בוקר טוב יוסי אליטוב

ניו נטורי קרתא



ילדי גוש קטיף מקיץ תשס"ה לא יהיו מורעלים על הצבא אלא על סדר שלישי בישיבה. הם יסתגרו בתוך גיטאות רוחניים ויקימו עולמות משלהם. יוסי אליטוב צופה עתיד שחור לנוער הכתום
7/7/2005








הם צעירים, נחושים וכאובים. עולמם חרב עליהם. הקטטות שבין נערי בן גביר לחיילים מאוגדת עזה, עוברות על ידם. גם אבק השריפה שבאוויר אינו הרסני כמו הבעירה הפנימית, הצריבה שבתוך הלב, תחושת הבגידה, הזלזול באמונתם והשמחה לאיד.

ההתמודדות האמיתית שמצפה לצעירים הללו היא הרבה יותר קשה וממושכת. על טראומת המעבר הם יתגברו לבסוף. גם פצעי הפרידה מחברי הילדות יגלידו בבוא היום. הילדים הנפלאים הללו, עוד יבנו חיים חדשים, יתאקלמו בישיבות וישתלו פרחים בפאתי אשקלון. ההתנתקות האמיתית, היא לא מהבית ומהאדמה, אלא מההוויה הישראלית כולה. מה שהיה כבר לא יהיה.

הילדים של גוש קטיף מקיץ תשס"ה כבר לא יחלמו על סיירות מובחרות בצה"ל, לא ישירו שירי הלל לגולני ולא יחושו קירבה והזדהות עם האתוס הציוני כאבותיהם. בתהליך הדרגתי הם יחוו את ההתפכחות הכואבת שעברה על בני היישוב הישן, עם קום המדינה. גם אז היו שהאמינו, אך תוך זמן קצר התחלפו הריקודים במאה שערים במלחמת הישרדות אכזרית שכללה בעיקרה בניית מסגרות נפרדות ועצמאיות, כמעט בכל תחום בחיים.

בימי הבראשית ההם הבין ר' עמרם בלוי כי חלקו אינו עם אנשים שפוגעים ומחללים את יום השבת. באיחור של 57 שנים יוצאים ילדי עצמונה לחיים חדשים. אט אט הם יפנימו בליבם כי אלו שמגרשים אותם מביתם ומולדתם ובזים לכאבם האישי, אינם עוד שותפים לדרך. לשום דרך.

בעוד עשרים שנה יהפכו הילדים של גוש קטיף מקיץ תשס"ה, ל'ניו נטורי קרתא': שפתם תהיה שונה, הערכים יהיו אחרים וכל המושגים של ממשלה, כנסת, צבא, משפט ואקדמיה יקבלו משמעות אחרת לגמרי. אותה קריצה טיפוסית של גם וגם, רגל כאן רגל שם, לא תופיע אצל נערי גוש קטיף המתבגרים.

אבותיהם אולי עוד יתפייסו בעתיד עם הממסד הישראלי, אבל הצעירים הללו יהיו נטולי סימפטיה לכל האידיאות של זקני המפד"ל. את השותפים לדרך הם ימצאו רק במקום אחד: בירושלים ובבני ברק, ומי יודע אולי הם יהיו אלו שיצורו על ביתו של סגן שר התחבורה הלפרט (הבן כמובן) וידרשו ממנו להתפטר מיד אם כביש ורבורג לא יסגר כבר מהשבת. אחרת, מאיימים הם להציף את הכביש המוביל לביתו בנינג'ות ושמן.






הפצעים שלא יגלידו



פצעי הבגידה המדממים של ילדי גוש קטיף מקיץ תשס"ה, לעולם לא יגלידו. מי יכול להתמודד עם ילד רך בשנים שעומדים לעקרו מביתו, להחריב את מולדתו ולשלחו למסע נדודים בין קראוונים דחוסים לפקידים רעי לב. במעמקי ליבו, הוא ימצא סליחה ומחילה לכל מלבד לאותה שאלה אכזרית שתקנן בקרבו: מאיפה השנאה והיכן הרחמים.

במשך שנים הוא שימש חגורה אנושית לקיבוצים העשירים של הנגב, לתושבי אשקלון ואשדוד וגם לדיירי חוות השקמים. אין צורך להיות מדינאי דגול בכדי לדעת את משוואת הדמים הפשוטה כי אלמלא ההתיישבות בגוש קטיף, בתי הקברות באשקלון ובקריית גת היו גדלים בכמה עשרות קברי קדושים. וכעת, לאחר שכבר נפלה הגזירה והילד נחשף לציניות, לאטימות הלב ולקהות החושים, הוא כבר לא יוכל לחלק עמם עולם אחד, הוויה אחת.

ילדי גוש קטיף מקיץ תשס"ה לא יהיו מורעלים על הצבא אלא על סדר שלישי בישיבה. הם יסתגרו בתוך גטאות רוחניים ויקימו עולמות משלהם. הדיאלוג המורכב שינהלו עם המדינה, יהיה סבוך יותר מזה של החרדים. וביום שבו ותיקי שלומי אמונים ילוו בשירה את נכדו של הרב מנחם פרוש, לטקס השבעת אמונים כשר השיכון בממשלתו של גלעד ארדן, יצטרפו לפמליית החוגגים כמה אורחים בלתי קרואים, ממוקירי אביו של השר החדש. אלו יהיו הילדים של גוש קטיף מקיץ תשס"ה שבינתיים הלכו והתבגרו. הפעם הם כבר לא יזעקו 'יהודי לא מגרש יהודי', אלא ישירו בקול גדול ובוטח: 'ובשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'.

הכותב הוא סגן עורך השבועון החרדי "משפחה".