אני רוצה אל

אני רוצה אל נראה ולא רואה, שאוכל להובילו
ולספר לו מה שהוא לא רואה. ואני רוצה
אל נראה ורואה. אני רוצה לראות
איך הוא מכסה את עיניו, כמו ילד שמשחק עיוור.

אני רוצה אל, כמו חלון שאם אני פותח אותו
אראה את השמים ובעצמי נשאר בבית.
אני רוצה אל כמו דלת שנפתחת רק החוצה.
אבל האל הוא כמו דלת מסתובבת על צירה
פנימה והחוצה, על סביבותיה תיסוב
בלי ראשית בלי אחרית.

בימים אלו הגיע אלי ויזל לכותרות. האדם הזה, ניצול שואה, הוא סופר בעל כוח ביטוי עז. את הקטע הבא אני זוכר שקראתי אצלו, או עליו, אבל איני זוכר היכן.

ויזל תיאר את הדילמה שלו בשעה שמגיע זמן תפילת מנחה. משהו בתוכו רוצה להתפלל, אך הוא כובש אותו ביד חזקה. הוא לא יתפלל לאלקים שנתן לשואה להתרחש. הוא יושב, מחזיק את עצמו, כל זמן שתפילת מנחה נמשכת. לך, הוא אומר לקב"ה, לא מגיע שאתפלל.

אומרים בשם החזו"א שאי אפשר לדון ניצולי שואה. מסתבר כך. הבאתי את הסיפורון הזה בגלל הערה פרשנית קטנה שיש לי עליו.

מה בדיוק מתרחש בין אלי ויזל (אם הסיפור נכון) לבין האלקים בשעת תפילת מנחה? ויזל מדבר עם הקב"ה. אבל לא את השיחה הרגילה שיש בין אדם לבין קונו בשעה המיוחדת הזו, אלא שיחה אחרת. הוא פונה אל האלקים, ואומר לך: לך לא אתפלל.
מה מונח מאחורי קביעה זו? האם הוא אינו מאמין שקיים אלקים? לא. הוא מאמין. האם הוא מאמין שהקב"ה אינו כל יכול, אינו משגיח בהשגחה פרטית? לא. שוב לא.
דווקא האמונות שלו, היהודיות האופייניות כל כך, הביאו אותו אל סף משבר התפילה. הוא פונה בעצם אל הקב"ה ואומר לו: הרי זה לא מתאים לך. זה דבר שאיני יכול להבין, ואיני יכול לסלוח עליו. דווקא בגלל אמונתי העזה באיך שאני מצפה ממך להיות, אלקים במלוא התוכן שאנו היהודים מייחסים לך, אולי באמונה תמימה, אבל באמונה שקיבלנו מאבותינו. דווקא בגלל זה לא אתפלל.

מבחינה מסויימת, זוהי תפילה. זוהי שיחה. זה ביטוי עז של אמונה.
(אם הסיפור היה ונברא, אם זכרוני אינו מטעני).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עמיחי,

מסקנתך "אבל הוא מוכרח להישאר עימנו, לפחות כעצים, לפחות כאבנים וכשמש וכירח וככוכבים", היא לב השאלה באשכול "מי עדיף, אפיקורוס או מאמין בע"ז?"

אחזור כאן על סיפור שכתבתי שם, מרוב חשיבותו בהבנת הנושא. תקוותי שידידיי החושבים הרציניים ישימו לבם.

וזה הסיפור: מעשה בארבעה בני אדם שרצו להביט בכוכב מסוים. שנים מהם רצו להביט בו ללא אמצעי עזר ושנים רצו להיעזר.
מהשנים שנמנעו מלהיעזר, הצליח אחד לזהות את הכוכב מעצמו והשני נע בין מצב של חיפוש ויאוש. זה שהצליח הוא היודע-המאמין השלם וזה שלא הצליח הוא האפיקורס.
מהשנים שרצו להיעזר, לקח אחד כלי עזר מינימאלי, אצבע, כדי להצביע על הכוכב אם כי עצם מיקודו באצבע הסתיר במקצת את הכוכב. השני הביא טרקטור שלם כדי להצביע על הכוכב וכמובן שזה הסתיר לגמרי את הכוכב. זה שנעזר באצבע הוא המאמין הבלתי שלם וזה שנעזר בטרקטור הוא העובד ע"ז.
שאלת האשכול היא, מי מבין השניים שבכל קבוצה עדיף? לשניהם חסר עזר מינימאלי. לזה שבקבוצה הראשונה אין לו אביזר כלל ויש לקוות שיתעורר לשפר את ראייתו עם או בלי עזר ולזה שבקבוצה השניה יש לו אביזר שמעבר לעזר ויש לקוות שיתנתק ממנו.
מאחר והמתקשר לדבר קשה להתנתק [בפרט לע"ז שנאמר בה "כל באיה לא ישובון"], מסתבר שהעובד ע"ז גרוע מהאפיקורוס שלא נקשר לדבר ולכן קרוב יותר לעזיבת טעותו.

גורל אלוהים
הוא עכשיו כגורל
עצים ואבנים, שמש וירח,
שהפסיקו להאמין בהם
כשהחלו להאמין בו.

אבל הוא מוכרח להישאר עימנו:
לפחות כעצים, לפחות כאבנים
וכשמש וכירח וככוכבים

אקדמאי,

ה"טריק" הזה הוא אמת לאמיתו ו"ברוך השם" שהוא נשמע יותר ויותר, אבל אולי אין עניינו לתשעה באב.

אתם מזכירים לי את הטריק הישן,
(שלאחרונה שומעים אותו יותר ויותר)

האתאיסט: איני מאמין באל.
הרב: האל הזה שאינך מאמין בו, גם אני איני מאמין בו.

או:
האתאיסט: הגעתי למסקנה ברוך השם: אין אלוהים!

נכון בוגי,

"הרצון אינו סיבה מספקת, לעשות את עיצובי דמיוננו לא-ל". אז אימרו לי נא יודעי תורתו של ישעיהו לייבוביץ, האם אין זה היסוד לתורת האלוקים שלו - רצייה פנימית לא רציונלית?

כולם רוצים א-ל!

אבל הרצון אינו סיבה מספקת לעשות את עיצובי דמיוננו לא-ל.

זה בעצם הסבר לדברי מיימוני.


רק חשיבה נטולת נגיעות, חשיבה אינטרוספקטיבית היודעת להתנתק מתפיסות מקובלות, תתוודע לא-ל שהכל פונה אליו. ניתן למצוא את החשיבה הזו בכל רחבי הפורום הזה ובמיוחד באשכולות הספציפיים לנושא הזה, הלא הם 'השם' ו'מילון'. חן חן לכם על כך.

וטו

הוא אשר אמרתי. וכאן אני מתקרב לתפיסה שלך, כי הא', ההווה המוחלט, מעצם המושג אינו בר עיצוב במושגים אנושיים ולפי דרישות אנושיות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו