איך באים תינוקות לעולם (שיחה עם תושיה)

אבא, איך נולד תינוק?

תושיה (שם בדוי) היא כבר בת שש. האם הולדתו של תינוק אצל השכנים ("אל תשכח להגיד מזל טוב למשפחת *", המיימונית) העלתה את הנושא, או שהיה זה גורם אחר? על כל פנים, היא נועצת מבט באבא, מקור המידע הראשי לגבי העולם, ומחכה להסבר.

אין לה מושג, כמובן, עד כמה שהנושא הזה טעון. עד כמה הורים, לפי מה שנראה מהכמות העצומה של ספרים שנכתבו על הנושא הזה, מתקשים לענות על שאלה כל כך פשוטה.

ובעצם, למה שזה יהיה מסובך? כל מה שצריך הוא לענות את האמת, לפי הבנתה של ילדה בת שש.

אבא: ה' נותן לאשה תינוק. התינוק גדל אצלה בבטן. בהתחלה הוא מאד קטן. כזה (אבא מקרב שתי אצבעות כדי להראות את הגודל). לאט לאט הוא גדל. הוא אוכל דרך צינור מכל מה שהאמא אוכלת.

תושיה: ואיך התינוק יוצא החוצה?

אבא: כשהתינוק כבר גדול מספיק – זה לוקח תשעה חודשים בערך – ה' עושה נס, ופותח פתח בבטן של האמא, למטה. זה כמו חלון. הפתח גדל והתינוק יכול לצאת החוצה. בדרך כלל עושים את זה בבית חולים, כדי שהרופאים יוכלו להשגיח על התינוק ולראות שהכל איתו בסדר.

תושיה: אבל אין לו שינים.

אבא: נכון. אין לו שינים ושערות. לכן צריך לתת לו רק חלב ודייסה. אבל אלו (השינים והשערות) גדלים אחר כך.

אבא ממשיך: התינוק אינו יודע כלום כשהוא נולד. לכן צריך להאכיל אותו ולהשקות אותו, ולהחליף לו. ובשעה שמשהו מפריע לו, הוא אינו יודע לומר מה מפריע לו. הוא אפילו אינו מבין מה באמת מפריע לו. לכן הוא בוכה, ואבא ואמא צריכים לחפש. מה קרה? אתה רעב? צריך להחליף טיטול? אולי כואבת לך הבטן? רק אחר כך הוא מתחיל להבין מילים. הוא עושה "מממ..מה" וכך מלמדים אותו לומר "אמא", וכן על הדרך הזו. עד שהוא גדל ויודע הרבה. ככה גדלים כל התינוקות. גם את.

תושיה: אהה.

היא קמה מן המקום ליד אבא, ופונה לעיסוקים חשובים יותר.

את מקומה תופסת המיימונית, ומעלה שאלה גדולה לא פחות:

המיימונית: אינך חושש שתושיה תדבר על השאלה הזו עם השכנות, ואז יחרימו אותה ואותנו?

מה לעשות, יש צדק מסויים בדברים האלו. במקום שבו אסור להזכיר את העובדה הפשוטה ששכנה עומדת ללדת, למרות שהעובדה הזו בולטת לעינים, האם מותר להסביר לילדה בת שש כיצד באים תינוקות לעולם? ומה עדיף? לגרש אותה בגערה כדי שתדע שיש נושאים שלא מדברים עליהם?

אבא: קיבלתי מרבותי, שאפשר לדבר על כל דבר עם יראת שמים, ואם אין יראת שמים, אי אפשר לעשות כלום.

ומה עם השכנים? נו, באמת, מה עם השכנים?

***
בסך הכל, הנושא אינו מסובך. צריך להבין מה הילד רוצה לשאול, וצריך לזכור שמנגנוני הפרשנות שלו אינם מסוגלים להתמודד עם יותר מדי. מצד אחד, צריך להיזהר לא לבלבל אותו ולא להפחיד אותו, ומצד שני, הוא נוח יותר להסתפק בתשובות שהיו מעוררות את מלומדי עצכ"ח, כמו המעבר מהנס של ה' אל המציאות. עצכ"חי – או סתם ילד גדול יותר - היה שואל: באיזו צורה עבר הנס אל המציאות? מה היתה ההשתדלות האנושית שתרמה לזה? כמו כן, היה מתעורר דיון על גבולות הנס. שאלה מביכה במיוחד, לדוגמא: האם אשה לא נשואה, למשל, יכולה להיות אמא?

