים וגם עקב ההשלכות הנובעות מכך... לפיכך, אני סבור שיש לקבל את הערעור, ולקבוע כי ביה"ד האזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הלכת השיתוף בהתאם להסכמת הצדדים. אם ביה"ד הנ"ל יסרב לכך, יש להעביר את התיק להרכב אחר".
לדעתי, היה פסק דין רוב הדיינים, פסק דין של עיוות דין ביודעין, ולא טעות בהבנת ההלכה.
__________________________
מפיסטו
<"מערבבים כאן כמה דיונים לא קשורים: שאלות כמו אישיותם של דיינים, האם ר' יוצמח פורקניה מאחר לדיונים ומזלזל בכבוד הטוענים וכדומה, הן שאלות מסוג אחד">
דיין שמשלמים לו כדי לעבוד, ואינו עובד, אך לוקח את המשכורת המלאה, הוא "סתם" גנב.
אלא א"כ תאמר, שהאיחורים לעבודה הם מתנאי העבודה הלא כתובים של הדיינים.
<"מאידך, שאלות כמו שינוי דין תורה בירושת הבת או כפיה על הגט במקום שהשו"ע אוסר הן שאלות מסוג שני">
אין ספק ששינוי דין תורה בירושת הבת, ללא סמכות הלכתית, או כפיה על הגט במקום שהשו"ע אוסר, הן שאלות מסוג שני, אך כפיית גט כאשר השו"ע אינו אוסר את כפייתו, או תקנות הקהל והסכמים בדבר שבממון הן שאלות מסוג שלישי.
אני טוען שההחלטות הרבנות הראשית לא לתקן תקנות בירושה, הן החלטות פוליטיות ("הרבנות הציונית לא תתקן לנו תקנות"), על חשבון הציבור.
י. שציפנסקי (התקנות בישראל, ח"ד מעמוד תקנ"ט, בפרק "תקנות בחיי המשפחה- בירושות"), מביא תקנות נגד דיני התורה, שהיו בישראל בדיני ירושה והרי כמה מהם:
א. תקנת שו"ם מימי הראשונים, שאם מתה האשה תוך שנה מנישואיה ללא זרע של קיימא, הנדוניא חוזרת לאבי האשה, אף שכאן נעקר דין תורה של ירושת הבעל. (ראה שם עמודים קלג-קמט: "תקנת השבון הנכסים", ובמקורות המובאים שם בהערה 7).
ב. תקנה בעיר ואלאדוליד לירושת הבת כחלק הבנים. (שו"ת הריטב"א סימן קפ).
ג. שטר חצי זכר, התקנה האשכזית לירושת הבת, המובאת ברמ"א (אבן העזר סימן צ סעיף א, ובסימן ק"ח סעיף ג).
ד. תקנה שהיתה בירושלים, שאם מת אדם בירושלים ויורשיו בחו"ל, הקהל יורש את נכסיו. (מופיעה בספרו של א. ריבלין: "תקנות העזבונות בירושלים וא"י)
<"שלדעתי אין שום מקום להפנות אותן כלפי הדיינים אלא כלפי המנהיגות הרוחנית של הדור (נאמר, הרב אלישיב)">
תגיד מה שאתה רוצה, אבל הוא הגביל את פסיקותיו לשאלות הנוגעות לפאות נוכריות הבאות מהודו.
<"ניסה להסביר לאנשים שהם בעצם מתדיינים על מעמד התורה והמצוות בקיבוץ, וכדי להסוות זאת הם מדברים על הרב">
הוא ניסה, אך האם הצליח לשכנעם?
<"כאן קורה דבר דומה כאשר מי שיש לו טענות כלפי השלחן ערוך מתגולל על פלוני ר' יוצמח">
חבל שרבינו גרשום לא חשב כמוך!
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2005 12:33 |
|
| |
אני מסכים שהענין מסור למנהיגי הציבור, אולם טוען שאין לנו, כלל וכלל, מנהיגים כאלה.
לפני שמישהו קופץ כנגדי - לא באתי לזלזל במי ברבני הדור, בין שהוזכרו כאן ובין שלא. אבל הם אינם מנהיגי הציבור. כל אחד מהם, מנהיג ציבור גדול יותר או פחות, אבל כידוע, מה שאמר זה אינו מקובל על ציבור זה ולהיפך, סופו של דבר, כל אחד הוא מנהיג מפלגתו שלו, עם השפעה מסוימת על קרוביו-לדעה שמחוץ לעדתו.
