האם "נכשל" אברהם בנסיון העקדה ?

.


סילחו לי כל אלו שכבר נמאס להם מכך שאני שב ודש באותו הנושא.


"עשרה נסיונות... וגו'" . בהם - נתנסה אברהם. ידועים המדרשים לפיהם גם יצחק נתנסה. ויש גם דעה המתייחסת לנסיון העקדה כאל עונש מסוג זה או אחר.

האם יש מבין הוגי הדעות מי שסובר כי הסכמתו של אברהם היתה אי-עמידה בנסיון ה' ?
האם פרשנות כזו בכלל אפשרית, האין היא עומדת בניגוד מוחלט לפשט ורוח הסיפור בבראשית?

אברם

א. מה כוונתך שלא היה עולם הבא בזמן אברהם? האם אז לא היה "בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות"?
ב. זה שכתוב על העברת הבנים למולך "אשר לא ציויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי" איננו בהכרח לומר שאין ציווי, אלא אדרבה, שלא היה ראוי לצוות, ולכן היו צריכים לדעת שלא לשמוע לנביאי השקר ולנביאי ע"ז (שאז חשבו שע"ז היא רצון ה' כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' עכו"ם) והראיה שאומר "ולא עלתה על ליבי" משמע שזה העניין, שאין זה ראוי. 
ומ"ש במיכה "הירצה ה' באלפי אלים... האתן בכורי פשעי..." ודאי שלא להקישם זה לזה (ודו"ק ובדוק: האם לא היית מסכים לומר להפך, שהקרבת הבכור עדיפה שהרי זה נסיון גדול יותר?)

מיכי
האם אנו עוורים לעומת הנביאים? כלומר - האם לפי דעתך הנבואה היא מין "חוש שישי", שלנו אין מגע איתו? עי' ביאור הגר"א למשלי ט"ז ד' שם כתב "ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם". (_ועי' מ"ש http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2298664&whichpage=16#R_12)
והסברא נותנת.

לירוחמשמ - 
שוב, הנושא מסובך. אבל לפי הכתוב בתורה, ללא פרשנויות יתירות, סיפור העקידה הוא לשבחו של אברהם שעמד בנסיון - אין דרך אחרת להסביר את ברכתו של מלאך י-הוה (ודוק - לא אלהים' כפי שמופיע בתחילת הסיפור!) לאברהם.
והנה נתקלתי בפירוש המפתיע של הר' מרדכי ברויאר (פרקי בראשית, כרך ב, עמ' 409-413): לדבריו, אכן השאלה כלל אינה מוסרית (האם נכון או לא נכון להקריב קרבן אדם) - השאלה היחידה היא האם זהו קרבן שה' ציווה או שהאדם הגה מליבו:
"ועתה כבר נודע מפני מה אין מקריבים קרבן אדם... לא מפני שקרבן זה מתועב בעינינו - אלא משום שהוא מתועב בעיני ה'..." (עמ' 412)
אברהם הוכיח שהוא פועל רק לפי ציווי ה' - ברצותו יקריב, וברצותו יימנע מלהקריב. וראייתו מירמיהו ז לא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" - שום מילה על אכזריות ורוע לב, כל הבעיה היא שה' לא ציווה! 

אגב, לא ברור כלל האם להקריב מישהו לה' הוא בעיה מוסרית מבחינת המקרא -
1) "בכור בניך תתן לי" (שמ' כב כח) - וההמשך: "כן תעשה לשורך... ביום השמיני תתנו לי" - מה האחרון בשחיטה, אף הראשון כן.
2) "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויק' כז כט) - אמנם יש אפילו חוקרים שפירשו כמו חז"ל, שמדובר על מי שנגזר עליו דין חרם, כגון "זובח לאלהים יחרם", אבל מהקשר הפסוקים נראה שמדובר על מי שהחליט להחרים את עצמו או מי ממשפחתו לשם שמיים. ואכן, ממעשה בת יפתח נראה שליפתח לפחות היה ברור שזהו הדין, והוא ודאי הצטער על כך! (=לא ניתן לומר שלא היתה לו בעיה מוסרית עם הקרבת בתו לעולה, כמו שמנסים לטעון לגבי אברהם). גם ממיכה ו ז: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" משתמע לכאורה שהקרבת בן כמוה כהקרבת איל - ושניהם אינם רצויים ככפרת עוון.

אעיר רק בקצרה, כיוון שפרשת העקדה גדולה בכמה וכמה מידות על כל דיון אינטרנטי שהוא -

כידוע, הקרבת ילדים לאל (כלשהו) היתה נפוצה בכנען והסביבה - אמנם בעיקר בעת צרה (ראו קרבן מישע - מל"ב ג כז, וכן עדויות רבות על מנהגי הפיניקים). אלא שכאן זה לא הסיפור, שכן אברהם לא היה נתון בשום צרה.
הסיפור כאן הוא אובדנו של יצחק כבנו של אברהם, ללא קשר לשאלת מוסריותו או חוסר מוסריותו של האובדן -
1. יצחק היה זרעו ה'אמיתי' היחיד* של אברהם מאשתו - צריך לזכור שאז לא היה "עולם הבא", ומי שמת בלא בנים כאילו נכרת מעמיו ואכמ"ל.
2. שחיטתו של יצחק משמעה ביטול מקומם וחסר פשר של כל ההבטחות שקיבל אברהם מה' עד כה.

שני אלו היוו את הניסיון הגדול שהתנסה בו אברהם, ולא חוסר המוסריות בקרבן אדם כביכול. הראיה לכך היא כמובן ההבטחה בסיום "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה... וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם..." משמע בבירור שזה היה הניסיון ולא שום דבר אחר (וגם הידיעה על הולדת בנים לנחור בסוף הפרק מצביעה על כך).

* היחיד - שנאמר "יחידך". אמנם תרגום השבעים גרס ככל הנראה "את ידידך" במקום "יחידך", שכן הוא מתרגם τὸν ἀγαπητόν (אהובך).

ראו בראיון איתי בשבוע שעבר במקור ראשון. אין דרך לשפוט סיטואציה שבה לא היינו ולא קרובה לניסיון שלנו. מי שלא שמע את דבר ה' פונה אליו ומורה לו הוראה כזאת לא יכול לשפוט את התנהגותו של אברהם במצב כזה. זה כמו שעיוור לא יכול לומר לאדם רואה כיצד לראות נכון או לא נכון.

בפרשת ראה מנומק איסור הקרבת ילדים כתועבת ה' אשר שנא, ללא תוספת, עצם המעשה הזה מוגדר כתועבה,

צענע –

האמירה גז"ל , יכולה להתפרש באחת משתים: או שכולה רוויה בהבנה שה' הטוב –לא רק בעיניו, אלא הטוב לנו - יעשה" ואז איך  יכולה להתיישב עם הבנה עצמית למשהו בעוה"ז? אתה יודע מה טוב עבורך יותר מה'? התפילה יכולה להיות רק כללית, אנא ה' עשה עימי מה שתעשה ומה שיקרני אשמח כי זה טוב לי. לטעמי הבנה כזו, לאדם שאינטרסים גשמיים חשובים לו (ולו במידה) היא טפשית ומתעלמת מהמציאות.

אפשרות שניה לפרש את גז"ל – שלדעתי נכונה יותר -  לא אכפת לי, "ונחנו מה", העיקר שיהא בליבי לעבדך באמת. אז תפילה למשהו גשמי עבורי סותרת את ההרגשה הזו.