סוג ב' מבהירות: "שמעת? אחי מתגרש!"

אני לא יודע אם ההגדרה סוג ב מתאים לפריי, הוא כבר מזמן שינה את הסקאלה שלו.

ילידהארץ, נגעת בשאלה כאובה!
והשאלה שלי היא למה אין בציבור החרדי כמעט מושג של גירושים מתוך הסכמה ומתוך הבנה שאין מוצא!
ותמיד צריך לבוא מסביב הרינונים והדיבורים והלכלוכים...

סתם שאלה,

מדוע באמת בכל גירושין בציבור שלנו כל המשפחה המורחבת מעורבת?
אני לא מדבר רק על הרכילות ו"הטחינה" של הנושא בין כל בני המשפחה אלא ממש כל המשפחה מעורבת בפועל, הפעלה של רבנים וגורמים, השתתפות פעילה בדיונים בבתי הדין השונים וכד'

סוגבית,

מה שכתבת/ן נכון מאוד לגבי הבחורים, אבל אינו קשור לנישואין.

חיים כפי שתארתם הם חיים מושחתים בלי קשר לנישואין. המסכה של לימוד תורה אינה מסתירה שחיתות, ניצול, פינוק, פזרנות, וכו' וכו'.
הבחורים שלומדים ברצינות, ולימודם מחובר להתפתחות האישיות באופן כללי, לא יהיו בעלים גרועים. הם יהיו נכונים לעזור, אף אם בתחילה יתקשו. הם יעתירו על נשותיהם יחס טוב ויפגינו רצון טוב - ומימלא הכול יהיה יותר קל.

הסטראוטיפ של בחור ישיבה ששרטטת - באמת מעורר גועל, אבל יש רבים אחרים.
אני מכיר מקרוב עשרות בחורי ישיבה ואברכים מכל המינים ומחוגים שונים. רובם המכריע, מנומסים, נעימים, עוזרים, מסודרים וחיים חיים טובים עם רעיותיהם (לגבי הקרובים ממש אני יודע שאין בעיות, לגבי החוג הרחב יותר - לא נראה לי). יש מהם כאלה שכבר עם 6 ילדים והם נושאים בעול.

אני מבין שמי שנופל לבעיות סובל ממבט סטיגמטי על בעיותיו, ואולי זה נכון שהיכן שאין בעיות זה למרות החינוך הלא טוב בעניין הזוגיות ובזכות מה שראו בבית, אבל בכל אופן מה שחשוב להדגיש הוא שא"א לנתק את החינוך לזוגיות נכונה מחינוך למענטשקייט מגיל צעיר: לדבר בצורה נאותה, להסתפק במועט, ללא להיות מפונק, לעזור בבית ומעל הכול שתהיה תקשורת פתוחה ונעימה בין ההורים לילדים.

סוגבית, תארת יפה את עולמו המפונק של בחור ישיבה, אבל שכחת לציין דבר אחד - שהדבר נכון גם מן הצד השני. גם הבנות מפונקות היום ורגילות לקבל יותר מלתת.

תודי שהוגן להפיל את בעיות הדור על שני המינים, ולא על זכרים בלבד.

לאחר שעקבתי זמן רב אחר התנהלות השיח בפורום רציתי לחזק את סוגבית ולאמר לכן שאתן פשוט גיבורות.
סוגבית היטבת להגדיר את מהות הנישואין ואצטט בשם ר' אליהו מישקובסקי שאמר בשזיווג צריך :ויתור ויתור וויתור"
זה לא אומר שצריך לסבול אלא שהנכונות הזו לבוא לחיי נישואין מתוך גישה של התחשבות בשני בדעותיו ורצונותיו חייבת להיות.
נישואין הן השקעה ועבודה יום יומית (פיזית ועבודת המידות) שבסופן מקוים לקצור את העמל.
שום כורה יהלומים שעמל לא יתלונן על עבודתו כי שכרו מובטח לו בגמר עבודת הכריה.

כך גם בנישואין אם יש את המוכנות והרצון ואת ההשקעה יש לקוות לס"ד שיעלו יפה.
(אני לא שוללת פה את המצב שכשאין פרטנר לעבודה המשותפת הזו הדברים נגמרים בצורה שונה ועצובה)

תוקן על ידי - אם_כל_חי - 30/11/2005 10:56:12

שמערל בלבטים.....

בשעטו"מ זכה לארס את בתו גיטל שתחי' והנה כעת יושב על ההזמנות לחתונה מי בר הזמנה ומי לאו.. לפתע הוא פונה לרבצ'ן "זלדה תאמרי לי מה עם גיצל להזמין אותו או לא"?

