על אחריותה של מנהיגות למעשיהם של יחידים

בשבוע שעבר ניצלו בעור שיניהם שני בני אדם מרצח בשמו של הקב"ה. להם מוקדש אשכול זה.

מהי מדת אחריותה של מנהיגות (דתית, חנוכית, פוליטית, חברתית, תקשורתית וכו') למעשיהם הקיצוניים של יחידים, הפועלים שלא על דעתה? האם יש לה בכלל אחריות לכך? הלא אין ספק שהמנהיגות אינה תומכת במעשים כאלה?

אנו יכולים להבדיל בין האחריות שלפני המאורע לאחריות שלאחריו. האם, כאשר מתרחש ארוע קשה, ניתן לקבוע שלפני המאורע היתה למנהיגות אחריות למנוע את התרחשותו? ומהי מדת המחויבות של מנהיגות להתיחס בחומרה אל הארוע לאחר שהתרחש, כאשר מובן שהארוע לא היה על דעתה מלכתחילה?

לשאלה הראשונה אנו יכולים ללמוד מהמשנה:
(סוטה ט,ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרין, "ידינו, לא שפכו את הדם הזה, ועינינו, לא ראו" (דברים כא,ז). וכי עלת על ליבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, שלא בא על ידינו, ופטרנוהו; ולא ראינוהו, והנחנוהו.

אם כן, המשנה קובעת: אף אם ברור לכל שזקני בית דין מתנגדים בחריפות לשפיכות דמים, אין זה מספיק כדי לפטור אותם מאחריות להתרחשותה של שפיכות דמים שכזו; עליהם ליצור מציאות חברתית שתיקח בחשבון את אפשרותה של שפיכות דמים, ושתעשה מאמץ מקסימלי למנוע את היווצרות הנסיבות המוליכות אליה.

גם לשאלה השניה אנו יכולים להשיב:
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
דההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק.
אמר ליה, הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.
אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.
אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך.
אמר ליה, לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר, הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. (בבלי, גיטין נ"ה ע"ב)

המעשה התלמודי קובע, אמנם, שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אולם אין ספק באצבע המאשימה שהוא מפנה כנגד ההנהגה הרוחנית. בר קמצא אינו מפנה את טינתו כלפי האיש שגירש אותו מן הסעודה, אלא כלפי אותם חכמים שהיו במקום ולא מחו. אילו היו אותם חכמים מוחים, היה החורבן נמנע. כיון שחכמים אינם מוחים, הרי המסקנה שמסיק "האדם הפשוט", אותו מייצג בר קמצא היא שנוח להם אותו מעשה, אף שהם עצמם, מן הסתם, לא היו עושים כדוגמתו. חכמים, מנהיגים, ראשי צבור – מחויבים במחאה. אם אינם עושים כן, הרי הם משתפים פעולה עם עושי המעשים הקיצוניים. מוטלת עליהם אחריות; אין הם רשאים לחמוק ממנה, להסיט את מבטם או לשבת על הגדר.

טבעה של קיצוניות, בדרך כלל, הוא שהיא נשענת על המתונים ממנה. בודדים עושים מעשים קיצוניים; מעטים מתלהבים, מקנאים ומעריצים אותם; רבים יותר מתיחסים באהדה; ורבים מאד מתיחסים בהבנה, ובסלחנות למעשים אלה. על עורף זה נשענים הקיצונים, הוא הנותן להם את הגיבוי, והוא שותף לדרך המובילה אל המעשה הקיצוני – גם אם אינו מגיע אליו בעצמו. אילו היינו מציירים את התפלגות הדעות של צבור מסוים על ציר של קיצוניות, היינו מקבלים עקומה דומה, באופן בסיסי, להתפלגויות אחרות: הרוב מרוכז סביב מרכז כזה או אחר, ובמרחק של כמה סטיות תקן לכל צד מצויים הקיצונים. אם יזוז המרכז לכיוונם של הקיצונים באחד הצדדים, יזוזו גם הקיצונים וישמרו על מרחק קבוע, פחות או יותר. במצב כזה, יימצאו רבים הרבה יותר בנקודה שקודם היו בה בודדים; בפרט – ההסתברות לכך שיהיו כאלה המוכנים ומסוגלים לבצע בפועל מעשה קיצוני תגדל מאד, אפילו עקב תזוזה קלה, יחסית, של המרכז. מנהיגות חייבת להיות מודעת לדינמיקה הזו ולהתחשב בה. בכל צבור קיימים קיצונים; כאשר מלהיטים את רוחו של הצבור, יהיו רבים בהרבה שיגיעו אל הקיצוניות – גם אם המנהיגות שהובילה לשלהוב היצרים לא התכוונה לכך כלל. מנהיגות שמוכנה לשלהב את היצרים, אינה יכולה להתנער מאחריותה לתוצאות.

מנהיגות נבחנת במסר החנוכי שהיא מעבירה בעקבות ארועים קיצוניים, יותר, אולי, מאשר במה שהיא משדרת לפניהם. בטרם הארוע, יתכן שאדם, גם בעל עמדה רבת השפעה, לא ישער את העלול לקרות ולא יתחשב בו. לעומת זאת, המסר שבעקבות הארוע מלמד ישירות לא על הקיצונים, אלא על ההנהגה עצמה. הנהגה שאינה מתנערת באופן גלוי וחד משמעי מהמעשים, שאינה מעבירה לצאן מרעיתה את המסר לפיו מעשים כאלה הם מחוץ לתחום, שאינה מוציאה את העושים אותם אל מחוץ לגדר – משדרת שנוח לה בהם. בכך היא הופכת למשתפת פעולה עם הקיצונים, ומגדילה לאין ערוך את מדת אחריותה לפעם הבאה בה יתרחשו מעשים כאלה.

