פשיטת יד בציבור.

"על כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". (שמות פרק כח פסוק יא).

"פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין - תלמוד לומר פתח תפתח, מכל מקום. (בבא מציעא דף לא עמוד ב).

מי שראה את תחנת האוטובוסים הישנה של תל אביב ב"תפארתה", גם ראה את מקבצי הנדבות הרבים שהיו שם.

הם היו בכל מקום, ובפרט ליד תורי הנוסעים לפני עלייתם לאוטובוס.

אך לא כולם היו שם מפני שהיו "צריכים" את הכסף למחייתם

הקבצנים שהתמקמו ב"מקומות טובים" בתחנה, כמו למשל ליד קו 4, היו "מכניסים" ב"יום עבודה", לא פחות מבעל בסטה בשוק מחנה יהודה.

היו מהם שכשהיו חוזרים לביתם בסוף היום, הם היו מטמינים את המטבעות שאספו בתוך פחים "מתחת לבלטות", ושם הם היו עד יום מותו של הקבצן, או עד שהם היו נגנבים ממנו

גם הקבצנים שכספם היה נלקח מהם בסוף כל יום ע"י מעסיקם, "אהבו" את הקבצנות.

היה להם לאן ללכת ומה לעשות בכל יום.

גם היו שם פושטי-יד שעשו זאת מתוך הכרח.

הם הציגו את מומם לציבור כדי לעורר חמלה, והיוו "מיטרד ציבורי", אך הם לא סולקו משם.

למה?

כי היהודים הם רחמנים שאינם מסלקים "קבצנים"?


אך כשהתחנה עברה לביתה החדש, הם לא עברו עימה.

פושטי היד לא היו רק שם. הם ישבו לאורך רחוב אלנבי, וכאשר עירית ת"א-יפו פנתה לשר הפנים, בבקשה ליזום תיקון בחוק שיאפשר להרחיק פושטי-יד מהרחוב, שכן היו מטרד לעוברים ושבים ומכערים את פני העיר, ומהם גם היו שעוררו בחילה יותר מאשר חמלה, פנה מר דב רוזן שעבד באגף לשלטון מקומי במשרד הפנים, (ביום טז באדר ב, תשכ"ז), להרב זוין, ושאלו לחוו"ד, מה לייעץ לשר הפנים, שהיה צריך להחליט, אם להענות לבקשתה של עירית תל-אביב-יפו.

הרב זוין ענה לו רק ביום יא בכסלו תשכ"ט, כמעט שנתיים מאז ששאלו,וגם זה אחרי פניות חוזרות:

"אשר בקשני מר כמה פעמים להביע לו חוות דעתי בדבר, שעירית ת"א מבקשת אישור ממשרד הפנים על רצונם לתקן תקנה, שעניים לא ישבו ברחובות העיר לשם קיבוץ נדבות, אלא עירית ת"א תקציב להם סכום חודשי מעזרה סוציאלית הנה זה לא שמעתי, כיוצא בזה שמעתי בספר אהבת-חסד לבעל החפץ חיים ז"ל פרק יז (בהערה) כתב:

"חדשים מקרוב באו, שמונעים רגלי עניים מלבוא לפתחי בע"ב, ואין דואג עליהם להחיותם ברעב ותירוצם לפניהם שכוונתם לטובה כי ע"י שמתרבים העניים יש היזק לעניי העיר היינו בע"ב היורדים שאין ביכולת לעזור אותם, ע"כ הם מונעים רגלי העניים לגמרי, וקוצבין איזה קצבה על בע"ב שבעיר בשביל היורדים הנ"ל".

והאריך הרבה בזה, שח"ו לעשות כן מכמה טעמים.

ובספורי-חסידים שלי ח"א עמ' 46 הובאה מעשיה בדבר שבברדיצ'ב רצו לתקן מנהג חדש לבלי לתת לעניים לחזר על פתחי תושבי העיר, ותחת זה יתנו להם מקופת הקהל הספקה קבועה לכל חודש. והזמינו את הצדיק רבי לוי יצחק שיסכים, ואמר להם, שמראש התנה עמהם שלא יטריחוהו לתקנה ישנה, וזו תקנה ישנה היא מימות סדום ועמורה. ואין נ"מ אם מעשה זה קרה באמת או לא, עכ"פ התוכן שבה אמת.

