| נשלח ב-8/7/2002 23:40 |
 |
| |
"שמונה פרקים" בנפש האדם וכוחותיה
שמונה פרקים - תורת האדם
חיבור זה של "שמונה פרקים" הוא חלק מיצירת נעוריו של הרמב"ם והוא כלול ב"פירוש המשנה" שלו, ומבחינה פורמלית זוהי למעשה מעין הקדמה לפירושו ל"פרקי אבות" שהיא אחת ממסכתות המשנה.
מסכת אבות שונה מכל 60 המסכתות במשנה, בכך שאין בה הלכה כלל אלא היא רק הגות, מחשבה, רעיונות וכו', אולם דווקא בשל היותה כזאת יש לה אסוציאציות עם כל המישורים של ההגות האנושית, ולכן כאשר חיבר הרמב"ם את " פירוש המשנה", וזה היה כאמור בנעוריו בהיותו כבן שלושים, ואם אפשר להתבטא כך, הוא ניצל את העיסוק ב"פרקי אבות" עליהם כתב פירוש, כפי שכתב על שאר המסכתות הגדולות, כדי להקדים להם פרקים בהם הוא מגולל עולם של הגות פילוסופית, שלאחר מכן היתה התוכן הגדול של עולמו הפילוסופי, ושורשי כל הדברים האלה מופיעים ב"ספר המדע" וב"מורה נבוכים" מצויים דווקא בחיבורו זה "שמונה פרקים"
לפי הרמב"ם יחודו של עם ישראל הוא בקבלת עול תורה ומצוות, ואילו היכולת להגיע לנבואה היא אנושית כללית. בגלל יחודו זה של האדם באשר הוא אדם, שמעמדו בפני אלוהים מתבטא בכך שהוא מקבל עליו להתקרב לאלוהים ולהכירו באמצעות עבודת ה',תחילה עלינו לשאול את עצמנו מהו האדם ומיהו, מה הם הכוחות והאפשרויות הגלומים בו, וכיצד יכול הוא לשאוף להגיע לנבואה? לשם כך בא הרמב"ם בחיבורו "שמונה פרקים", וכל עקרון תוכנם של פרקים אלה הוא: להנחות את האדם הרוצה בכך, ולא במובן שלפנינו רצפט בדוק המבטיח נבואה, אלא במובן של הצעת דרך והנחייה בדומה לעולם החינוך. כל הורה ומחנך יודעים שהצלחת החינוך אינה מובטחת מראש כלל וכלל, אולם קיימת דרך של חינוך, בה קיימים גם הסיכויים שהתלמיד יגיע אל התכלית הנכספת. מכאן גם יובן עיסוקו של הרמב"ם באדם, בהרחבת האפשרויות בידיו, וכיצד לעשות בהן שימוש יעיל ולנצלן כהלכה.
אין בחיבור זה רעיון פילוסופי כלשהו שהרמב"ם החליט להכניסו ליהדות, אלא זוהי מהותה של האמונה היהודית.
איקה
תוקן על ידי - איקה on 7/8/2002 11:43:37 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 18:22 |
|
| |
אלי
ברוך הבא אל הפורום!
איני יודע אם הסיפור על הצדיק מרוז'ין אמיתי. זה תחום שבו חברי פורום אחרים בקיאים ממני (מסתברא, אידך גיסא, מציץ ועוד).
אבל לגבי פרשנותו ויחסו לרמב"ם, אני יכול לשער כך:
בוודאי שאותם אדמורים קראו את הרמב"ם בסגנון שונה לגמרי ממני, ממפרשיו בימי הבינים ומחוקריו בעת החדשה. (ראה באשכול על לוינגר, הנזכר במומלצים, על גישה לרמב"ם האיזוטרי, הנעלם והמעלים דבריו). אילולא קראוהו לשיטתם, כפי שציינת - היו מחרימים אותו ויוצאים נגדו, כפי שר' נחמן הזהיר נגדו.