אבל בגיל של תושיה, המעבר הזה נתפס באופן חלק. הנחת יסוד בלתי מפורשת היא שרק אשה נשואה הופכת, בשלב כלשהו, לאם. וההסבר על מעשה ה' משתלב בתיאוריה הכללית שהיא מקבלת – או יוצרת – לגבי היווצרות התינוק.

המשפט "ה' עשה" נמצא באותה רמה סמנטית כמו "אבא עשה" או "אני עשיתי", ואין עדיין את העידון והתיחכום הפילוסופי שיגיע הרבה יותר מאוחר.

***
בימינו, ההנחה האידיאלית היא שילד, עד גיל בגרות, אולי עד לקורס ההכנה לחופה, באמת אינו יודע איך נולדים תינוקות, ומה המנגנון שמביא לזה. זו תמימות, אולי קדושה. ובנסיבות מסויימות היא נחשבת לאידיאלית.
אבל הבעיה מופיעה, לדעתי, רק בשעה שהתחלנו לחיות בערים, מנותקים מחברה חקלאית. בחברה שבה מגדלים פרות, למשל, ברור לכל ילד, החל מהגיל שבו הוא מסתובב בחצר המשק, כיצד נוצרים תינוקות, ומה השלבים מהעיבור ועד הלידה. זה כל כך פשוט, שאין צורך בתיחכום פילוסופי או בתירוצים מתחמקים. כאשר אמרו חז"ל שהכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופה, מן הסתם הכוונה היתה לכל, גם לילדים. (ומצד שני, אין לעסוק בנושא זה שלא לצורך, כהזהרתם שהמדבר בנושא יותר מדי קורעים לו גזר דין של אריכות ימים ושנים!).

רק בחברה שמנותקת מכל מקור מידע מעשי בתחום הזה, יכול ילד לגדול בלי שייתקל בדוגמא מעשית לכך. ואז, הרבה תלוי בסביבה שהוא גדל בה. האם יענו לו בצורה ענינית, או שיטילו עליו אימה ויעבירו לו את המסר שהנושא הזה הוא טאבו, ואפילו המילה "הריון" היא פסולה (אם כי מותר להשתמש בה בציטוט מהחומש, או מהגמרא).

ניתן לדרוש זאת לשבח, וניתן לדרוש זאת לגנאי. ניתן לדרוש זאת לשבח, ולראות בכך את מעלתם של בני ישראל הקדושים והטהורים, שנושאים כאלו אינם עולים על שולחנם. וניתן לדרוש זאת לגנאי, ולהשוות בין החברה החרדית המודרנית, באותם כיסים שלה שבהם הנושא הוא טאבו חמור, לבין אנגליה הויקטוריאנית, שבה הלבישו גרבים לרגלים של הפסנתר וקראו ל"חזה" של העוף בשם אחר, כדי לא להוציא מילה גסה מפיהם.

צריך, לדעתי, גם להיזהר מפני המגמה ההפוכה. הנטיה העולה על הלב היא לחפש ישרות ופשטות, ולגנות את הטאבו המופרז שמוטל אצלנו על כל איזכור של הדומה והדומה לדומה. כפי שצריך להתרחק מסתימת פיות, כך צריך להיזהר גם לא לכפות פתיחת פיות והרחבת מושגים במקום שאין אלו מתבקשים. כאשר תושיה שואלת על האופן שבו תינוקות באים לעולם, צריך לענות לה – כמו בכל תחום החינוך – לפי צרכיה, לא פחות ולא יותר. וצריך הרבה יראת שמים והרבה זהירות (וכדברי חובת הלבבות, מחובת הזהירות גם לא להיזהר יותר מדי).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

אמא שלום:

יש לי תירוצים למכביר לשלוח את הילדה לאמהּ בשאלות מסויימות:
הראשונה: יש דברים שעדיף שאשה תסביר לילדה, ולא גבר.

השניה: המואדיבה נושאת בארנקה תעודת חבר בהר"י, כמו גם חותמת עם מספר רשיון. לענ"ד, מדובר בתירוץ מופלא מצדי להפיל עליה תיקים מסויימים...

(והיא מסכימה עמי בשני הנימוקים הנ"ל)


 

מה אני אמור לומר לבת שלי?

יש כאלו שנוהגים בפתיחות ומספרים לילדים שהאשה בהריון, ויש כאלו שלא מגלים, בכל אופן אני לא רוצה שהבת שלי תדע בכלל מהמושגים האלו, אני לא נכנס כרגע לשאלה האם זה דרך חינוך נכון או לא.
הבת שלי מספרת שהילדה של השכנה סיפרה שאמא שלה בהריון, איך עלי להגיב, והאם צריכים לדאוג שלא תתחבר יותר לשכנים האלו, אם כן אז איך.

