גופא בתר רישא אזיל

"נזרקה מפי החבורה במסיבה של סעודת ברית מילה: מאין בא מה שהעולם אומרים, גופא בתר רישא אזיל /הגוף הולך אחרי הראש/, ולא ישר בעיניהם מכל מה שנאמר שם, ונמנו וגמרו לשאול את פי, לחוות דעתי הקצרה, והשבתי: משנה שלמה היא בפרק עגלה ערופה, (משנה סוטה פרק ט משנה ג), לענין מת מצוה, דקתני: נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כרבי עקיבא כמו שפסקו הרמב"ם והסמ"ג וכל הפוסקים". (שו"ת באר שבע סימן נא).

ולכן החסיד אחרי הרבי, (רבי=ראש בני ישראל):

"אלא אדרבה: הכוונה בפרסום הדברים היא - להדגיש שמכיוון שכך היתה ההנהגה דנשיא הדור, הרי זו הוראה לכל הדור, כי 'גופא בתר רישא אזיל', ולכן היות שכל אחד הוא חלק מה'גופא' השייך לנשיא הדור (ורוצה ומשתדל להיות שייך ומקושר עוד יותר), הנה כאשר מספרים לו אודות מנהג של נשיא הדור, הרי לכל לראש יודע שגם הוא צריך להתנהג כן''.

או במובן: הטפל נגרר אחרי העיקר.


בהלכות אבלות מצאנו את ההלכה הבאה:

"מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום הז', אם מצא מנחמים אצל *גדול הבית*, אפילו שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים (דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות) עולה ומונה לו עמהם תשלום שלשים יום". (שולחן ערוך יורה דעה סימן שעה סעיף ח).

כאשר הרשב"א, (שו"ת חלק א סימן תקלב) נשאל: מהי הגדרת "גדול הבית"? הוא השיב:

"ומכל מקום מענין מה שנסתפק באיזה יקרא גדול או האם שאינה יורשת או הבן היורש. אין הדבר תלוי בראוי לירש אלא כל מי שעיקר הבית תלוי בו. וכן פירש הריץ /הרב יצחק/ גיאת ז"ל. ואם האם עיקר הבית היא תקרא גדול הבית אפי' אצל הבן. ואם הבן עיקר הבית ואפי' קטן או האח יקרא גדול הבית *בדבר זה*. כל שעיקר הבית תלוי עליו נקרא גדול הבית". (וראו ב"י יורה דעה סימן שעה אות א)

על התלות כקובעת "גדלות", תעיד גם הגמרא הבאה:

"לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול". (בבא מציעא דף יב עמוד ב).

"בדבר זה" לא המין ולא הגיל קובעים "גדלות", אך לא בהלכות אחרות שבהן קובע המין.

"אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא". (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן קנח, וכ"כ גם הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ה - או"ח סימן לז).


בברכות דף מט מצאנו את ההלכה הבאה: "כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ /בברכת המזון/, לא יצא ידי חובתו".

בשו"ת הגאונים, (שערי תשובה סימן שמה), מובאת תשובת רבינו החסיד ז"ל, שכתב: "אשה לא תברך ברכת המזון להוציא אחרים ידי חובה, אף על פי שהיא מחוייבת לברך ברכת המזון, וכשאין בעלה יודע לברך כשעת הדחק דמי, ותבא לו מארה. וכשם שאשה חייבת במקרא מגילה, אבל לא מוציאה אחרים, כך הדין בברכת המזון, וכל שכן שבברכת המזון צריכה לכלול ברית ותורה בברכת הארץ, והיאך תאמר על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלימדתנו, ומכל מקום מחוייבת היא לברך לעצמה כשאין שם איש אחר שיודע להוציאה, וכשתברך תדלג ברית ותורה".

וכך גם נפסק ברמ"א, (שולחן ערוך אורח חיים סימן קפז סעיף ג):

"ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו"".

אלא ש"עכשיו" נהגו הנשים, (המברכות ברכת המזון) לומר "ברית וארץ".

כמובן, שרבות מהן אומרות כן, מפני שכך כתוב בסידורים ובברכונים ה"גבריים", כשם שישנם יתומים מאב, חניכי מוסד, האומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך את אבי מורי בעל הבית הזה", מפני ש"כך כתוב".

יתומים מאב חב"דים שאומרים כן, לא עושים זאת מפני שהם מאמינים שאביהם לא מת- "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

והרי זרעו בחיים.

להם יש סיבות אחרות.

סיבות ע"פ קבלה.


לדברי המגן אברהם, ייתכן ש"הן נהגו לומר ברית ותורה מפני דאמרינן בע"ז ד' כ"ח ע"א למ"ד המול ימול איתתא כמאן דמהילי דמי".

אך כנראה שתירוצו לא סיפק את בעל המשנה ברורה (ס"ק ט), שכתב תירוץ אחר:

"ומ"מ בימינו נהגו הנשים לומר ג"כ על בריתך שחתמת בבשרנו ... והכוונה על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו...".


גופא בתר רישא אזיל.

נוראות נפלאתי על מר, על שלא שת ליבו לתלמוד ערוך בעירובין מא ע"א, ומקורו בתוספתא דעירובין (פ"ב ה"ה).

לא עובר לי, יעו"ש.




מיכי