ובכל זאת, אפשר שסיפור חסידי יפה זה שהובא כאן מאיר יפה את ההבדל בין הרמב"ם לאריסטו ולאוהבי פילוסופיה אחרים. יש כמובן מחלוקת לגבי דעת הרמב"ם, אך יתכן מאד שהרמב"ם היה שותף לאותם אדמורים בזיקתו אל האלקים, עד כמה שהדימוי של מן האלקים היה שאוב מן הפילוסופיה.
מי יודע? איך אפשר לדעת? לכל אחד יש את הרמב"ם שלו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 15:32 |
|
| |
הפתיחה הזכירה לי את דברי ישעיהו לייבוביץ במבוא לספר "שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם, ישעיהו לייבוביץ ותלמידים חברים", מעמוד 9.
ואולי טעיתי.
תוקן על ידי - נישטאיך - 11/07/2004 15:38:16
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 12:34 |
|
| |
it's my first time here so i hope I am not breaking any forum ettiquette by bringing up old discussions.
Did the Tzadk of ruzhin really express himself that way? it is known that he (and many other chassidic leaders) admired not only the rambam but especially his 'guide' -though it is unclear if they accpeted it as is or redefined it in their terms. but if he really compared aristotle to yechezkel in that way it would have created waves! where is the source for this story? or is it just allegorical?
again if i am breaking forum ettiquette please inform me
- הטקסט שלך כאן[סשמאל
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2004 22:46 |
|
| |
ווטו,
האם בדבריך בדף הקודם ישנה הפרדה בין הדמיון לזכרון?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2004 12:34 |
|
| |
מוקפץ למען יהוסף, להבנת ההבדלה בחלוקת כוחות הנפש,וחשיבות החלק המתעורר לבחירות האדם, והמדמה- ל'בהירות המחשבה' - ולכל המעוניינים לדון בנושא
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2003 22:14 |
|
| |
הודעה זו היא של איקה שאני מעביר לכאן עבורה:
רב אחד טען לפני הרבי ישראל מריזין על הרמב"ם שאמר, כי אריסטו השיג עד גלגל השמים יותר מיחזקאל.
השיב רבי ישראל:
- הדין עם הרמב"ם. משל לשניים, חכם ושוטה, שהלכו לראות את המלך והכניסום לבית המלך. השוטה נבהל ומשתומם מתפארת הבית, מן הכלים היקרים והשטיחים מרהיבי עיניים והתמונות הנאות וכל היפעה השפוכה מסביב, התכשיטים והאבנים הטובות וחפצי יקר לאין שיעור עין לא ראתה, והריהו מרכז את מבטיו ומייחד את מחשבתו בכל הדברים, שלא באו אלא לשמש את המלך, ואין הוא נפנה כלל להסתכל בצורתו של המלך. אך החכם מסתכל בהוד מלכותו ואינו מזיז את מבטו מחן צורתו של המלך וכל כמה שהוא זן את מבטו בהדרת פני המלך אינו אומר די ואינו מסתכל כלל לצדדין, והריהו יודע שרגעי הראיון ספורים הם, ואם יבטל את זמנו להסתכל בתשמישי המלך לא יראה כלל את פני המלך, וכנגד זה אם ישא חן בעיניי המלך אפשר שיקחהו עוד פעם אחר כבוד לבוא לחצרו פנימה, ואולי יעשהו מקורב למלכות, ויהיה יוצא ונכנס בביתו ויוכל להסתכל כנפשו שבעו. בין כך וכך יכול שיהיה חכם בבית המלך ולא יהיה בקי בטיב כליו ובמעמד שולחנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2003 01:05 |
|
| |
בס"ד
לקלף הנכבד אריסטו אומנם לא היה במעמד הר סיני
אך כתוב חכמה בגויים תאמין.
ואומנם לקרוא סתם אריסטו נטו מאוד מסוכן לנשמה
אך לקרוא אריסטו שסונן במירב החכמה ע"י הרמב"ם
הינו זבר שונה לחלוטין .וכבר נכתב על כך רבות ע"י גדולי הרבנים.