וגם אם תאחד את כל הרבנים הגדולים והקטנים, מהמזרחי שמאלה ומסאטמאר ימינה, עדיין תגלה שאלה מנהיגי חלק גדול מהציבור, אבל לא מנהיגי הציבור.
להזכירכם, אנחנו מדברים על בתי דין של כל הציבור, מנהגים והלכות של כל הציבור, ואפילו סנהדרין של כל הציבור. הציבור הזה, הלא הם בני אברהם יצחק ויעקב. חילונים, קראים, יורדים בלוס אנגלס, רפורמים, תרמליאים בבוליביה ונוער הגבעות. כמה מאלה מיוצגים על-ידי כל הרבנים כולם? רבע? מחצית? שני שליש?
וזה לפני שדיברתי על מנהיגים ממש, מבחינת איכותם, דרכם, ומעמדם. רק ספרתי את החיילים שלהם...
(מחקתי את החתימה...)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2005 09:15 |
|
| |
מפיסטו,
א. ודאי שיש הבדל בין ירושת הבת לבין החיובים בדוגמה שהבאתי. הבאתי אותם רק משום שאתה התיחסת אל השו"ע. ירושת הבת היא מדאורייתא, כמו שמיטת כספים וכמו הלואה ברבית. כמוהן, ניתן לעקוף אותה.
ב. הענין מסור למנהיגי הצבור? יתכן. ממילא, בימינו, הדיינים מתמנים על ידי מנהיגי הצבור, כך שאפשר לראות אותם במדה מסוימת כ-"ידא אריכתא" שלהם. בכל אופן, התוצאה הסופית היא הקובעת, ובמבחן התוצאה הזה מי שנכשל הוא בית הדין: גם אנשים שומרי מצוות מעדיפים, לעתים קרובות, לא להתדיין בפניו.
ג. אני איני מצוי, לשמחתי, במתרחש בבתי הדין. בכל אופן, כל אלה המצויים בכך שדברתי איתם מימי טענו שההתנהלות בבתי הדין האלה היא, במקרים רבים, מבישה. קיימות בעיות רבות גם בבתי המשפט החילוניים, אולם דומני שמוסר העבודה שם, ככלל, הוא גבוה יותר, אופן המינוי (במיוחד בערכאות הנמוכות) הוא נקי יותר, ויש הרבה יותר שקיפות ופקוח חיצוני על המערכת (אמנם הרב בן-דהן עושה דברים חשובים בשנים האחרונות לשפור המצב). כאשר אדם בוחן את השאלה איפה לדון בענין מסוים, הגורמים האלה הם בעלי משקל, והם משפיעים גם על תחושתו ביחס לעולם הערכי שהדיינים מביאים איתם לפסיקה. במלים אחרות: אם מה שמשתקף מההתנהלות הזו הוא עולמה הערכי של התורה, אדם אינו רוצה חלק ונחלה בו. אתה מנסה לנתק בין היחס אל התורה וערכיה לבין היחס אל הדיין או הרב הספציפי, אבל נתוק כזה אינו אפשרי; אם הוא דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לא - לא יבקשו אותה בכלל.
ד. הסנהדרין היא מקום בו לא מוכרים את הקב"ה לגוי? אולי. אבל מפקידים בידיה שטרות חוב שאמור היה להישמט. בכל אופן, סנהדרין נראית לי היום רחוקה בערך כמו ביקור של אליהו על מנת לפשוט את כל הסוגיות שנשארו בתיקו. כדי שנוכל להעמיד סנהדרין אנחנו צריכים לעבור תהליך ארוך ומורכב - ואנחנו אפילו לא קרובים לתחילתו של תהליך כזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 23:18 |
|
| |
גו"ג
דומני שיש פה אי הבנה.
א. רחצת רגליו וכדומה אם לא נהגו במשפחתה לא נוהג דעולה עמו ואינה יורדת עמו, משא"כ ירושת הבת שהיא פרשה מפורשה בתורה ואינה תלויה הלכתית במנהג המקום.