ואמנם יש מקום לחלק בין חזרה על הפתחים לקיבוץ ברחובות ובראש כל חוצות. אבל דומני, ששמה הטוב של ת"א רבתי נפגם עי"ז. דומני, שדי בכך שיגבילו אותם לא לתבוע בקהל כל עובר ושב, אלא שישבו בשקט על מקום קבוע, ומי שירצה יתן מעצמו, ומי שלא ירצה לא יתן. ומלבד זה יתכן שכמה מהם יסכימו מרצונם להפסיק העיסוק של הנדבות תמורת הספקה קבועה חדשית. אבל להכריחם בעל כרחם חושבני שלא רצוי.

והיה מעשה הצדקה שלום, ואין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה".


אחרי שמר דב רוזן קיבל את מכתבו של הרב זוין הוא כתב בהמלצתו לשר הפנים:

"לאור בירורים, התיעצויות ולבטים רציונאליים ואמוציונאליים באתי לידי מסקנה לא ליטול יזמה בדבר החמרת החקיקה הקיימת נגד פושטי יד, וזאת בגלל הנימוקים העיקריים דלהלן:

א. חוק נגד פושטי יד הוא מסוג החוקים שהם בחינת תעודת הזהות של המדינה. אי לזאת יש לשקול שיקול עקרוני, אם חוק נוקשה בנידון הולם את אופיו ורוחו של עם ישראל המוגדר כ"רחמנים בני רחמנים". אני מדגיש "חוק נוקשה", שכן החוק הפלילי הקיים אוסר בתנאים מסויימים פשיטת יד ברחוב.

אגב: אפשר לצפות מראש, כי אם יתוקן החוק ויבואו פקחים ושוטרים לבצעו, תהיה אהדתם של רוב העוברים ושבים נתונה לפושטי יד, ונחלת לובשי המדים בוז ודברי גדופים.

ב. פושטי יד ברחובות אינה מכת המדינה מדינת ישראל, אלא כפי שהוגד לי, חזון נפרץ בכרכי הים ובבירות העולם, כמו: לונדון, פאריס, רומי וכו'. לא היה סיפק בידי לברר אם מציאותם של פושטי יד בערים הנ"ל נובעת מהעובדה שחגורת החוקים שם אינה הדוקה למדי, או מחמת קשיים אחרים. החוקים הקיימים הם בחינת "הלכה ואין מורין כן".

ב. אין ספק שישנו אחוז מסויים של פושטי יד בחוצות ירושלים, ת"א וחיפה המעוררים בחילה יותר מאשר חמלה. וכן ישנם כאלה ביניהם, שמצבם הכלכלי שפיר, והרחקתם מהרחוב לא תמיט עליהם חרפת רעב. אך מאידך גיסא, אין בלבי ספק, שישנם כאלה ששיקומם הסוציאלי מהווה בעייה רצינית, ואין לנקוט שום צעדים נגדם, עד שיובטח מראש שיקומם הסוציאלי.

אגב: לגבי חלק מ"הקבצנים" פשיטת יד ברחוב אינה רק מקור להכנסה אלא גם לתעסוקה, ל"בילוי זמן", ואין להתעלם מפרט חשוב זה.

אין ספק שגם מר דב רוזן "הרגיש" שנימוקיו הם "נימוקים רומנטיים", ולא יהיה בהם לבדם כדי למנוע חקיקה נגד פשיטת יד ברחובות הערים, ולכן הוא הוסיף:

ד. אם בכ"ז יוחלט לא לשלול, מבחינה עקרונית, החמרת החקיקה נגד פושטי יד, יש לערוך תחילה סקר על המצב החוקי הקיים בארצות אחרות. אם מדינת ישראל היא מן האחרונות להתקנת טלביזיה, על אחת כמה וכמה שצריכה היא להיות אחרונה לגבי חקיקה נוקשה נגד אנשים מסכנים ואומללים, המצפים לחסדי הבריות, וידם פשוטה לקבל נדבה.

