בס"ד
תגובת מיימוני:
אני מבקש להציע כמה הירהורים מתודולוגיים שליוו אותי מאז שמעתי את הסיפור הזה לראשונה.תחילה באופן אינטואיטיבי, אחר כך באופן שיטתי,ולבסוף על ידי ניתוח בכלים כמו-מחקריים (על מיגבלותיהם...).
כמובן,כל מה שאני כותב לקמן אינו אלא על דרך ההשערה, ואבקש לראות בכך רק השערה, או קביעות גבולות לחיפוש אחרי השערה הולמת.
אני מבקש לדון בשלוש שאלות:
א.הצד האנושי.מי היה מסוגל לספר את הסיפור? למי הוא היה מיועד?
ב.מה היו הערכים שהסיפור מגלם,ומה,שחשוב עוד יותר, הערכים שהסיפור דוחה מפניו.
ג.מה התפיסה ההלכתית הבאה לידי גילום בסיפור?
נתחיל בשאלה השניה.
כמדומה שהנפש היפה אינה סובלת את הרעיון שמועד הטבילה יפורסם ברבים, אפילו לא בליל הטבילה עצמו אלא למחרת. כוונתי לומר שכל אדם יירתע מפני גילוי-חשיפה היא מילה חדה ומתאימה יותר-אשר כזה.
מי שבקיא ולו מעט בגמרא יודע שיש לנו עיקרון של "כבוד הבריות",שדוחה מפניו כל איסור דרבנן.ויש דעה,אמנם לא להלכה,שהוא דוחה אף איסורי תורה.
מי שסיפר את הסיפור,לפיכך,לא ראה חסרון בסיפור,לא מצד הבעיה הראשונה וגם לא השניה.
זה לא אומר שהוא לא היה מודע להן.זה בהחלט אומר שהוא ראה אותן כדבר משני,שנדחה מפני העיקרון ההלכתי שמשמש ככוח מניע.
מה העיקרון ההלכתי הזה?
זו שאלה ג'.ועד כמה שניתן לראות, הרעיון הוא לקיים פיקוח קהילתי על קיום מצות טהרה,ולמנוע מנשים להכשיל בעליהן באיסור נידה-מפאת קור,עצלות וכיו"ב.
כלומר,ברקע הסיפור עומד מצב שבו נשים מזלזלות בטבילה. (זה לא דבר חדש.ראו את תקנת הרמב"ם לגירושי אשה שאינה מקיימת תקנות חכמים באופן זה).
לתקנה קהילתית זו יש כמה מרכיבים או הנחות.
החשש מפני איסור משמשתו נידה כל כך חמור שהוא דוחה מפניו צניעות אינטואיטיבית.
ראוי לגזור על הרוב בשל המיעוט (או שמא היה כאן יותר ממיעוט נכשלות?).
כל האבחנות האלו מעניקות,סבורני,מבט מסויים אל האופק הרוחני,מערכת האמונות והדעות והערכים של יוצר המנהג-או הסיפור.
במילה אחת:הן מאפשרות,אולי,לעמוד על רוח הסיפור.
אני משתמש במילה "רוח" בזהירות.איני סבור שיש ישות כזו. אני כן מעוניין להשתמש בה בתור כינוי כללי ומקיף לכל אישיותו, אמונותיו וערכיו של אדם.
איזו תמונה מציג הסיפור לפנינו?
א.אדם שההלכה היא נר לרגליו.
ב.אדם שהחשש מאיסור נידה הוא גדול מספיק להניעו ליצור איסור חדש,מצד המנהג,שלא היה קיים בעבר.
ג.אדם ש כבוד הבריות,צניעות ורגשות אינטואיטיביים נדחים אצלו מפני חשש של איסור.
התכונה הראשונה מאפיינת תלמידי חכמים בכל מקום.גם התכונה השניה אינה שלילית.מנהגים שבאו להגן על הלכות, במיוחד הלכות חשובות כהלכות נידה,התפתחו במשך דורות במקומות רבים.
אך אני סבור שהתכונה ג',שמאפיינת את הסיפור בכללו,מעידה על ניוון מסויים בהלכה.על כיוון של יצירת רובוטים של הלכה,או משטרת הלכות,שההלכה הפורמלית הופכת לחשובה יותר מאשר ערכים שמשתקפים ברגשות האנושיים האינטואיטיביים, וגם מגולמים בהלכות שנמסרו לנו מחז"ל.
