בני ערב רב אין להם קשר לישיבת ארץ ישראל
נכתב ע"י הרב משה צוריאל
ביום י"א אדר א', תשס"ה
יום החלטת ממשלת בליעל למסור חלקי א"י לנכרים
-
מצאנו כי ביציאת מצרים יצאו רק חמישית מהעם (מדרש על פסוק "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג, יח, עיי"ש בסוף דברי רש"י). שמונים אחוז מהעם מתו במצרים משך ג' ימי אפלה. כתב שם רש"י (שמות י, כב) כי היו רשעים ולא רצו לעלות לא"י. צריכים להבין כי אמנם הם רצו לקבל תורה ומצוות, אבל להיות "יהודים" היושבים עוד בחו"ל. והנה מהר"ל מפתיע באומרו (גבורות השם, פרק ג, דף כז סוף טור ימני) "ואל תשים לבך על אותם שמתו בשלשת ימי אפלה, כי מחמת שלא היו כשרים, לא נחשבו בכלל ישראל". הוא עונה בכך על שאלה, כיון שבתחילת הזוהר (דף ב ע"ב) מובא שהמספר הסגולי ליציאה ממצרים היה ששים רבוא, ומתו ארבעה חמישיות מהם, הרי היו במספר זה עוד מאה שנה לפני צאתם?! ולמה המתין ה' עד עכשיו? אלא שצריכים ששים רבוא שהם מצאצאי האבות, ולא מבני הגרים, שבמקרה זה היו רשעים ולא רצו לבוא לא"י.
והדברים משתלבים עם דברי הגאון ר' יעקב עמדין, בביאורו ל"הגדה של פסח" המובא בסידורו(בפסקא "עבדים היינו") המלמד כי היו "ערב רב" שהצטרפו לישראל עוד בימיו של יוסף.הם אלו שנימולו כדי שיתן להם מזון (ב"ר צ"א פסקא ה, וע"ע שם סוף פרשה צ').והאריז"ל ("שער הפסוקים", תחילת פ' מקץ) קובע כי יוסף חטא בזה כי טרם הגיע הזמן להפוך כל העמים כולם שפה אחת לקרוא בשם ה' ע"כ. וע"פ דברי מהר"ל הנ"ל,הם אלו שמתו בימי מכת חושך. הללו הם אותם ארבע חמישיות שסרבו לצאת ממצרים. ומכאן למדנו שאלו שאינם מבני האבות, לא מרגישים קשר לא"י.
ויש שוב ענין זה במה שמצאנו משה רבנו מפציר ביתרו שיבוא אתנו לא"י.ומפרש רש"י (במדבר י, לא) שלא יאמרו כי מפני שאין לגרים חלק בא"י,לכן הוא נמנע מלבוא אתם.כי אפילו אם גר רוכש אדמה בא"י, היא חוזרת ביובל לבעלים מהשבט. ולכן אין קשר נפשי מוחלט בין בני גרים לענין הארצ-ישראלי.
ויש להדגיש שיש בין הגרים שהם גרועים, אבל יש מהם הטובים ביותר. הרי יצאו מהם רבי עקיבא, ור' מאיר, ושמעיה ואבטליון ועוד! אלא שאין בכולם אותה "סגולה" שיש בגזע לצאצאי האבות, עליהם אמרו חז"ל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א) ושלא יכולים להתקלקל (ר' צדוק הכהן, "פוקד עיקרים", דף 48). וכך מפורש ב"הקדמות ושערים" למחבר "לשם שבו ואחלמה" (עמ' 46-47) כי בגרים הכל תלוי לפי טיב מעשיהם. אם מטיבים מעשיהם הרי להם זוכים לכל ייעודי כלל ישראל, כמו ישראל ממש. "אבל הרשעים שבהם יתבטלו" בעת הבירור האחרון. כלומר אין להם "פוליסת ביטוח שלא יתקלקלו".ועליהם נאמר "מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך".
והנה מצאנו בשבעה עשר מקומות בתורה שנחלת א"י היא לזרע אברהם ויצחק ויעקב (בלבד). הנה לפנינו רשימה ע"פ קונקורדנציה:
לזרעך - בראשית יב, ז; כד, ז; טו, יח; כו, ד; מח, ד; שמות לג, א; דברים לד, ד
ולזרעך - בראשית יג, טו; יז, ח; כו, ג; כח, ד; כח, יג; לה, יב
לזרעכם - שמות לב, יג
ולזרעם - דברים א, ח; ושם יא, ט
ולפי רד"ק (על דהי"א טז, טז) אף הפסוק בסוף פ' עקידה דן בענין כיבוש א"י "וירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כב, יז). ומלחמה זו התקיימה רק בא"י.ושם היתה השבועה ליצחק.
אחרי כל זאת,מובן לנו מאד כיצד מרשיעי ברית הללו בימינו מפקירים לידי זרים אדמות קודש.כי מעולם לא ניתנה להם, ואינם מרגישים שייכות לה.
ואמנם אפשר לשאול,ענין דור המרגלים צריך ביאור. והרי השלוחים ההם היו צאצאי האבות,ואעפ"כ "מאסו בארץ חמדה"? ונ"ל שיש לנו לעיין יפה בכתובים.באותו דור של משה היו שני גורמים לסירובם לבוא לא"י.גורם אחד היה פחד מהמוות. אמרו "כי חזק הוא ממנו". חטא זה של חוסר בטחון בה', נתבאר ע"י רמב"ן (במדבר יד, ט עיי"ש). וחטא שני היה כי "מאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד). וזה מפורש במקרא, כדלהלן:
בתחילה באו השלוחים וגם שבחו את פרי הארץ ("ויראום את פרי הארץ"(יג, כו) והודו "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (יג, כז)"אפס כי עז העם" וכו'.כלומר חטאו מחמת פחד המלחמה. וכלב במענה שלו השיב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". כלומר טענת יכולת מלחמתית. אבל בהמשך מובאת חלוקה מעניינת: [א]"ותשא כל העדה ויתנו את קולם, [ב] ויבכו העם בלילה ההוא" (יד, א).ומבאר רש"י (ויקרא ד, יג. ועיי"ש פי' "הכתב והקבלה") כי "עדה" הם חכמי האומה ומנהיגיה.אבל חז"ל (זהר ח"ג דף קכה ע"ב) אמרו כי "העם" הם הערב רב, או הפחותים של העם. וקשה, הרי ביטוי "העם" מופיע עשרות פעמים במקרא. כלום בכולם מדובר בערב רב? אלא יפה כתב "בעל הטורים" (שמות יג, יז) כי "את העם" בגימטריא "גם ערב רב". כלומר מדובר ודאי בצאצאי עם ישראל,אבל כאשר הם מושפעים מהתערבות ביניהם של הגרים או צאצאיהם של הגרים. הסבר זה מפורש בזוהר (ח"ב דף מה ע"ב) "כיון דאתחברו בהדייהו".וזה מה שהראי"ה קוק זצ"ל כינה "מסטרא דערב רב"("עין איה", ח"א דף 49) ומקורו בדברי הגר"א (על ברכות, תחילת פרק ט, "שדבקו בערב רב והיו כמותם", ואח"כ מכנה "אחינו דאחמיץ"). כלומר "בני העם" הם ישראלים המתנהגים כמעשי ערב רב שביניהם.והם הם שהוכיחו על עצמם שאין להם חלק בארץ הקודש (וכדברי מהר"ל, "נצח ישראל" (פרק ח, דף נג)כי הבכייה מורה על העובדא שאין כאן "חן מקום על יושביו".לכן גרמו לעצמם בכייה לדורות,בגלויות השונות. וזה דומה לחטא העגל,אשר היוזמים היו ערב רב,ובני ישראל נגררו אחריהם (תנחומא, תשא, יט,וכן לשון רש"י:"ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואח"כ הטעו את ישראל אחריו", רש"י על שמות לב, ד). כלומר גם בעוון מרגלים,מחמת אותה השפעה נלוזה נסחפו גם בני ישראל (צאצאי האבות)עם הערב רב (למרות שאצל בנ"י היה החטא מחמת מורא,ולא מחמת מאיסת הארץ).
ובזה יוסבר לנו פסוק הנוגד לכאורה את היסוד שלימדנו במאמר זה,שבני האבות אינם מואסים בארץ חמדה,ושהחטא המקורי של "מרגלים" היה של "ערב רב".כי הרי כתוב "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם,וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר יד, כג).והרי גם בני האבות נענשו בזה?אלא מדובר בשני פלגים.הערב רב ("מנאצי")והם בסיפא דקרא.ובני האבות, הם שנסחפו איתם (ברישא דקרא).וזה מסביר כפילות הלשון באותו הפסוק "אם יראו וכו' לא יראוה".