אם בכ"ז תיפול הכרעה לטובת יזמה חקיקתית, כדרישת עירית ת"א הנתמכת ע"י שר התיירות וראש עירית ירושלים הייתי מציע שלושה סייגים דלהלן:

א. חוק הסמכה, שיאפשר לרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר בנידון, ולא חוק כללי שעם חקיקתו יש לבצעו.

ב. להגביל את חוקי ההסמכה על כרכים המונים למעלה ממאה אלף תושבים (קרי למעשה כיום, ובעתיד הנראה לעין, ארבע ערים: ירושלים, ת"א, חיפה ורמת גן).

ג. חוק ההסמכה יצמצם את סמכותן של הרשויות המקומיות הנ"ל לאסור בחוקי עזר פשיטת יד רק תחת כיפת השמים, היינו, ברחוב, ואולי גם בבית עלמין; אך לא באולמות
ובבתים, כל שכן בבתי כנסת...

[מכתבו של הרב זוין ותגובתו של דב רוזן, התפרסמו בתוך המאמר "שאלות חכם של עובד מדינה" תחומין י עמודים 134-137].

בעת כתיבת דברי איני יודע מה היו תוצאות ההמלצה, אך הקבצנים נעלמו מתחומי התחנה המרכזית החדשה ומרחובות תל אביב, אך לא מרחובות ירושלים.


כסיוע להתנגדותו לסילוק פושטי היד, הביא הרב זוין את דברי החפץ חיים (ראדין 1838-1933), שכתב:

"חדשים מקרוב באו, שמונעים רגלי עניים מלבוא לפתחי בע"ב, וקוצבים איזה קצבה על בע"ב שבעיר בשבילם",

וכן סיפר "סיפור חסידי שהיה", שלא היה:

"... בברדיצ'ב רצו לתקן מנהג חדש לבלי לתת לעניים לחזר על פתחי תושבי העיר ... ואין נ"מ אם מעשה זה קרה באמת או לא, עכ"פ התוכן שבה אמת".

כמנהגם של בני ראדין רצו לתקן בצפת מאות שנים לפני כן.

כאשר קהל אשכנזי צפת רצו לתקן עשר תקנות שיכנסו לתוקף בי"ב יום לשבט שנת השל"ו, הם שלחו אותן למבי"ט, (שהיה בב"ד של הרב יוסף קארו, ואחרי פטירתו מילא את מקומו כרבה של העיר צפת) לעיון. (שו"ת מבי"ט חלק ג סימן צו).

בתקנה ו נאמר:

"עוד הסכימו שלא יעשה שום אחד נדבה ביד שום נברא ולא לצנועים ואם איזה ספרד או אשכנזי יבא מחוץ וידור ביד פלוני שיחלקם כפי רצונו חייב אותו פלוני לתת אותם המעות ביד הגבאים"
.
ועליה הגיב המבי"ט:

"הסכמה ו' שלא לידור שום נדבה ביד פלוני ואם אחר חוץ מן הקהל יתנדב ביד פלוני שיתנם לגזבר ע"כ גם הסכמה זו שלא כדין כי לפעמים רוצה אדם להתנדב ביד פלוני שיודע שאותו פלוני יתנם לעני הגון או צנוע שלא יקבל משום אדם כי אם מיד אותו פלוני ומיד הגבאי לא יקבל ונמצא העני או הצנוע קרח מכאן ומכאן וגם עוברים על דעת בעל המעות".


אם בני צפת רק רצו לתקן תקנה האוסרת קיבוץ נדבות פרטי, הרי במדינת מעהרין (מורביה) תקנוה כ"תקנת המדינה":

"בהיות הבעלי בתים פה מוטרדים מן האורחים המסבבים מבית לבית מדי יום ביומו, ועי"ז מתעכבים פה כמה בני בליעל, ויש לחוש לגניבות, ולפעמים אצל דלי דלים שאין להם פרוטה... ראינו לתקן תיקון גדול, לקבוע קלפי מיוחדת, עם פנקס הרשימה מאנשי קהילתנו...ובכל יום ראשון לשבוע יוחלק ע"פ צעטיל (פתקה) של עופרת מן מנהיג אחד לעניים לפי ראות עיני המנהיג.... ונגד זה לא יסבבו העניים בעיר". (תקנות מדינת מעהרין משנת ת"י, סימן ר"א, ובתקנות הקהילה הראשית שלה-ניקלשבורג , תקנה ר"ל).