ב. מערבבים כאן כמה דיונים לא קשורים: שאלות כמו אישיותם של דיינים, האם ר' יוצמח פורקניה מאחר לדיונים ומזלזל בכבוד הטוענים וכדומה, הן שאלות מסוג אחד. מאידך, שאלות כמו שינוי דין תורה בירושת הבת או כפיה על הגט במקום שהשו"ע אוסר הן שאלות מסוג שני, שלדעתי אין שום מקום להפנות אותן כלפי הדיינים אלא כלפי המנהיגות הרוחנית של הדור (נאמר, הרב אלישיב), כפי שאינך מפנה אל בית המשפט תביעה לשינוי חקיקה.
בין שני הגבולות הברורים האלו עומדים מקרי ביניים בהם הדיין נוקט בכחא דאיסורא לא מפני שכך הדין אלא בגלל שמרנותו היתרה, אבל דומני שלא זהו עיקר העניין.
הרב אבינר, כשכיהן כרבו של קיבוץ לביא, פרסם פעם מאמר בעלון הקיבוץ שבו התיחס לדיונים השונים על "מעמד הרב בקיבוץ", וניסה להסביר לאנשים שהם בעצם מתדיינים על מעמד התורה והמצוות בקיבוץ, וכדי להסוות זאת הם מדברים על הרב. כאן קורה דבר דומה כאשר מי שיש לו טענות כלפי השלחן ערוך מתגולל על פלוני ר' יוצמח.
אדרבה, סנהדרין היא אכן המסלול ההפוך שבו מציעים לשנות את ההלכה "על השולחן", בלי למכור את הקב"ה לגוי ובלי לשלוח את הדיינים להיות השעיר לעזאזל של העדה. בעיני יש בזה הרבה יותר יושר והגינות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 19:19 |
|
| |
מיכי,
תגיד מה שתגיד על חברי הכנסת והשופטים, בתוך עמם הם יושבים. התוצאה היא דיאלוג בין הציבור למחוקקים והשופטים שתוצאתו היא פרקטיקה משפטית שמתייחסת לערכים ולצרכים של הציבור הרחב. הנה לדוגמה מוצע עכשיו חוק שבא להסדיר מצב שבו המשטרה מחרימה מחשב מאדם שזקוק למידע שנמצא בו. זו דוגמה לדרך שבה מערכת משפטית אמורה לפעול והאמון של הציבור תלוי במידה רבה בקיומו של תהליך כזה.
דבריו של נישטאיך מראים שבבתי הדין הרבניים התהליך הזה לא פועל כמו שהרבה אנשים היו רוצים לראות. הערכים והצרכים של רוב הציבור, כלומר החילונים, נחשבים למוקצים במערכת זו, וכאשר דיינים דתיים לאומיים נדחקים מבתי הדין גם הערכים של הציבור הד"לי לא ייחשבו. ירושת הבת היא דוגמה לערך כזה, שכן (לדעתי לפחות) הציבור הד"לי יעדיף כיום שהבת תירש גם היא, למרות דעתו של הרב קוק שהובאה כאן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 15:10 |
|
| |
רבותי, הבהרה חד משמעית: הדיון הזה לא יתגלגל לעיסוק בשופטים, בדיינים או בעיתונאים ספציפיים. כל שם שיוזכר מעתה יימחק.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 14:49 |
|
| |
עוד נקודה. אני מציע לך לקרוא את התחקיר שכתב יואב יצחק על עדנה ארבל לפני מינויה (אין לי כרגע לינק, אבל המומחים בטח יכולים למצוא). אם לאחר 'ביוגרפיה' כזו היא מצליחה להתמנות לביהמ"ש העליון, אז לא הייתי מלין על בתי הדין.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 14:46 |
|
| |
נישטאיך,
1. בעיית הכפילות הנורמטיבית נדונה רבות, והיא אכן בעיה.
2. אולם מעצם קיומה של כפילות אין אפשרות לגזור מי מהצמד הוא הבעייתי יותר.
3. אם ערכי הדיינים לא נראים לך, אז הבעיה אינה בכפילות אלא במוכנות שלך לדון בפני דיינים בדין תורה. גם אם יש לך הבנה אחרת בדיני התורה, זוהי מחלוקת ככל מחלוקת, ואין טעם לצייר אותה כרשעים מול צדיקים. אלו עמדות שונות, ולא תמיד השמרן הוא הרשע (על אף שבד"כ הוא המרגיז). אגב, גם עם הפרשנות של שופטים שונים לחוק האזרחי ישנן בעיות רבות מאד (לפחות בעיניי).