"גיצל? מה פתאם גיצל?" מזדעקת האשה, "הוא בסך הכל מגיע מדי פעם לתקן את הדוד, זה לא סיבה להזמין" פוסקת הרבנית פסיקה חדה וקולעת..
"את לא מבינה" טוען לעומתה שמערל, "וודאי שהוא לא יבוא לחתונה השאלה היא רק אם להזמין, תארי לך בעוד שבועיים ח"ו פיצוץ בדוד ולא הזמנו אותו, איזו צורה תהיה לנו ממש בושות".
"לא חבל על המנה שלו?,,, נו שוין.. צריך להרהר בדבר פעם נוספת" מחליטה הרבנית...
אחר דו"ד יוצאת ההזמה לביתו של גיצל.


עבר שבוע... (דאר ישראלי)
גיצל מריק את מכתביו לעת ערוב היום.. נכנס הביתה...
"יענטה זלדה, תראי איזה דבר מוזר, קיבלנו הזמנה משמערל זלטקוביץ' לחתונת בית.
"ה פתאם שמערל הנ"ל יזמין אותי לחתונה אני בסך הכל מתקן לו את הדוד לעת מצוא..? שואל הוא את חלל חדרו ולא מקבל תשובה..
"נו... מתעניינת הרבנית אתה מתכווין להגיע לחתונה?"
"אין לי מושג מה אעשה שם אני ארגיש ממש אדיוט וגם חבל על הכסף של המתנה.., אולם מצד שני אם יהיה אצל שמער'ל פיצוץ בעוד שבועיים איזה פנים יהיו לי אם לא הגיע לחתונה.."
לאחר דו"ד.. מחליט גיצל ליסוע.

חתונה. בין כל הקהל הרב נמצא גם גיצל שלא היה נעים לו לא להגיע. מרחוק מביט בו שמער'ל שלא היה נעים לו לא להזמין. זה חושב, למה אני פה,,, וזה מהרהר, מה פתאם הוא הגיע לפה...

----------------------------------------------------

אני רואה חבר שהתגרש. מצד אחד אני רוצה לגשת ולומר לו שלום כאילו כלום שלא יחוש כאילו אני מתחמק ממנו, בטח הוא חושב שם "רק שלא יבוא אלי זה". מצד שני אם אבוא אליו אדבר אתו על הגירושין או לא? אם לא אדבר אתו הוא יחשוב, בטח הוא חושב שאני מסכן. אם אדבר אתו הוא יחשוב "מה הוא רוצה ממני זה העסק הזה כואב גם בלי החיטוטים שלו....
אני יושב ומהרהר ומתקשה לקבל החלטה. לפתע אני שומע חריקה ומגלה כי האוטובוס ביגע ואני חייב לעלות עליו,, אני פותר את התסבוכת בנפנוף יד איתן ןאמיץ לשלום ומודה להשי"ת על חסדיו המרובים.

סוגבית:

דברים כדורבנות, הקפת את התשובה שלך מזוויות נכונות מאוד.

הייתי מחדדת ושואלת היכן כאן נכנסים אנשי החינוך שאחראים על עיצובם ובניית השקפת עולמם של הנערים והנערות.

ישנם דברים שצריכים וחייבים לומר ולא אומרים, עוטפים הכל בעטיפות חיצוניות ומפחדים לדבר על הדברים האימתיים וההכרחיים.

וישנה עוד נקודה, המציאות היא שטופחת על הפנים, קיים פער גדול בין המציאות לדמיון, כי כל אחד בונה לו מודל מסוים לזוגיות ולא תמיד מסתבר שהתמונה היא כזו ויש קושי להשלים
ולהתמודד. ושבועיים חודש זהו אפס זמן, זוגיות טובה עם תשתית בריאה ויסודות טובים נבנית לבנה אחרי לבנה שנים רבות ותמיד יש לבנות ולהוסיף ולחזק עוד נדבך ועוד קומה.

יושב בסתר על תתיאש..

המצב אולי בקנטים, אבל הוא לא בלתי הפיך.
הוא ניתן לשיפור על ידי הדרכה נכונה והכוונה למקומות הרצויים.

אנחנו, יכולות לומר באופן חד משמעי - שילדינו יקבלו הכנה מקיפה ועמוקה יותר, ממה שקיבלנו אנו.

הם יקבלו מושג "מהו האיש ומהי האישה", מתי צריך לשאול ולבקש עזרה ויידעו שזאת לא בושה להתייעץ.
אף בנאדם לא נולד קבלן בנין.