[אשכול של קשקוקון בבח"ח- http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1984644]

מיימוני,

נדמה לי (ואולי אני טועה), שההבדל בין שני הספרים שהזכרת הוא בהיותו של האחד עוסק בנפש ושל השני בגוף. כל מה שנוגע לגוף אתה בורח ממנו. אתה יכול לדבר בביקורת (ואני מאמינה לך שהדברים נאמרים בכנות, מבחינתך) על ה"קתוליזציה" של היהדות, אבל אתה כבר שם תחת השפעתה.
אין דומה לך מואדיב, המפנה את בתו אל אמא שלה - לא רק בגלל שהיא אישה, אלא גם בגלל שיש לה ספרים טובים - מתוך מבוכה וכד'. הוא לפחות מבין (ואנא, יתקן אותי אם אני טועה) שצריך לדבר על זה ויש מה להסביר. אתה פשוט בורח מן ההתמודדות - לא רק בגלל שהיא מביכה אותך, אלא בעיקר בגלל שאתה מאמין שבכל הנוגע לגוף, אסור לדבר.
ובכן, נדמה לי, שכאדם האוהב לדבר (כך לפחות אתה מצטייר בעולם הוירטואלי) והמעריך את כוחן של מילים ויכולת השפעתן, שתיקתך (כלפי ילדיך) בנושא הזה דוקא רועמת בעוצמה. אם אתה מאמין שילדיך אינם שומעים את הרעם הזה, אתה טועה ובגדול. מה הם ילמדו ממנו? איני יודעת בודאות, אבל גם אתה לא. לכן, יש דברים (ודוקא החשובים שבהם) שצריך להגיד (ובמיוחד לילדים ולחניכים מכל סוג שהוא), ולו רק כדי לודא שהמסר הנכון מבחינתך עובר.
[כל זה, מתוך הנחה שהמסר שאתה מנסה להעביר אינו של הדחקה, הכחשה והשתקה של הגוף. אם הנחתי מוטעית, נדמה לי ששתיקה רועמת, איום מפעם לפעם ומחיקת תמונות מספרים, דוקא די יעילים.]

ועוד משהו קטנטן -
בגמרא מסופר גם על בן עזאי שנכנס אחרי ר' עקיבא לשירותים ועל רב כהנא ששכב תחת מיטתם של רב ואשתו, כי "תורה היא וללמוד היא צריכה". יש דברים החשובים יותר מצניעות. לימוד למשל.

מימוני

תשואות חן חן למר על שהכניסני תחת כנפיו, אך אוסיף הסתייגות קלה -

לדברייך כי אי צניעות משמעה לתת לדבר שאמור להיות בפנים יותר מן המקום הראוי לו הנני מסכים.

מאידך, לגבי דברייך כי דיון ברשות הרבים איננו צניעות - איני מסכים!

כל דבר לגופו -

יתכן שאם מתקיימת קבוצת תמיכה לנפגעי מין - הדבר לפי מקומם אין בו כל חוסר צניעות!

כך גם - לו תצוייר שיחה ענינית מפי אחות לקבוצת בנות באופן מסודר ועניני - אין בכך חוסר צניעות.

למרות ששתי הדוגמאות הן ברבים!

מאידך, אם אחד מבני זוג ללא שום טעם ענייני מספר לחברו משהו על בדיקות ההריון של אשתו - אפלו שחברו הוא רק אחד הרי זה כשיחה ברשות הרבים!

כך גם לגבי ספר הוא כשלעצמו לענ"ד אינו רשות הרבים - אלא תלוי איך מגישים אותו ולמי מגישים אותו.

אף גם זאת אין זה מן הנמנע לשוחח על דבר בפומבי. יש מקרים ויש נושאים שכדי לשבור מחסום של הסתרה או לשינוי תפישה המביאה לעוולות כלפי הפרט, נדרש להעלות פרטים על גבי השטח - אם כי גם כאן יש לשקול ראשית מהי המידה ואז לפיה להציף את הנושא.
לפיכך אמרתי בתחילה שהגדרה קשיחה וחד מימדית של מושג הצניעות עלולה לגרום לאי הבנות עד כדי הסתרה.

אשוב על הגדרתי את צניעות - וכפי שאמרתי איננה נוגעת רק לעניני גוף אלא לכל דבר ועניין:

"היפוך סדר של פנים עד כדי הפיכת הפנים למרכז כובד שלא לפי מידתו".

או בלשונך:

"נתינת מקום מעבר למידה".