4. בעיית השילוב של ההלכה במדינה גם היא בעייתית, ויש לאפשר חלוקה לפי הסכמת בני הזוג לפני הנישואין, ולא לכפות את דין תורה על אף אחדד שאינו מעוניין בו.
5. חלק מבעיות המינוי של הדיינים נובעות מכך שהם מתמנים על ידי פוליטיקאים (שחלקם חילוניים. ובצדק, שכן הם רלוונטיים גם לגביהם).
6. התמונה השחורה שאתה מצייר לגבי בתי הדין נראית לי בעייתית (על אף שאינני מכיר את הנושא כלל ועיקר).
בעיניי כוח יש לו נטייה להשחית. הדבר נכון לעל משרה ולכל כוח. העולם של מינוי שופטים אינו פחות פוליטי ואינטרסנטי ומכוער, אלא פשוט פחות פוליטיקלי קורקט לתקוף אותו.
כבר ראינו את קשרי המשפחה בין השופטים והסטז'רים שלהם, שהאחד ממנה את השני, ללא כל בושה (עיין ערך 'אהרן ברק', הכהן הגדול של הצדק והנאורות).
7. על כן כדאי לא להיות חד צדדי. אין ספפק שישנם בעיות, ובעיות קשות. אולם הן קיימות בכל המערכות (אגב, לא רק המשפטיות. אני פוגש בימים אלו בעיות חמורות במערכות שלטון רבות במדינה - כגון כל גורמי משרד הפנים - מלמעלה עד למטה. חלק ניכר מהן אינם מתפקדות לחלוטין פרט לכיסוי אינטנסיבי של האחוריים. ואלו ממנים את הדיינים ואת השופטים).
8. גם לגבי הכפילות אוסיף ואומר שגם במערכת בתי המשפט עצמה הנורמות אינן תמיד אחידות (וכנראה שאין מנוס מכך). יש שופטים שונים עם רגישויות שונות, ולכ פסקי הדין יצאו לפעמים שונים גם בתוך המערכת האזרחית עצמה. משום מה, החלוה בבית המשפט העליון היא באופן סיסטמטי תלויה בעמדות היסוד (דתי-חילוני וכדו').
תשאל כל עו"ד (אא"כ אתה עצמך מהמקצוע) ותראה שכל אחד יודע בפני איזה שופט כדאי ללכת עם כל סוג של דיון. לפעמים זה קובע את התוצאה.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 14:07 |
|
| |
אריק,
על ההבדל בין "רוח התורה" לבין כוונות בשר ודם:
ותקרבנה בנות צלפחד, כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר נותן לחם לכל בשר, נותן לבהמה לחמה, ואומר טוב ה' לכל.
[ילקוט שמעוני פרשת פינחס רמז תשעג]
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 14:01 |
|
| |
נישטאיך,
היום הבניי תיירה מתנגדים גם למכירת חמץ, היתר עיסקא וכו'.
אני הקטן הבעתי פעם את דעתי שעומק רצון התורה הוא דווקא ההיתרים. אם יוצאים מהנחה שיש מושג כזה רוח התורה, ואלו המחמירים וודאי סוברים כך כשזה מגיע לחומרותיהם או לגדרים שונים ומשונים, אזי פרוזבול הוא וודאי הבנת רוח התורה, וכמו כן מכירת חמץ, היתר עיסקא בריבית וה"ה ירושת הבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 14:01 |
|
| |
האם יואילו מנהלי הפורום שליט"א, לעשות לנו סדר? האשכול מתפרס כעת על שני נושאים, ונראה שעדיף לפצלו.
נושא א' - ירושת הבת
נושא ב' - נקיון כפיים בבתי הדין הרבניים.
(מחקתי את החתימה...)
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 11:54 |
|
| |
מפיסטו,
מן הסתם, חלק מההתנגדות נובע מאופן המינוי של הדיינים ואופן התנהגותם, וכבר כתב בזה נישטאיך באורך, ודומני שהוא מכיר את המערכת היטב. חלק אחר נובע מעולם ערכי שהשתנה. גם דיני השו"ע אינם בהכרח משקפים רק את רצונו של מי שאמר והיה העולם, אלא גם מערכת ערכית בת הזמן. כך, לדוגמה, החיובים הבאים:
סעיף ד
וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה; (וי"א דמחוייבת להציע כל מטות הבית) (המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ) ; ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו; (וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה) (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ).
