ט' באב בישיבת מרכז הרב, רשמים טריים.

חיפשתי הבוקר משהו חדש ושונה. מצאתי את עצמי ב'מרכז'.
ת'שמעו, מה אני אגיד לכם?

פוניבז' של הציבור הדתי לאומי,
מה אני אומר פוניבז'? כולל חזון איש…

תשעים אחוזים מן הבחורים מגדלי זקן, (קבוע, לא זמני של דריי וואכען) הבחור עמו שוחחתי מנמק עובדה זו בכך ש'אנחנו היום בארץ ישראל, פטורים מהצורך לשפר את ההופעה, צורך שהיה מנת חלקן של ישיבות ליטא שלא יחושו נחותים לעומת הסטודנטים היהודיים בגימנסיות'.

מתוך עמדת האנתורפולוג, בריחוק מה, חשבתי רבות מה בינינו לבינם.
אני לא עומד לכתוב עכשיו משהו שיטתי ומסודר,
הרי בכל זאת הצום משפיע...
אני גם לא אחלק את העולם לטובים ורעים, בכדי להראות כמה טובים אנו וכמה טועים הם.
אם כבר, בנושאים רבים ההיפך הוא הנכון. (באופן טבעי התמקדתי בהשוואה בינם לבין ישיבות ליטאיות, לא בינם לבין החרדיות הכוללת. ואכן יש להם לא מעט נקודות זכות, בנושאים כמו: רצינות אישית, מוטיבציית לימודים ודרישה אישית מוסרית גבוהה, כל זאת לצד תודעת-דרך מוגברת, שלא ניתן למוצאה בחוגים אחרים)

אך היום, לכבוד ט' באב נצא נא מהמושגים של 'חרדים' ו'דתיים לאומיים', שניהם לדעתי כבר פסה, כמעט מונחים בלתי תקניים.(גם הם לא 'דתיים לאומיים', אלא כת תורנית סגורה הטוענת שהולכת בדרכו הנכונה ביותר של הרב קוק זצ"ל. להזכירכם, לפני כחמש שנים התפלג מתוכם נתח רציני ואיכותי, והקים לו את ישיבת 'הר המור', גם הוא טוען לכתר, איבת עולם נטושה בין הפלגים)

ובכן, להלן הפירמידה בנושא קינות לט' באב:(בקרב האשכנזים לפחות)
המעגל הראשון המתייחס לכך ברצינות הוא הציבור הליטאי ככל הנראה.
בתוכו – מעגל הישיבות, שלוש שעות של ישיבה על הקרקע עם ספר הקינות, אומרים ואומרים, כי כך מצוות היום. 'גדול המצווה ועושה'...
היום גיליתי את המעגל הפנימי יותר שכרגע לדעתי הוא הניצב בקצה הפירמידה, והוא ישיבת מרכז הרב. אומרים ואומרים, כי הם מרגישים משהו.

מאות איש ישבו שם הבוקר ואמרו קינות בכזו רצינות מבלי להתעייף או להוציא את הראש מן הספר, שלא לדבר על חילוץ עצמות כלשהו. בליבי הודיתי שגם במיטב הישיבות הליטאיות לא מצאתי כזאת.

הסיבות לכך ברורות לגמרי, מלבד הרצינות התהומית האופפת אותם בכל ימות השנה, יש לזכור כי העברית המליצית של הקינות מורגלת בפיהם יותר מאחרים, (ואכן הם כמעט לא זקוקים לקינות המבוארות למיניהן) גם הרקע התנ"כי של הקינות מוכר להם היטב. הם בעלי תודעה היסטורית חזקה, (אם כי מגוייסת)גם כל המונחים מתקופת המקרא והבית השני חיים ונושמים בקרבם גם כיום. ציון היא ציון, ירושלים היא ירושלים.

נו אז מה הפלא?
לכו גם אתם בשנה הבאה לחזות בפלא.


(אופס... מה אני אומר 'שנה הבאה'?
אם לשפוט על פי לוח המודעות של מרכז אין שום 'שנה הבאה'. כל מודעה הקשורה בנושא תשעה באב מדגישה את ההסתייגות: אם לא יבוא משיח...)



תוקן על ידי - אקדמאי on 7/18/2002 1:17:53 PM

נוסטלגיה
אני ראיתי את הרב צבי יהודה בליל תשעה באב, עם כל הבכיות, וכמובן על רקע חגיגיות יום העצמאות ויום ירושלים שהיו לא מזמן.

למען הדיוק ר"ת עוד יותר מאוחר, אבל על בטן מלאה לך תדע..

שומרים שם זמן רבנו תם?

למי שרוצה השנה יש את זה.

ל

תוקן על ידי יהיאור ב- 10/07/2013 20:13:05

אל לכם לשכוח שחרדי קלאסי - אם יורשה לי לדבר בשמו- יאמר שמרכז זה סה"כ החנונים, וא"כ - א. מדובר במיוחדים וכלל לא מייצגים.- ב. גם שם יש שוליים של בוני הגבעות ורודפי עלמות. אז אל דאגה אנחנו בדרך הנכונה. הוא יצדק?