וכעת נבאר מדוע "קול התור" אומר בשם הגר"א כי המואסים בארץ חמדה הם בני ערב רב(פ"ב ח"ב סעיף ב).כי בזוהר (ח"א דף כה ע"א וע"ב) מלמד כי יש חמש קבוצות בין הערב רב. עמלקים (והם בעלי מחלוקת),נפילים (בעלי תאוות נשים), גיבורים (העושים לעצמם "שם" ומתפארים במעשים טובים שלהם, עושים לשם פרסום),רפאים (אינם עוזרים לאחיהם בני ישראל, אלא מעדיפים להיטיב לאוה"ע), ענקים (אינם תומכים בלומדי תורה).
ובאמת יש להבין חמש קבוצות הללו כקליפות הערוכות נגד חמש ספירות עיקריות."עמלקים" הם בעלי פירוד ומחלוקת,ודאי נגד ספירת "גבורה" ששם הפירוד."נפילים" בעלי תאוות, ברור שזה מול "חסד", שעל השוכב עם אחותו נאמר "חסד הוא", ויקרא כ, יז. כלומר מתוך הטבה לזולת שלא במקומה. "גבורים" לשם כבוד והתפארות, ודאי נגד "תפארת", וכדברי הגר"א (על ברכות פ"א). הנמנעים מלתמוך בתורה, מקלקלים במדת ה"יסוד" שכל ענינו "הוא המשביר לכל עם הארץ", להיות מכלכל את הראויים לכך. אבל "רפאים" אינם מכירים את רום סגולתם של בני עם ישראל, והם מרגישים "שותפות" יתר עם שבעים אוה"ע. ולא למדו דברי הראי"ה קוק ("אורות, דף קסט פסקא ה'). וזה ודאי כי הם מצאצאיהם, ו"גיורא עד עשרה דורות אל תבזה ארמאי לפניו" (סנהדרין צד ע"א. ועשרה דורות לאו דוקא, כמו אצל דין ממזר, עמון ומואב. דברים כג, ג-ד).
בעלי מחלוקת,או מי שמעדיף להיטיב לאוה"ע ונמנע מלהיטיב לישראל,ודאי הוא מכלל הערב רב,לפי דברי הזוהר.
והענין הוא שהיודע פנימיות טעם בריאת העולם,ושה' בחר לו עם מיוחד לפרסם בעולם כבוד שמו ית'(עיין רמב"ן,דברים לב, כו),היודע זאת יודע החשיבות שיהיה לעם זה מקום מיוחד לעצמו "הן עם לבדד ישכון"(ועיין בזה יפה ב"נצח ישראל" למהר"ל, תחילת פרק עשירי).ולכן היודע זאת לוחם בכל כוחו להחזיר כל עם ישראל לציון,וגם לוחם להוציא מציון אותם אוה"ע שאינם גרים תושבים.ועובדא היא כי שני "המרגלים" שהיו נאמנים למשימתם היו יהושע (שבט אפרים, והוא משיח בן יוסף, כן כתב "קול התור")וכלב (משיח בן דוד, מיהודה). זה גאולת הגוף,זה גאולת הנשמה.
ובזה מובן לנו חילופי הביטויים "עדה" "קהל" "עם" שבפרשת המרגלים. מנהיגי העדה חטאו חטא מחמת מורא, ו"העם" (שפלי בנ"י שנגררו אחרי הערב רב) מאסו בארץ חמדה, ולא הרגישו לה קשר. וחטא זה ונסיון זה כעת חוזר עלינו בימינו (גם על המנהיגים הרוחניים, וגם על העם). כנראה בידינו לתקן עון קדמונינו. עלינו להתחזק בחיבת הארץ.
וכך כתוב בתיקוני זהר, תי' כ"א (במהד' עם פי' הגר"א, עמ' 108):"ועוד אזל"א גרי"ש וכו' אלין ערב רב דגרשוני מהסתפח בנחלת ה' [ארץ ישראל], גרש לון מן עלמא הדין ומעלמא דאתי, דלא יהא להון חולקא עם ישראל". ועיי"ש פי' הגר"א, ד"ה ועוד אזלא גריש, הכותב ע"פ זהר ח"א דף כז ע"ב המוסיף שהם המעכבים את הגאולה עכת"ד. ובאמת נתגרשנו הרבה פעמים בתולדות ימי עמנו. אבל היום זה לראשונה שהגירוש ע"פ ערב רב, ונתקיימו דברי תקוני זהר. וגם מפני קלקול אחר, של רדיפת הדת, כותב הגר"א (שם, עמ' 336) "דערב רב קשין יותר מאוה"ע, שהם גשם טורד לישראל והן אשת מדינים, שהן יגרו מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים" עכ"ל. ומכאן לקח הראי"ה קוק דבריו ב"עין איה" (ברכות, דף 49).
פורסם בקישור הבא:
http://www.tora.co.il/shiurim/tsuriel.htm
 |
|
|