בשביל לבנות בית נאמן בישראל - צריך להיות קבלן מומחה. עם תעודות. עם נפש. עם רצון. עם נכונות. עם וויתור. עם שיתוף. עם קבלה ונתינה ללא תמורה.

-------------------------
סוגבית - נשים שהן א'' א''

אז המצב אכן בקנטים אם כך.

סתירת זקנים = בנין,
ובנין נערים = סתירה!

יושב סתר,

יש משהו בדבריך, אבל לפי דעתנו - הם לא מדויקים במאה אחוז.

נכון, שהדור הצעיר שמתחתן היום - הוא דור שגדל וגודל על שיטת האינסטנט. רוצים משהו - מקבלים אותו. כאן ועכשיו. חיים במשוואה של "קנה-קבל".

אבל, משוואה כזו, טובה כשקונים איתה במכולת. היא לא פועלת בחיי הנישואים, וכאן - אפשר לעבור לנקודות הבעייתיות יותר:

ההכנה לנישואין שקיבלו זוגות צעירים לפני 10-15-20 שנה - לא יכולה להתאים בשום פנים ואופן להכנה שאמורים לקבל הזוגות הצעירים המתחתנים היום.
העולם השתנה. הצרכים השתנו. המבט על החיים - שונה. התרגלנו לדברים שפעם הם היו בגדר מותרות והיום הם בגדר חובה ו"אי אפשר בלי זה".
חובה וצריך לשנות את הסיסטם ולעשות ראורגניזציה בתחום ההכנה לקראת חיי נישואין.

אמר לי פעם רב חשוב שעוסק הרבה בתחום השלום בית, לגבי הבחורים:

"בחור חרדי רגיל, מגיל 13 ועד לנישואיו - שמשאלותיו מתקבלות עוד לפני שהן נאמרות.
הוא רגיל לקבל שלוש ארוחות ביום, כשהן חמות וטריות על השולחן ואבוי למבשלת אם הקציצות הן מאתמול. הוא נכנס למטבח ומארגן שביתת מחאה מול משרדי ההנהלה.
הוא רגיל לכביסה שנוסעת מלוכלכת הביתה וחוזרת נקיה ומריחה בתוספת 'משהו' טעים מאפה ידיה של אמא.
הוא רגיל ללמוד לאורך היום - אם הוא באמת למדן וזה מעניין אותו ואם לא - הוא מומחה מספר אחד בלקמב"ן את הר"מ והמשגיח איפה היה ומה עשה.
הוא תמיד מוכן ומזומן לצאת לטיולים עם החבר'ה, לאכול צלחת צ'ולנט בליל שישי ולהדר על גפילטע פיש וארבעס בליל חמישי.
הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד בעולם. לא לאן הלך. לא מה למד. לא עם מי דיבר ואיזה לשוה"ר עסיסי הוא שמע אתמול.
הוא אף פעם לא מוריד מהשולחן.
אף פעם לא צריך לצאת לעבוד בשביל זוג נעליים.
הוא 'עושה טובה' ובא קצת לפני שבת, כדי שלא יצטרך לעזור 'הרבה'. מספיק שהוא הגיע.

ואז -

אז הוא מתחתן.

ומגיעה אישה, שרוצה לדעת לאן הלך, עם מי שוחח, מתי יחזור ו"מה עשית?"
מבקשת שיוריד מהשולחן וישטוף מדי פעם את הכוס.
כועסת כשהוא לא רואה שהפח עלה על גדותיו.
מתרגזת כשהגרביים לא מגיעים לכביסה.
מתעצבנת כשהמגבת של המקווה נשארה בשקית למשך השבת כולה ובמוצ"ש מקומה באשפה.
הוא צריך להשקיע מאמץ ומחשבה ב"פרנסה מנין?"
חשבון טלפון. חשמל. מיסים. ארנונה. מים.

ופתאום, לפני שהוא הספיק להתרגל לנוכחות של אישה בבית -


תינוק...


יש מי שמעיר אותו בלילה.
מילל סתם כך או כדי לפתח את הריאות.
כאן כואבת לו האוזן.
שם יצאו לו שתי שיניים.


וכן הלאה.


בשורה התחתונה:
בחור/ה שמגיעים מצורת חיים של 'סתלבט' - מתקשים בהחלט לקיים זוגיות תקינה וראויה.
הם אכן קצרי רוח לראות את התוצאה המיידית.
לעתים, זה גורר פירוק נישואין. לעתים - יש בקודקדם מספיק שכל כדי להסתייע באנשי מקצוע וניתן לשקם הריסות ולבנות בית מפואר.

זה לאו דווקא הבנות או הבנים. זה שילוב של שניהם.



-------------------------
סוגבית - נשים שהן א'' א''