סעיף ה
מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו. (ויש מחלוקת בהצעת המטה, ועיין למטה סעיף ח').
חיובים אלה היו תקפים עד כדי שלדעה אחת היו כופים עליהם בשוטים. בעדות מסוימות נהגו הדברים עד ימינו, למשל אצל הקווקזים:
האישה כנועה ומתייסרת כי לא ידועים לה חיים אחרים, מאחר שנישאה בגיל צעיר. היא משמשת כנכס לבעלה, חולצת נעליו, רוחצת רגליו, מגישה לו את האוכל וכל צרכיו. היא משרתת אותו ומטרתה להסב לו אושר. רצון הבעל קודש וכל הכבוד נחלק לבעלים. אין עניינה בפרנסה, כל עוד הבעל בחיים. לנשים לא קוראים בשמן הפרטי אלא בכינוי בלבד כגון; "בת-פלוני", או ב זוּהוּן ג'וּהוּרי – "דוּחְטֵר-פֵלֵאן" וכו'.
http://www.kavkaz.org.il/Custom/Custom2.htm
אבל, בימינו הם עברו ובטלו מן העולם, ולא תמצא מי שיחייב את האשה לרחוץ את רגלי בעלה. מבנה המשפחה המודרני ואופי היחסים החברתיים והממוניים בו מכתיב התיחסות אחרת. על כך כותבים, אם איני טועה, הרבנים אריאל ודיכובסקי במאמרים בתחומין כ"ב, עיי"ש - דומני שהרב אריאל, לפחות, נותן תוקף הלכתי מובהק למצב המודרני. במצב כזה, קביעה כמו "מעשה ידיה לבעלה" היא חסרת משמעות. באותו אופן, גם נושא כמו ירושת הבת זועק לשינוי. אתה, ששואף להקמת סנהדרין לפתרון בעיות הזמן - האם זו אינה, בעיניך, בעיה הדורשת פתרון?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2005 10:38 |
|
| |
מפיסטו
<"במי הבעיה? האם זו בעיה של האנשים המאכלסים את בית הדין (הם שמרנים מדי, סתם מושחתים, או כל סיבה אחרת שתעלה על דעתך) או שהבעיה היא בהלכה ובתורה שלא מוצאת חן בעיניהם?">
בהודעתי הקודמת הפניתי אותך למספר קישורים, העוסקים בבחירת הדיינים בארץ, אם קראת אותם תביו את דברי בהודעתי זו ביתר קלות.
מי לדעתך נבחר על ידי וועדת הבחירות לדיינים? אנשים מתאימים להתמודד ולנסות לפתור את הבעיות העומדות בפני הציבור הכללי בארץ, או אנשים שטעמו את אחורי בוחריהם?
עד קום מדינת ישראל, היו חיי היהודים מאורגנים במסגרת הקהילות, כל קהילה ומסגרתה, כל קהילה ואורח חייה, כל קהילה ורבניה, כל קהילה ודייניה.
היו קהילות "טובות" והיו קהילות מושחתות, כשהיתה שחיתות, היא היתה מקומית, והמושחתים השחיתו רק במקומם.
גם בשנים ובמקומות בהם שלט "ועד ארבע הארצות", (יהיה מספר הארצות אשר היה), היתה שחיתות בבחירות לרבנות ודיינות, ראו באריכות על ההבעיה ונוסח החלטות ירידי הועד בשנים שמ"ז, ש"נ, שנ"ו, ת' ועוד, בשו"ת מנחת אלעזר ו (דפים י-יא).