מיהי המנהיגות? מנהיגות מורכבת מאלה שיש להם השפעה על בני אדם אחרים. לרבנים, אנשי תקשורת, אנשי רוח ופוליטיקאים יש השפעה – רבה או מעטה – על רבים מאד. למרות זאת, ההנהגה אינה רק בידם. לכל אחד מאתנו יש השפעה על אחרים, אם בבית, שם אנחנו מחנכים ילדים או משפיעים על בני זוג והורים, אם בקהילתנו, אם במסגרות בהן אנו עובדים, לומדים או מלמדים, אם בכתיבתנו בפורום, ואפילו בהתנהגותנו ברחוב – בכל מקום בו אנשים רואים אותנו, אנו יכולים לשמש דוגמה חיובית או שלילית. גם בינינו לבין עצמנו, אנו מחנכים את עצמנו על ידי בחינה בקורתית של דרכנו והתנהגותנו, לקיחת דוגמה מאנשים שדרכם נראית לנו נכונה והתרחקות מהנראה לנו שלילי. לכל אחד מאתנו יש חלק מסוים במנהיגות. על כל אחד מאתנו מוטלת חובה ואחריות.

מואדיב ,

היה שם נסיון ללינץ. דברים שעיני ראו.

לא מבין את גישתך. נניח שאתה צודק. אז מה? זה אמור לפרוך את טענת גם_וגם?
מה השאלה שלרבנים יש אחריות גם על עישון. ועל אלימות בתוך המשפחה על אחת כמה וכמה.

בפרט שבמקרים הללו ,שלא כמבמקרי אלימות אחרים, יש אמירה ברורה מצד האלימים שבתורת משה הם הולכים. האם זה לא מחייב את הרבנים,לפחות כמו מספר הדנייר בגרבי הנשים?

מיימוני

מהטענות האחרות העדפת משום מה להתעלם.

בנוגע למואסי,
אין שום מקום להשוות בין הלינץ' שנעשה בזמנו בראמללה,
למה שקרה הפעם.

במקרה במואסי היתה תגרה ארוכה שכללה זריקת אבנים הדדית כאשר גם לאחר שהנער נפל ולא היה מסוגל עוד (ככל הנראה) לפגוע בנערים היהודים, הם המשיכו לידות עליו אבנים. (כנראה במטרה להרוג) מעשה שודאי אינו ראוי עפ"י מוסר יהודי.
במקרה בראמללה דובר בשני חיילי מילואים שטעו בדרך ולא נקטו בשום צעד אלים כלפי אף אחד, את הסוף (בשני המקרים)
כולנו מכירים.

בכל מקרה לא הגון לעוות סיפורים מתוך מטרה ליצור הון לדעה שנכונה בעיניך.
(ובהקשר זה אקדים רפואה ואבהיר שכתיבת כתובות פרובקטיביות, אינן עילה שמצדיקה את זריקת אבנים מצד הפלסטינאים, כך שלא שייך להזכיר את העובדה הזו בהקשר הנידון ולכן השמטתי את הפרט הזה מהסיפור)
שבת שלום.

.


חושבני שאין ולו אדם שפוי אחד, ויתנגד ככל שיתנגד לתוכנית של שרון ו/או למצעד הגאווה, שמצדיק - ולו בשפה רפה - את המעשים החמורים אודותיהם קראנו בעתונות.

אלא שהשאלה שהועלתה למעלה היא אחריותם של הרבנים בכלל, מנהיגים בכלל, וכל אחד ואחד מאתנו בפרט.


ראשית, הריני להצהיר שאינני חש ולו בדל של שמץ אשמה באף אחד מהמקרים הללו, אני יכול לרחוץ בנקיון כפי גם בלי לערוף עגלה, ולו רק משום שטווח אחריותי מגיע לכל היותר אחרי ההולכים אחרי דברי הנלוזים - שהם במקרה הטוב ילדי (בשעת רצון בלבד).


שנית, אינני יודע מדוע להטיל את האחריות על הרבנים על נסיון לרצח, ולא לתבוע מהם אחריות כלפי מעשים של יום יום בקהילתם, החל באלימות כלפי ילדים, עבור בעישון (ממנו מתים יותר מאשר מדקירות סכין), וכלה בנהיגה לא זהירה. אם באים אנו אל ההנהגה בטענות הקשורות להתנהגות מסכנת חיים, אינני יודע במה זכה הסכין להקדים את הסיגריה.

שלישית, מעשה יום ביומו נרגמים באבנים שוטרי ישראל (לקיים קרא ויוכו? ) בהפגנות נגד הקמת גדר ההפרדה. חייל אחד איבד עין, שוטר מגב אחד מת השבוע, כשלפי עדות מפקדו, נסקל באבנים גם לאחר שנפל מהמצוק והיה מחוסר הכרה. בין רוגמי האבנים היו גם יהודים, ולא שמעתי תביעה לחשבון נפש מצד הרבנים על כך.

בעיני, אם כבר באים לתבוע את ההנהגה על שתיקתם, הייתי מקשה על התנהגות הממסד הרבני כלפי נשים הנעגנות לבעלים סרבנים. כאן, המחדל הוא של הממסד הרבני ישירות, ואין פוצה פה ומצפצף.


ולסיום: במואסי נעשו מעשים שלא יעשו, אך קשה לקרוא "לינץ'" למעשה שהסתיים בכך שקורבנו שוחרר מבית החולים לאחר שעות, והתראיין בביתו. מי שמעוניין, יכול לגגל את המלה באנגלית, אולי יחד עם ציור של צלב שרוף על הדשא באלבאמה.