יאיר שלג(במעגלי-צדק 5)-ניו-יורק וירושלים

.


המאמר התפרסם בגליון "במעגלי-צדק" מספר 5. תגובה לו התפרסמה בגליון 6, שיצא לקראת י"ז בתמוז. גליון 6 טרם הועלה לרשת.




ניו יורק וירושלים
(יאיר שלג)

רבים מאנשי "כלכלת השוק" – שרי ופקידי אוצר, מנהלי חברות וכל שאר המרוויחים יפה מתאגידי הענק – מודעים לבעייתיות המוסרית של השיטה שבה הם דוגלים; השיטה שבה יותר ויותר הון נצבר אצל בודדים או שכבות מיעוט, בעוד הכנסתם של אנשי השכבות הרחבות הולכת ומצטמצמת (בין היתר, כדי שהעשירים, בעלי החברות, יוכלו להרוויח יותר). לכן, אחת הטענות הפופולריות אצלם להצדקת דרכם היא הטענה הגלובלית: אולי זו לא השיטה הכי צודקת, אבל, מה לעשות, כך העולם בנוי היום, ומי שינהג אחרת יידחק לשוליים. אם, למשל, נחליט שאנחנו מעדיפים להגדיל את הגרעון במקום לקצץ בתקציבי רווחה, "השוק העולמי" יעניש אותנו בדירוגי אשראי נמוכים, וכך ניפגע כלכלית.

אצל חלק מהטוענים כך יש לא מעט צביעות, שכן רבים מהם באים ממחנה פוליטי שבתחום המדיני מבטא עמדות ימין הקוראות להפגין עמדה זקופת קומה ולא להיכנע ללחצים בינלאומיים. מדוע, אם כן, ראוי להיכנע ללחצים כאלה בתחום הכלכלי? ודוק: ודאי שאי-אפשר להתעלם לגמרי מהזירה הבינלאומית, אבל האם ראוי להיכנע ללא תנאי לתכתיבים? יתר על כן: המציאות מוכיחה שהמורדים בתכתיבי הכלכלה הגלובלית לעתים דווקא יוצאים נשכרים. כך, למשל, ארגנטינה נקלעה למשבר כלכלי וחברתי קשה בשנים שבהן נכנעה לתכתיבי קרן המטבע הבינלאומית לקצץ ולקצץ, וחס ושלום לא להגדיל גרעון, ודווקא בשלוש השנים האחרונות, כאשר העזה "למרוד" בתכתיבים הללו, היא מתחילה לצאת מן המשבר.

אבל את הטענה הגלובלית צריך לתקוף מעיקרה – לא רק בנימוקי צביעות או ריאליות. אם תפישת עולם מסויימת היא פגומה מבחינה מוסרית (והרי עצם ההיזקקות לטענת "זה מה שיש" מסתירה מאחוריה את ההודאה בפגם המוסרי), העובדה שכל העולם נוהג כך אינה מכשירה אותה. אדרבה, אולי ראוי להתחיל ולהיאבק נגדה, ולהציב אלטרנטיבה; לא רק במישור המקומי, אלא גם במישור הגלובלי.

דומה שנקודה זו עצמה צריכה להיות חלק מהאתוס היהודי של התייחסות לכלכלה הגלובלית. הרי נדבך מרכזי באתוס היהודי, לכל דורותיו, הייתה הנכונות למרוד בתפישות העולם הרווחות באותה תקופה למען ערכי נצח. החל מאברהם העברי (שכידוע, לפי המדרש נקרא כך משום ש"כל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני"), שמרד בתפישות האליליות של דורו בשם תפישת האל האחד, בורא העולם – ועד החשמונאים, שמרדו בתרבות הגוף והערצת הגוף של יוון. חלק מרכזי בגאווה היהודית היא בדיוק עובדה זו: שהעם היהודי הקטן לא היסס למרוד בתרבויות גדולות וחזקות ממנו – לכל הפחות מרידה בנטייה שלהן להפוך לערכים מוחלטים, גם אם לגיטימי לאמץ יסודות טובים בהן ולהטמיע אותם בתוך האתוס היהודי (כפי שראוי לעשות גם כלפי הצדדים החיוביים של הכלכלה החופשית).

גאוותנו הייתה על ההנגדה בין "אתונה וירושלים", והיום, כך נראה, אנחנו צריכים להוביל הנגדה בין "ניו יורק וירושלים": לא לקבל את תרבות הסגידה לאלוהי הכסף ולעגל הזהב, המוכתבת מה"וול סטריט", הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אלא לדבוק בתרבות שהאדם וכבודו במרכזה. כמה מצער אפוא שאפשר לשמוע רבנים זועקים את זעקת משה ומתתיהו "מי לה' אלי" ביחס לחילול שבת או פינוי ישובים, אבל אינם מבינים שהמאבק האמוני וההרואי האמיתי שנתבע לו דורנו – אכן, דווקא ברמה כלל-עולמית - הוא המאבק באלילות ההון. לעתים, לא רק שאינם מבינים זאת אלא, למרבה הבושה, הם מבטאים בעצמם תמיכה בתפישת העולם הקפיטליסטית (אולי מתוך תפישה פשטנית שכל מה שהשמאל החילוני מתנגד לו, ראוי לתמוך בו).