על השחיתות ברבנות ודיינות שהיתה בזמנו ותוצאותיהן, מספר המהר"ל (גור אריה, שמות פרק כא פסוק א):
"וחכמי הדור אין להם להתאונן על כבוד התורה, כי דיו לעבד שיהיה כמו רבו, הרי הם מחללים שם שמים ומייקרים שם עבודה זרה, עבירה גוררת עבירה דורשים 'לפני הדיוטות' דוקא, עד שבאו לדרוש 'לפני ערכאות' דוקא, עד שאין פונים עוד למשפטי התורה. ואין לך דבר אהוב לפני השם יתברך כמו משפט אמת, וכמו שאמרו ז"ל היושב ודן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והם משליכים אמת ארצה, עד כי אין משפטי אמת. ונמשך עוד כמעט חס ושלום שאין תורה ודת, כי אין ביד החכמים לגדור פרצות הדור, כי יאמר הראש וחביריו, והדומה לו, אין אתה אב בית דין לנו שאנחנו חייבים לשמוע לך. ויותר קשה לסבול עולם מעול מלכות, שמפני שאין הכבוד נאה לו, והוא אינו נאה לכבוד, וכאשר יחשוב שאין אחד נוהג כבוד בו, ולא ירצה להיות כפוף תחתיו - מכניע אותו ומציר לו ורודף אותו בכל הרדפה, וכן לשפלותו הוא מגרה באנשים חשובים ותלמידי חכמים, שיסבור כי אין החשובים והתלמידי חכמים רוצים להיות נכנעים תחתיו, ולכן הוא דורך על במתי החשובים והנכבדים ביותר להשפיל אותם. אוי ואבוי להם מאותה חרפה ומאותה בושה ומאותה כלימה. אך נתקררה רוחי ונכבה אש יקוד לבי הבוערת, כי דבר בם ראיתי כי אין יוצא מאתם לא נין ולא נכד, עד שהעניות שולטת, [ואין להם] זרע שיהיה לו שם בחכמים ושאר בתלמידים. ואני אומר כי ירא אלהים יחוש לו ואל יעמוד לפניהם למשפט ...".
ההבדל בין דייני ה"מהר"ל" והדיינים בבתי הדין הרבניים, בין בוחריהם ובוחרי הרב מצגר, והיחס לרבנים ולדיינים מהתנהגותם, אינו גדול.
יש לי להבהיר, שלא כל הדיינים היו מושחתים, היו גם דיינים הגונים:
"אמנם נמצאו גם כן בקצת קהילות נאמני רוח, כונתם לשם שמים, לא להשתורר על הציבור בגאוה, על אלו נאמר העוסקים עם הצבור לשם שמים צדקתם עומדת לעד, ועל האחרים נאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה". (גור אריה שם).
גם ב"אותם הימים" היו "דיינים הגונים", אלא שהם היו רק בקצת קהילות, גם היום יושבים דיינים הגונים, בקצת מבתי הדין הרבניים.
אך אין במציאותם זו כל נחמה, אפילו נחמה פורתא, למי שנזקק לשירותי בית דין כגירושין.
הוא או היא אינם יכולים לבחור את המקום בו תשמע תביעתם, (תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, פרק ב, י. (1)), או אף את ההרכב שידון במשפטם.
דיינים הנבחרים רק רק בגלל השקפותיהם הפוליטיות, אינם מעונינים לפתור את בעיות הציבור שאותו הם דנים, אלא לשרת את בוחריהם.
הכרתי "טרויקה", שהבטיחה לשמעון פרס, שהם ישיגו עבורו את קולות "חב"ד", עבור "תשלום", ואחד מהם היה מינויו של אחד מהם כדיין.
אף ששמעון פרס מילא את חלקו בעיסקה, והוא נבחר כדיין, הם לא מילאו את חלקם כשהגיעו הבחירות הכלליות.
העיסקא נודעה לאדמו"ר מליובאוויטש.
שנים מהשלושה מתו בגיל צעיר, אחד ממחלת סרטן, והשני נהרג בתאונת דרכים ברוסיה, השלישי חי עד היום, ומשמש כדיין.
למה שהציבור הרחב יעניין אותם?
הם אינם חייבים לו דבר, לא הוא שבחר בהם.
נאמנותם היא רק למי שבחר בהם:
"כי הדיינים והם הרבנים שהם במדינות אלו כולם תלוים בראשים וביחידי הקהל, ... וכל זה ממעשה הדור הזה עם שאר דברים שהוא בארצות האלו, כי הבעלי בתים אין מאמינים להרב כי יראים באולי יצא חוץ לשורה, ולכך יש לחוש ג"כ כי הרב ירא מן בעלי הבתים אם לא יעשה רצונם, וגם זה מכשלה לכמה וכמה דברים, והוא יתב' ברחמיו יזכנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ולביאת משיחנו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן". (מהר"ל, נתיבות עולם א - נתיב הדין - פרק ב).
תפילתו לא נתקבלה.
המשיח כבר הגיע, הקימו "סנהדרין", אך המצב בבתי הדין לא השתפר.