לענ"ד הגדרות אלו חותרות להסב לכך שכוון המחשבה הוא על המגמה או הלך מחשבה המתיישם לכל מקרה לפי נסיבותיו.

אני בהחלט מסכים שככלל הלך הרוח של החברה הדתית יוצא מנק' מבט שצריך סיבה כדי להרחיב ולא מהכוון ההפוך שהכל פתוח וצריך סיבה כדי לצמצם.
מבחינה זו נק' המבט הראשונית היא היא ההכרה שיש פנים ויש חוץ יש אינטימיות ויש פרהסיא לכל דבר וצריך לבחון בכל עת מה המקום הראוי.

אמשלום

אנסה לשחזר עכשו מה שכתבתי.

כתבת:

ברמת הפרטים -
כתבת -  "אם הילד יוכל לבוא להוריו ולשאול היכן החלק הזה, ותהיה ביניהם שיחה בריאה, אז הכל בסדר". אם הילד יוכל, ואם תהיה שיחה בריאה ואם הכל יהיה בסדר, אז הכל בסדר....
אבל מדוע שהילד בכלל ישאל את הוריו שאלה כזו, אם ברור לו לגמרי שיש חלקים בגוף שאין להם שם, שלא מראים אותם באיור (ואפילו מדעי או תמים) ובודאי שלא מדברים עליהם? ומה, לדעתך, יענו לו ההורים, שגם הם חונכו ע"פ אותו הספר?

אני מתמקד בנקודה אחת:

לכל חלק בגוף יש שם.
את השמות האלו לומדים כפי שלומדים על היד והאצבע, האף והאוזן.

נכון הוא שיש חלקים שמתמקדים בהם יותר. יש שירי ילדים ששרים ומשחקים עם הילד, ושירים אלו נוגעים בעיקר לאצבעות ולפנים.

אבל גם החלקים האלו שנכללים במקום הצנועים (מקום ההפרשות) יש להם שם והתייחסות.

אחרת - איך אפשר ללמד ילד לנקות את עצמו?

אחרת - איך ילד יכול להסביר שכואב לו שם, כפי שעלול לקרות?

השמות האלו הם בדרך כלל שמות מדרגה שניה, לא שמות ישירים. זה ביטוי לתחושה הלא נוחה שיש לנו מהתייחסות ישירה לנושאים האלו. ויתכן מאד שיש כאן הסתייגות יתרה ובלתי מוצדקת.

אבל אני סבור שזה עדיין בגבולות הבריא והתקין. אם גם אפשר היה לחשוב שהתייחסות ישירה עם שם לאותו מקום תהיה בריאה וחלקה יותר.

מה שיוצא מכאן הוא שהורים אינם מחנכים את הילד לפי הספר הזה - זה שחסר בו פרק חשוב, אם כי קשה, החל מגיל מסויים, לפרסם את הפרק הזה.

הספר מגיע אחר כך, בזמן ביקור אצל הרופא. הוא אינו משקף צורת חינוך בבית, אלא צורת התייחסות בפירסום ספרים ובבחירתם על ידי צרכן חרדי של ספרים.

כפי שצויין כאן, דברים שייאמרו בין ההורים לילדים בגיל מסויים לא ייאמרו מחוץ למסגרת המשפחה, וייאמרו אחרת בגיל מבוגר יותר.

כאן כמובן ניתן לעשות המון טעויות. ניתן גם להתייחס לנושא בתור דבר פסול ומכוער, כוונתי לנוכחותם בגוף של אברים אלו, ואז אנו מגיעים באמת למה שגם בעיני הוא תופעה פסולה, חלק מהקתוליזציה של היהדות בזמננו. של חלק מסויים ביהדות של זמננו. אותו חלק שאליו אני משתייך.

כמו בתחומים אחרים, יש שני קטבים שיש לדעתי להתרחק מהם. מצד אחד, הצד ה"קתולי". מצד שני, הצד שנמנע משיפוט ערכי וחינוך לצניעות.

צניעות במובן החרדי, כוונתי.

אתן לך דוגמא למה אני מתכוון.

בביקורי בחנויות ספרים שאינן חרדיות, נתקלתי בספר ילדים חמוד. מעשה בילדה שהתחנכה "לשבת על הסיר". הספר כלל תמונות צבעוניות ותיאר מה שעובר על ילדה שקשה לה להתרגל לחינוך להתאפק וללכת לשירותים.

הספר היה עשוי, עד כמה שיכולתי לשפוט, במקצועיות. הוא בהחלט נראה כספר שיכול לסייע לנושא הזה. למשל, אפשר להקריא ממנו לילד והילד יכול להזדהות עם הנושא. בשלב מסויים בחיינו, להיות מסוגלים לשלוט בנושא הזה הוא אידיאל רחוק, וגם לא אידיאל מובן...