הוקפץ

שלויימלע,

אני מבין שהשנה אתה בסיבוב שערים בהר הבית עם הרב פרופ' רוטנברג ונשות הכותל?

ממללא,
במקום כמו מרכז, א"א להפריד בין מה שגורם הערכה לבין האידיאולוגיה שמהווה בסיס.


תוקן על ידי - אריק123 - 28/07/2004 8:22:00

אקדמאי,

הטקסט שלך על הביקור ב'מרכז' הפך אצלי לאחד ממנהגי היום...

יש משהו במקום הזה שמעורר הערכה גם למי שרחוק מתפיסת העולם הרווחת בו.

v10
מה יש לך נגד לימוד הגמרא במרכז ובבנותיה?

כן מרכז ברב מייצגת קו המביע התיחסות רצינית אולי באופן תהומי לכל נושא המקדש .התיחסות זו נובעת מאותו יסוד מכונן של ישיבה זו יסוד אידיאי,בו קדושת הארץ תופסת מקום נכבד ומרכזי .קדושה זו מ מאצילה גם על ההתיחסות הקונקרטית לחורבן המקדש.. לעיתים אני תוהה האם ישיבות הבת של מרכז הרב גם אם יתכחשו לכינוי זה של ישיבות"בת" המתמחות בעבות השם אינטגרטיבית..נדמה לי שזה הביטוי המתאים, כלומר עבודת השם הכוללת לימודי חסידות לימודי מהר"ל וגם אבל בדגש על גם , לימודי גמרא בעיקר בבקיאות אינו פועל יוצא הנגזר מאותה תובנה בסיסית של יחוס מימד מטריאלי לקדושת הארץ.."אשמח" נו מילא.. בתשעה באב..דל מהכי שמחה.. לתגובות חכמי הפורום.

אני חותם על כל מילה שלי מן השנה שעברה.

למרות השיר הזה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1036306

(בעמוד הראשון)

כיון שאשכול זה נושא את שמי, אכתוב כאן את מחשבותי וחוויותיי לתשעה באב זה. הדברים נוגעים גם לנאמר באשכולות אחרים בנושא תשעה באב (שאת כולם קראתי עד כה).

דרשתו של מיימוני היא חשבון-נפש אורתודוקסי חרדי, וכמובן עם לפתן אנטי-קבלי וגלגולי, כי איך אפשר בלי.

אכן, ישנה בעיה בהתנהגותנו ביום זה, ישנה בעיה בהתנהגותנו בכל השנה, ישנה בעיה בקינות, וישנה גם בעיה ב'קיקיו-קינות' החדשות.

אכן תשעה באב הוא יום בעייתי, המזמן דיונים פוליטיים, חברתיים והיסטוריים. מכל המועדים האחרים רק אותו חובטים בשוטים של אקטואליה, ובסכיני חשבון נפש לאומי וחברתי. דומה שהרשות נתונה לעשות בו כרצוננו, כי אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו כבר נסגור את החשבון.

הייתי כבר בקטעים האלה. 'מרד קינות', דיאלוגים ופיוס, קבוצות דיון, כיכר רבין וקבר רבין. השנה החלטתי - לא עוד.

אעשה לי תשעה באב בלי להתבשל במיץ של עצמנו, אני רוצה תשעה באב צמחוני כזה, מזין ובריא יותר.

איכה אותה איכה, והקינות אותן קינות, וביום הזה מתחברים לגורל היהודי, לעבר ולא להווה, להיסטוריה ה'בכיינית' שלנו (כהגדרת ההיסטוריון סאלו ברון). כל המטען הרגשי של הסבל ההיסטורי היהודי מתנקז ליום זה, וזה מספיק, וזה הרבה, זה אפילו מידי הרבה, ואני מודה, שכמי שמתעסק בהיסטוריה אני לא עומד בעומס, זולגות הדמעות מעצמן.

אין כמו שירת ימי-הביניים המדהימה לבטא את עברינו ואת סבלינו. ולמרות שחלפו אלף שנה מאז שנכתבו הקינות, עדיין אין כמותן לשיקוף מחשבת זמנם, ומחשבת הזמן היהודי המיתי, וללמדנו שבזיכרון הקולקטיבי היהודי אין כל חדש, וטוב שכך.

הקינות נועדו לקריאה, למחשבה ולעיון, והן כבר שואלות במקומינו: איכה? הכיצד? למי עוללת כה? קינה טובה היא גם שאלה טובה.
כך ר' מאיר מרוטנבורג: משה ואהרון בהור ההר, אשאלם היש תורה חדשה בכן נשרפו גלילייך? גדע ללוחות ועוד שנה באיולתו, לשרוף באש דת, הזה תשלום כפלייך? 'אתמה מאד על מאור היום' זועקים הקליר ורבי קלונימוס, וזה מספיק. תשע קינות 'ציון' האחרונות, כולן רומנטיקה ימי-ביניימית טהורה, והן מספיקות בכדי להבין מהו געגוע לנוף האוריינטלי הארצישראלי, לאדמה שאנו דורסים מידי בוקר בגלגלי מכוניותנו.

מותר לנו פעם בשנה להתעלות מעל לציניות. השנה לא אפשרתי להווה לקלקל לי את העבר.