ריבי: תרדי מהשטויות, לדידי, לא משיח ולא בטיח.
<"אם העניין נוגע רק לאנשים, אפשר להחליפם בחדשים ולפתור את הבעיה">
החלפת הישנים בחדשים, היא כהחלפת שור בחמור, או חמור בשור.
הפרה והחמור החדשים והישנים, לא ישתנו, הם ישארו פרה וחמור.
<"אני מסכים. בהמשך אני מציג את השאלה הבאה: במי הבעיה? האם זו בעיה של האנשים המאכלסים את בית הדין (הם שמרנים מדי, סתם מושחתים, או כל סיבה אחרת שתעלה על דעתך) או שהבעיה היא בהלכה ובתורה שלא מוצאת חן בעיניהם?">
הבעיה אינה עם התורה, (ולא עם ההלכה), אלא עם חוקי הממשלה החילונית שהשליטה על הציבור (הדתי והחילוני) עסקנים פוליטיים דתיים וחרדים, שהמליכו מנהיגים סנילים, למחצה ולשלושת רבעי,
<"האם ההתנגדות היא הלכתית או פוליטית"? נשאל אנו: האם תמיכה בירושת הבת היא הלכתית או פוליטית? האם היא נובעת ממחויבות לעולם הערכים שהשלחן ערוך מציג, או מחשיפה לעולם ערכים שונה?">
תשאלו ונשיב: הרצון לשנות, אינו לא פוליטי ולא הלכתי, לא או או, אלא צירוף של שניהם, פוליטי-הלכתי, וכי מה רע בזה? וכי מה היא מטרת תקנות בישראל?
בהשתנות המצב, תקנו תקנות.
השאלה אינה אם יכולים, אלא אם רוצים להתאים ועד כמה.
איני רואה כל הבדל עקרוני בין תקנת ירושת הבת, למכירת החמץ לפסח, היתר העיסקא ללקיחת ריבית, והתקנות הרבות, שמטרתן היתה "תיקון העולם".
הפוליטיקה כסיבה, מקובלת יותר על המתנגדים לתקנות, מאשר אצל הרוצים לתקן, אין צורך לפוליטיקה כדי לרצות לתקן, רואים את הבעיות בעינים.
עד כמה השפיעה הפוליטיקה על דעות המתנגדים, ניתן לראות בשאלת מכירת הקרקעות בשנת השמיטה.
<"איני בא לטעון כי יש איזה שהוא טעם לפגם בכך שאדם רוצה בירושת הבת מכח עולם ערכים שונה. אני רק מבקש להבהיר את הדיון">
אם אין טעם לפגם, יש להבהיר אם ההתנגדות העקרונית, מקורה בהגנה על ההלכה במקרה הספציפי, או שהיא התנגדות עקרונית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2005 22:30 |
|
| |
גו"ג: אני מסכים. בהמשך אני מציג את השאלה הבאה: במי הבעיה? האם זו בעיה של האנשים המאכלסים את בית הדין (הם שמרנים מדי, סתם מושחתים, או כל סיבה אחרת שתעלה על דעתך) או שהבעיה היא בהלכה ובתורה שלא מוצאת חן בעיניהם?
אם העניין נוגע רק לאנשים, אפשר להחליפם בחדשים ולפתור את הבעיה. מה שאין כן כאשר הבעיה היא עם התורה (או לפחות עם ההלכה המסורה מדור דור וכו'). נדמה לי ששורר בלבול בין שתי השאלות. נישטאייך תוקף את "בתי הדין" - אבל מהי הבעיה האמיתית - ר' גרונם יקום פורקן או ר' יוסף קארו?
כנ"ל לגבי שאלת נישטאיך "האם ההתנגדות היא הלכתית או פוליטית"? נשאל אנו: האם תמיכה בירושת הבת היא הלכתית או פוליטית? האם היא נובעת ממחויבות לעולם הערכים שהשלחן ערוך מציג, או מחשיפה לעולם ערכים שונה?
[להקדים רפואה: איני בא לטעון כי יש איזה שהוא טעם לפגם בכך שאדם רוצה בירושת הבת מכח עולם ערכים שונה. אני רק מבקש להבהיר את הדיון]
תוקן על ידי - מפיסטופלעס - 21/06/2005 22:34:43
|
|
|
|
|