(וה' ירחם, לפעמים חוזרים למצב הזה לעת זקנה. ה' ישמרנו).

התלבטתי אם לקנות את הספר, מפני שאני חובב מאד ספרים, ואין לי הסתייגות מספרים שיצאו לאור בידי חילונים, כל עוד הם עומדים בקריטריונים של הבית שלנו. לפעמים עמידה זו מצריכה "גיור" באמצעות הוספת כיפות לילדים ושרוולים לילדות...

החלטתי לא לקנות. וכן סברה המיימונית.

מדוע? יש כאן נקודה עדינה, אבל אנסה לתאר מה הרגשתי ומה חשבתי.

חשתי שאם גם הנושא חשוב, לתת לו מקום כה נכבד בצורה של ספר בנושא יהיה מחוץ לגבולות הצניעות שאנו רוצים בביתנו.

מדוע? הרי הספר הזה מועיל טכנית בחינוך לשירותים. הוא גם עשוי היטב ובמקצועיות.

אם אנסה לתרגם את התחושות שלי למונחים ומושגים, אזי נראה לי שיש רמה מסויימת של התייחסות, שברגע שהיא עוברת עיבוד היא מקבלת יותר מדי מקום.

הדגש הוא על "יותר מדי".

לתת למשהו מקום בספר, זה לקבע אותו בתור דבר חשוב שראוי להיכתב. החינוך לשירותים הוא דבר עדין וחשוב, אבל לא דבר שצריך להגיע לרשות הרבים של "היות ספר". לפחות לא בצורה שזה נעשה שם.

יש לנו ספרים אחרים. אני מציע השוואה לספר אחר בסדרה הנפלאה לדעתי של ספרי בקרמן. יש להם ספר על ילד שמקלל וכועס. גם ספר כזה הוא, באיזה מקום, בעייתי. כי ברגע שאנו מדווחים על הנושא בספר, הוא מקבל לגיטימציה. הוא הופך להווה-אמינא. יש כאן, בלבוש שונה, את הפרדוקס שכיניתי "הפרמנידי". להתייחס לרע זה לתת לו מקום. להתייחס לשקר זה לייחס לו מציאות.

איני בעד לגנוז את הספר על הילד הכועס. אבל הקו שלי עבר בין הספר הזה לבין הספר על חינוך לשירותים. עד כמה שאני יכול לשפוט ברגע זה, הנימוק היה צניעות.

ואני מעריך מאד את דברי כמתעסק. גם לי יצא כך בסוגיה זו. צניעות זה חוסר שיתוף ברבים.

יש צניעות שהיא יתרה. יתרה מדי. בגמרא אמרו על שאול שבשעה שהיה מתפנה, היה נכנס מערה לפנים ממערה לפנים ממערה.

גם בגמרא הזו מובן שזה גם להיכנס ולהצטנע יותר מהדרוש. והגמרא כמדומה מתייחסת לזה בחיוב. מה שמעורר שאלה או לכל הפחות נסיון ללימוד.

אבל אני רואה בכך דוגמא לצניעות במובן של כמתעסק ושלי (אני מקווה שיסכים למה שכללתי את דברי שנינו כאחד).  צניעות זה להתרחק מגילוי פומבי.

זה לא אומר שאין התייחסות. חלילה! אבל התייחסות זו תהיה "בחדרי חדרים". וכפי שבוגי היה אומר, בדיוק הפוך מבח"ח עם הפומביות...

ונראה לי שזה סיכום הענין. אני מציע זאת במספר מילים, ואם גם הארכתי, אפשר לדלג לכאן.

א. יש התייחסות לאברי גוף שנכללים "במוצנע". אם אין התייחסות זו בעיה.

ב. התייחסות זו היא צנועה, בחדרי חדרים, במשפחה (תלוי כמובן בגיל). אם ההתייחסות היא כבר "בחוץ", זו כבר חריגה מצניעות.

האם לא ייתכנו מושגים אחרים בצניעות? בשעתו, בראשית הפורום, הועלתה כאן טענה שאצל נודיסטים אין בעיה של צניעות, מפני שאברים מסויימים אצלם חדלו להוות דבר שבערווה. אם דבר כזה יתכן, אזי באמת בחברות כאלו, כפי שהיה פעם באפריקה לפי השמועה, הצניעות שלהם תהיה בעלת תכנים שונים. אבל אני חי כאן. ומתאמץ לחנך את ילדי לפי הצניעות שנראית לי מתאימה לתקופתנו ומקומנו.