חוץ מזה אני מאוד מקווה שאינך חושב שהרמב"ם
זיע"א היה כופר חלילה.
אז אנא ממך קבל את העובדות כמו שהן.לעומת זאת היזהר מן הצבועים כדוגמת........איני רוצה להכנס ללשון הרע,אך ישנם צבועים שמתמשים באיצטלת הרמב"ם כדי לתמוך את דיברי כפירתם השיקרית ע"י הרמב"ם כביכול.
בשורות טובות
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2002 11:40 |
|
| |
איקה
חבל שאין המשך למפעלך.
טוב היה לו היית נותנת סיכום בשניים - שלושה משפטים לכל פרק משמונת הפרקים והזקוק לאריכות יפנה לטקסט הרמב"ם עצמו. נראה שחוסר ההתעניינות לחיבור החשוב שהבאת כאן, היה מחמת חוסר הקיצור. אם כי כמובן קיצרת לעומת הטקסט המקורי של הרמב"ם, אבל לא מספיק לטעם מבקרי פורומים המחפשים 'קצר וקולע'.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2002 12:59 |
|
| |
אשמח אם מי מהקוראים ינסה להסביר במילים אחרותלמען אלה, ששפת הרמב"ם קשה להם, ומבחינתי הציטוטים מאוד חשובים בעיקר בשל הדיוק בבחירת המילים אשר מתארות את ההסבר הכי טוב שיכול להיות
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2002 09:17 |
|
| |
"התורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה- אלא מפני זאת הסבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מהצד האחד יותר על צד ההרגל שאיסור המאכלות האסורות כולן, ואיסור בעילות והאזהרה על הקדישה, ומה שהצריך בכתובת האשה וקידושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תיאסר בעת הנידות והלוה: ועם כל זה גזרו רבותינו זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שביארנו בסנהדרין- זה כולו אמנם ציונו השם יתברך להתרחק מקצה רב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת הנאה מעט, עד שתתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.
וכן כל מה שבתורה: כניתנת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" – זה כולו קרוב מיתרון טוב הלבב, עד שנתחזק לנו "לב טוב".
ובזאת הבחינה בחן רב המצוות, תמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: לא תקם ולא תטר. הקם תקים איתו- עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן השב תשיבם- עד שתסור תכונת הכילות. וכן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אימך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך – עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבשת
האדם השואף לשלמות צריך לו שיזכור מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום, וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות , ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה רע, וישים לנגד עיניו המידות הפחותות אשר לו וישתדל לרפאותם תמיד, כמו שזכרנו – אי אפשר לאדם מבלתי חיסרון
וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה וכתבו חכמים ואמרו: כל השם אורחותיו ומשגיח בהם – זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר:ושם דרך אראנו בישע ה' (תהילים נ, כג). אל תקרי: "ושם" אלא "ושם" וה"שימה – הוא השיעור והסברא. זה העיניין אשר פירשנו בפרק הרביעי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2002 08:18 |
|
| |
פרק רביעי (ברפואות חולי הנפש)
"המעשים הטובים- הם המעשים השוים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן תוספת, והשנית- חסרון. והמעלות – הן תכונות נפשיות וקינינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן – יתרה, והאחרת – חסרה.
מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן – והמשל בו:"
(13 המידות בהם נצטוו בני האדם)
מעלות המידות- והן עשר
רב התאוה-------- הזהירות----------העדר הרגש הנאה
הכילות------------הנדיבות----------הפיזור
רך הלבב----------הגבורה-----------המסירה לסכנות
קטרוג----------- -הנחת-------------קנטרנות
גאוה--------------הענוה-------------שפלות הרוח
אהבת הממון------ההסתפקות---------העצלות
הנבלה------------טוב לב------------יתרון טוב הלבב
כעס--------------סבלנות-----------העדר הרגשת חרפה ובוז
ביישנות---------בשת פנים---------עזות
נבלה-----------סלסול-------------התנשאות
מעלות השיכליות- והן שלוש
המעלות השיכליות הן ימצאו לחלק השיכלי.מהן –(1) החכמה, והיא : ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות, אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סיבותיו
ומהן- השכל, אשר ממנו השכל העיוני, והוא נמצא לנו בטבע, רצוני לומר המושכלות הראשונות, וממנו שכל נקנה.ומהן-(2)זכות התבונה,(3)וטוב ההבנה,והוא: לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן, או בזמן קרוב.ופחיתות זה הכוח- הפך אלו, או שכנגדם. .
והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות – טוב, ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחבו הקצה הראשון – טוב, כמו המסירה לסכנות – מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גיבורים.
ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור ויתרון טוב הלבב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך לאדם שיכוון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2002 09:07 |
|
| |
פרק שלישי( בחולי הנפש)
"אמרו הקדמונים: -כי לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש – היא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה – תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחוליה- הוא : שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה- תכונות שתעשה בהן תדיר ברעות והפעולות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחוליו – מלאכת הרפואות תחקור עליו.וכמו שחולי הגוף ידמו, להפסד הרגשותיהם, במה שהוא מר שהוא מתוק ובמה שהוא מתוק שהוא מר, ויצירו הנאות בצורת בלתי נאות, ותחזק תאוותם ותרבה הנאתם בעניינים שאין הנאה בהם כלל לבריאים,,,, והאדם הרע יתאוה לעולם הפלגות אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהן טובות.,,,
וכמו שהחולים הגופניים כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום במה שידמו ערב, והוא בהיפך חוליים ויכריחום לקחת הדברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע- כן חולי הנפשות, צריך שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש"
בפרק ג' אנו עוסקים בתיקון המידות דוקא ולא בתיקון המעשים לתיקון המעשים יש שולחן ערוך זאת ועוד תיקון המעשים יכול להיעשות בלי תיקון השכל, מה שאין כן תיקון המידות. תיקון המידות קשה הרבה יותר מתיקון המעשים , שהרי את המעשים אפשר לתקן מיד ואילו לתיקון המידות דרושים עמל רב ויגיעה רבה. לדוגמא: אדם רגזן, יקשה עליו מאוד לתקן את תכונתו זו ולהכניעה כליל. שכן אף אם יעלמו הסממנים החיצונים של הרוגז, הרי בתוכו הוא עדיין מלא רוגז פנימי
בדברינו על תכונות נפש או על מידות טובות, כוונתינו זהה, אך הרמב"ם מבחין בין מידות לבין נטיות טבעיות. נטיות טבעיות פירושן תכונות מולדות, ואילו מידות פירושן תכונות נרכשות, נטיית האדם לכייונים שונים על פי רצונו.
מוטלת על האדם החובה לתקן את תכונות אופיו ולהפוך להיות אדם מוסרי וחברתי, וכך מצאנו בגמרא: שהנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. אפשר שישפוך דם אדם חלילה, ויהא רוצח, ואפשר שיהיה אומן (מקיז דם) שוחט או מוהל- וישתמש בתכונתו זו לדבר מצווה. וביאר הגר"א, שלא ניתן לחנך אדם בניגוד לטבעו הפנימי, אלא יש לכוון את טבעו היסודי לאפיקים הנכונים
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2002 00:56 |
|
| |
לאחר שביררנו בפרק א' מה הם הכוחות שהנפש מורכבת מהם ניגש לברר בפרק ב' באלו מחמשת הכוחות הנפש הללו שייך לייחס מידות טובות, או במילים אחרות באלו מחמשת הכוחות יש מקום לבחירה החופשית