אם התקנה שרצו לתקן בברדיצ'ב, לבלי לתת לעניים לחזר על פתחי תושבי העיר היא תקנה ישנה מימות סדום ועמורה, כיצד ניתן להגדיר את תקנות מדינת ליטא, המובאות אצל שיפאנסקי, בהתקנות בישראל, ח"ד עמודים תיא-תיב:

"אודות קבצנים העולים משוט בארץ ומתהלכים בה לארכה ולרחבה. מארץ רחוקה הם באים ומתפשטים בארץ ליטא ורוסיא ... ומכבידים על הארץ לאכול מטובה ביתר שאת ועוז, ועוד זה מדבר וזה בא,והנם למשא אשר לא יוכל מלט משא, וביותר אנשים בלתי הגונים מתלבשים בטלית שאינה שלהם ובחלוקא דרבנן, לדרוש ברבים ולהורות ולהבדיל ובקרבו ישים אורבו מלא מרמה ותוך, (כאן השמיט המעתיק האשמות מפורטות של מעשי כיעור שנתפסו בהם "רבים", שלדעתו היו הגזמה, אך הוא מעיר שייתכן שבאותם הימים היה המצב גרוע יותר), וגורמים חילולים רבים שאין להעלות על הספר. על כן עלה ונגמר בחרם ושמתא ובקנס גדול... שלא ליתן לשום קבצן בעולם זולת הפוד (=העגלה), לשלחו משם ולהלן, ואין להחזיקו בבית יותר מעת לעת. גם שלא ליתן לשום אדם לדרוש ברבים, ואם יזיד מצחו לדרוש שלא ברשות יורידוהו בחרפה ובוז אם לא שיהיה לו אגרת מראש ב"ד... ואם יש לאל ידיהם לפטור אותו ולשלחו ע"י כפייה מישראל ישלחוהו, ואם לאו יגרשו אותו ע"י גוי , ואין חטא ואשמה בדבר, כי כבר הליצו בעדינו חכמינו ז"ל במתק לשונם, באמרם "בואו ונחזיק טובה לרמאים" (כתובות דף סח עמוד א),זולת איש אשר יש לו גואלים וקרובים שם בארץ ליטא ורוסיא... אזי יתנו לו רשות לעבור ולהקדים פני קרובים, ואם לא יסגרו הדלת בעדו לבלתי תת לו מדרך כף רגל בכל מדינות ליטא ורוסיא ... ואיש אשר ידמה בנפשו לנהוג בו מידת רחמנות, ולעבור על תיקון זה, נחשב לו לעוון להענש בעונש חרם ושמתא ועונש ממון זולת שאר עונשים ורדיפות". (פנקס מדינת ליטא, סימן פח, עמוד17, תקנת וועד שפ"ג).

כנראה שפרנסי ליטא חשבו שהבעיות שגרמו הקבצנים הן כה חמורות, עד שהצדיקו את גירושם אפילו ע"י גויים, ואולי למדו כן מדין השו"ע בחו"מ סימן כו סעיף ב, לגבי המסרב לדין, שנוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם.

הליטאים הם למדנים ובטח ידעו מהלכה זו.


מהיכן באו קבצני הארץ הרחוקה"?

אולי מפולין.

בשנת שצ"ט, כשהגיע לליטא גל פליטים מאשכנז, כתוצאה מ" מלחמת שלושים השנים",

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94

הם תקנו תקנות לסייע להם, ולקלוט ילדים שהגיעו ללא הורים.

הם החליטו לקלוט ע"ה נערים:

בבריסק עם כל הקהילות והישובים הסרים למשמעתם חמשה ושלושים.

בהוראנדה עם כל הסביבות עשרה.