התחושה שלי היא כי לפנינו כאן אחד המנהגים במירעו. למעשה,אילולא היו מציינים שיש לסיפור הזה שורש בספר שנחשב "משלנו",הייתי משער שזו פרודיה של משכילים...
מי הוא קהל היעד שיכול לקבל סיפור כזה?
לאחר הופעת ההשכלה,סיפור כזה יכול לשמש כדי להראות את קדושת המנהג וחשיבותו,עד שהוא דוחה ערכים ורגשות (אם כי, לדעתי,הוא מצדיק את התגובה המשכילית...).
ההשערה שקהל היעד הוא מי שעלול להתרשם מטענות משכיליות זוכה לתימוכין, לדעתי, מפני שהיא מציגה דמות סמכות- הרמ"א-שביקר מנהג מצד ההלכה, אך בסופו של דבר חזר בו, לנוכח המציאות והכשלון.
אם השערה זו נכונה,והסיפור התפתח על רקע ויכוח עם נטיות משכיליות לביקורת מנהגים (למרות שלכאורה המקור קדמון וגם לא התעמת עם השכלה-אם מדובר ב"ילקוט מעם לועז")-אזי אפשר להוסיף כי מספר הסיפור ראה בשמירת מנהגים כנגד ביקורת ההשכלה עיקרון חשוב יותר מאשר צניעות,וקל גם להבין מדוע "כבוד הבריות" נדחה אצלו.כבוד הבריות היה עיקרון שהמשכילים יכלו לעשות בו שימוש נרחב (לא ידוע לי על שימוש בפועל,כי-אולי זה מפתיע-איני מתמצא בכתביהם...).
אסכם:
הסיפור משקף אחת משתי הנחות יסוד ערכיות,או שתיהן כאחת:
א.מניעת חשש איסור נידה חמורה יותר מאשר צניעות וכבוד הבריות.
ב.אין לבטל מנהגים, גם אם הם מנוגדים לעקרונות המסורת, ואדרבה,המבטל ייתקל בהפרכה נגדית שתראה לו כי טעה.
למרות שהעקרונות האלו הם חשובים,ויש להם מקום בשיח התורני,כאן הם מיושמים בצורה מוגזמת,שמעוררת חשד-לפחות אצלי-במאפייניו של מחבר הסיפור (או יוצר המנהג, אם היה כזה).היה זה מסוג בני האדם שיראתו קודמת לחכמתו, במובן השלילי של המילה.וזו דוגמה להתפתחות שלילית שעלולה להתרחש בתולדות ההלכה,ומעוררת אותנו לכך שצריך בדיקה לפני שממהרים לאמץ ולאשרר כל מנהג באשר הוא מנהג.
ובלשון אחר:
תופעה כזו יכלה להתרחש אצל שני סוגי טיפוסים:
א.אלו שבאו להגן על ההלכה בכל מחיר,נגד מבקריה,ולכן מצאו עצמם נגררים להגן על הפסול ולא רק על הראוי.
ב.אלו שאהבתם לה' ולמצוות כה גדולה, עד שאיבדו את חוש הפרופורציה הפשוט של כל אדם,והצדיקו את הכיעור בנימוקים הלכתיים.
***
תוספת שנזכרתי בה מאוחר מדי:
יש מקום לנתח גם את סוף האירוע.הרמ"א מבטל את המנהג-מה שמראה על רגישות לבעיות שמעורר המנהג-וזו גם ראיה לכך שמספר הסיפור,או יוצר המנהג-יודע שזו בעיה, אך בעיה זו נדחית אצלו מפני עקרונותיו האחרים, שאותם הוא מייחס להלכה ולתורה.
ואז מתרחש הנס.כבר למחרת הרמ"א נתקל באירוע שמראה לו כמה צדקו דברי ראשונים.(מוטיב המוכר לנו מן הגמרא).
מבחינה ספרותית,האירוע החותם את הסיפור מלמד על הנחות יסוד מסויימות בקשר להשגחה הפרטית,או בדרך כלל,או המלווה את התלמיד חכם הטועה בהלכה,ומאפשרת לו לעמוד מייד על טעותו.
גם זה מצטרף לאיפיונו של מחבר הסיפור.(ולא לשלילה).
פורסם בקישור הבא:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1461898
 |
|
|