הכוח הראשון הוא הכוח הזן, כלומר כוח פעילותו הביולוגית של האדם. ניתן לקבוע בפשטות שלא שייכת בו הבחירה החופשית
הכוח השני הוא הכוח המרגיש הכולל את חמשת החושים של האדם. ברור שהאדם הוא בעל הבית עליהם והוא יכול למנוע פעילותם לכשירצה. אם כן, יש בכוח זה בחירה חופשית, וממילא אפשר למצוא בו עבודת השם
הכוח השלישי הוא הכוח המדמה. לכאורה אף בכוח זה אין בחירה חופשית שכן קשה ביותר לאדם לשלוט על דמיונו. דוגמא קיצונית לכך היא חלום הלילה, שאדם אינו יכול לשלוט בחלומותיו, וממילא אין לייחס לכוח זה מצוה ועבירה
הכוח הרביעי הוא הכוח המתעורר. בעזרת כוח זה האדם שונא , אוהב, מקנה וכו'. כוח זה נתון למרות הבחירה החופשית. הראיה לכך היא, שישנם הרבה רגשות שהתורה מצווה אותנו לעקור מליבנו. לדוגמא: אדם אינו ראשי לשנוא את חברו בלבבו, שכן התורה אסרה לעשות כן
הכוח החמישי הוא הכוח השכלי. לגבי כוח זה, אומר הרמב"ם שיש בו " מבוכה", האם שייכת בו בחירה חופשית או לא? והאם טעות בחשיבה היא עבירה? והדוגמא לכך היא: נהג הנוסע ודורס בטעות אדם . האם הטעות פותרת אותו מהעונש? איך אפשר לצוות על אדם מה לחשוב!?
בסיכום הפרק השני מצאנו שהמידות שוכנות בכוח המתעורר, בכוח המרגיש, ובכוח השכלי.
וגם באותם חלקי הנפש שלכאורה אין בהם שייכות למידות הכוונה היא רק שאין שייכות ישירה, אבל באופן עקיף, גם בהם יש בודאי שייכות למידות, כי גם עליהם משפיעות המידות. מסקנה זו מחזירה אותנו, איפוא, ליסוד הגדול האמור בפרק הראשון: " דע שנפש האדם אחת"
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2002 16:15 |
|
| |
מה משמעותן של המצוות המעשיות שהתורה מצווה אותנו?
המצוות הן פרוגרמת החיים של עבודת ה'. דבר זה שהוא אלמנטרי, צריך להאמר בהדגשה רבה, נוכח כל הנסיונות שבחלקם הם זיופים זדוניים, ובחלקם ביטויים של תמימות וטיפשות, ולעיתים הם מצויים גם בין יהודים מאמינים, המנסים להסביר את עולם המצוות כסיסתמה המכוונת לספוק צרכי האדם, בכל המובנים של המונח צרכים שזוהי בדיוק האמונה שלא לשמה אלא היא האמונה לשם האדם. אולם האמת הגדולה היא, שהיהדות התורה והמצוות מושתתת על התפיסה, של ראיית מערך המיצוות כעבודת ה'
האמונה ביהדות מתגלמת במעשהו של אברהם אבינו, שהלך להקריב את בנו יחידו בעבור עבודת ה', לפי האמונה הנוצרית אלוהים כאילו מקריב את בנו יחידו למען האדם, כלומר הדת היא לטובת האדם, ואלוהים משמש כאן כלי, מכשיר ואמצעי, לגאולת האדם.
עולמן של תורה ומצוות, הוא מעין "עקידה" אנחנו אמנם לא עמדנו בנסיונו של אברהם אבינו, אולם עצם הדרישה המוצגת לאדם לחיות את חייו, ולא מתוך קישוטם של החיים, ואף לא מתוך השיקול של האינטרסים והצרכים שלו ויחד עם זאת לעבד את ה', לזה ובזה יש משהו מן ה'עקידה'.
כל משעותה של האמונה לפי הרמב"ם קשורה בהכרח בקיום תורה ומצוות.
והמאמין המקראי אברהם אבינו.נטיית נפשו לעבד את אלוהים פירושה היה להתגבר על כל נטיות נפשו.
אברבנל כתב פירוש מעניין בנושא העקידה " וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (בראשית, כב/ג) שהוא (אברהם אבינו) כבש את החומריות שבו, וזהו ה'חמור'
איקה
|
|
|
|
|
|