בפינסק עם הסביבות י"ב נערים.

(הרב י. שציפאנסקי "התקנות בישראל", ח"ד עמוד תס"ה הערה 57, מקור: י. היילפרין, "יהודים ויהדות במזרח אירופה", עמוד 205).

הרב י. שציפאנסקי כותב שם בההערה:

"ליהודי ליטא לא חסרה מידת החסד לאחיהם בנ"י הנתונים בצרה, ומה שתיקנו כאן לסגור את שערי קהילותיהם בפני פליטי פולין, אולי הוא לרגלי נסיונם עם קבוצת ערב רב שהתערבו עם גלי הפליטים שבשנים שצ"ט, ת"ח ות"ט. נסיון כזה הרגישו יהודי ביאלסטוק בשנת תרצ"ט עם גלי הפליטים שהגיעו אליהם מוורשא והסביבה והתוצאות היו קרוב למה שאנו רואים כאן, ואין רצוני להאריך בזה, אף שהייתי עד ראיה לכך".

לבני ליטא לא היתה חסרה מידת חסד, אך היתה חסרה להם ידיעה אלמנטרית בחשבון:

35+10+12 אינם שבעים וחמש אלא חמישים ושבע.


כחמישים שנה לאחר מכן תוקנה תקנה לגרש מהמדינה את פליטי פולין ושאר ארצות:

"באשר ראינו כמה אנשים ההולכים ונוסעים ממקומם ובאים להשתקע במדינתנו ליטא, ובפרט בורחים מפולין ושאר ארצות... מכל אלה עומדים סכנות גדולות וחששות עצומות והיזקות ליחידים ולרבים מחמת מעשיהם ועסקיהם, בכן כהיום הזה נתנו לב לתקן במדינתינו, באם איזה איש יבוא לגור במדינתינו, ממדינה אחרת באיזה קהילה או ישוב וגליל, וכש"כ בראש קהילה, גרוש יגרשו אותו ... ולא יתנו לו מקום כלל וכלל, לתקוע אהלו לשם, אפילו ישיבה ארעית". (ועד ת"ל, סימן תרס"ד עמוד 158-159).

לא שהם לא דאגו לפליטים. הם שנאו פולנים, אפילו לפני לידת הבעש"ט.


בוועד זה (שנת תל) גם עלתה על הפרק בעיית מקבצי הנדבות, אלא שהפעם הם לא היו "קבצנים" זרים שהגיעו מחוץ לליטא, אלא עניים מבני ליטא עצמה, שנדדו ממקום למקום וקיבצו נדבות:

"הנה באשר ידענו וראינו ושמענו צעקת רבים קהילות וישובים יחידים הדרים בספרים,(ישובי הספר-על הגבול) מחמת עניים ההולכים ומסבבים את יהודה וגליל מעיר לעיר, זה נכנס וזה יוצא, עד אשר לא תשיג יד בעלי בתים עוד וקצת מהם רמאים, נראים הדברים שדעתם לאסוף ממון....בכך ליתן תקנות הקהילות וישובים ויחידים ולמען תיקונים לעניים שימצאו כל אחד מקום מרגוע לנפשם, ולא ירגילו את העניים לצאת ולבוא מחמת שבדעתו לקבץ, אם לא שיש בידו כתב ראיה מב"ד מאותו קהילה או ישוב שיתנו לו רשות שיסבב הגליל ... ואין ליתן לו כתב הנ"ל אם לא בהסכמות בועד הקהל, וזולת זאת אין ליתן לו שום פרוטה... ובדבר אורחים עניים ואביונים הבאים מארץ אחרת למדינתנו, לקהילה או לאיזה ישוב, הראשון שיושב על הספר, אזי מוטל על קהילה וישוב ההוא לשלוח אותו חוץ למדינת ליטא...".

שאלה לסיכום:

הניתן להצדיק את תקנת ליטא אשר "אורחים עניים ואביונים הבאים מארץ אחרת למדינה, הראשון שיושב על הספר, אזי מוטל על קהילה וישוב ההוא לשלוח אותו חוץ למדינת ליטא"?

אפילו באם הם פולנים.