גם הקומוניזם היה תיאוריה יפה והומניסטית "על הנייר", אבל הנסיון לממש אותו במציאות התגלגל לדיקטטורת ענק אכזרית. זה דינו של כל "איזם", המבקש להנדס את החברה לפי עקרונות מופשטים ואינו בוחן את יישומם בפועל, וכן את איזונם מול ערכים וצרכים אחרים. כדי לקבוע יחס נכון כלפי כל תפישת עולם, צריך אפוא "להפשיט" אותה ממחלצותיה היפות ומהרטוריקה הרמה, ולבחון אותה במבחן המציאות – כיצד היא מתממשת מול בני אדם בשר ודם. במבחן הזה נראה שמאחורי כל המלים הרמות על "כלכלה חופשית" (שהיא, בתפישת עולם זו, לעולם רק החופש של בעלי ההון להרוויח יותר, אבל לא החופש של העובדים להתארגן כדי לשמור על זכויותיהם) מסתתר יעד אחד בלבד: היעילות. הכל נמדד במבחן היעילות, ומה שלא יעיל דינו להיכחד. זו תפישה דרוויניסטית איומה, שאינה שונה ביסודותיה (גם אם כמובן לא ברמת האכזריות בפועל) מתפישת העולם הנאצית. בחברה מתוקנת אי-אפשר כמובן להתעלם ממבחן היעילות ובוודאי שאין להשלים עם ניצול מדיניות רווחה על-ידי מי שפשוט אינם רוצים לעבוד. אבל מדד היעילות חייב להיות רק אחד הערכים, היעדים והמדדים של המדיניות הכללית – לצד שיקולים כמו כבוד האדם, יכולותיו, וכדומה. בוודאי שהוא איננו יכול להיות קריטריון בלעדי.

אחת הטענות הרווחות בפי אנשי "כלכלת השוק" היא שככל שעוגת הייצור הכללית תגדל, כך יגדל הנתח ממנה שיקבל כל אחד. על הנייר, יש הגיון בטענה הזו, ולכן יש בה, למשל, כדי להצדיק עבודת שכירים קשי-יום במפעלי "נייקי" או תאגידים אחרים בארצות העולם השלישי – בנימוק שעם כל תנאי הניצול שהם עובדים, הרי מצבם שופר לעומת מצבם לפני כניסת התאגידים. אבל מבחנה הגדול של התפישה הוא כאשר היא עומדת בפני דילמת מתן "נתחי עוגה" למי שאינם עומדים במבחן היעילות. כאן מתגלה לאחרונה השקר העומד מאחורי טענת "הגדלת העוגה", כאשר אנשי האוצר מעוניינים להפריט לא רק תחומי עיסוק רווחיים, אלא גם תחומי רווחה – כמו המתנ"סים (בארה"ב אפילו מדברים לאחרונה על הפרטת הביטוח הלאומי, "שאינו יעיל", ומן הסתם הקולות הללו יגיעו בקרוב גם לכאן).

הרי ברור לגמרי שתחומי הרווחה הם במהותם תחומים "לא יעילים". אין בהם הכנסות אלא רק הוצאות. אם יש אמת בטענה שהגדלת העוגה תאפשר נתח גדול יותר לכל אחד, מבחנה בדיוק ביחס לשירותי הרווחה; הגדלת העוגה צריכה להגדיל את תקציבם של שירותי החינוך, הבריאות, העזרה הסוציאלית. במקום זאת, אנחנו כמובן נתקלים כל הזמן בהקטנה דרסטית, הולכת ונמשכת של התקציבים האלה, עד לרעיון העוועים של הפרטת המתנ"סים. למה? משום שאנשי כלכלת השוק לא באמת מעוניינים בהגדלת העוגה לכלל האוכלוסיה אלא בהגדלת העוגה לעצמם. כלומר, לצמצם את השירותים שהמדינה מעניקה, כדי שיצטרכו לשלם פחות מסים ובכך יאפשרו לעצמם יותר "הכנסה פנויה", שבה יקנו לעצמם הרבה יותר שירותים באותם תחומים שהמדינה תלך ותזניח.

אומרים לנו ש"אין כסף". אבל אם נעלה את המסים לבני המאיונים העליונים, ששכרם ממילא בשמיים, יהיה יותר כסף. ולמה לא מעלים את המסים לאותן שכבות? כי חוששים שהללו יברחו לארצות שבהן המסים נמוכים יותר. כלומר, הבעיה אינה דווקא היעדר הכסף אלא רמת הסולידריות החברתית של המאיונים העליונים. האמנם בשכר של חצי מיליון שקלים בחודש, לא ניתן לגבות מס של 50 או 60 אחוז?

מה שדרוש איננו, כמובן, חזרה לתפישת עולם קומוניסטית ריכוזית, שבה הכל נשלט בידי המדינה. דרוש איזון הרבה יותר רגיש בין "כלכלת השוק" והצרכים החברתיים. הבסיס אכן צריך להיות החופש הכלכלי, חופש היוזמה והעשייה. אבל במקביל לו, חייבת להיות מערכת רגולציה (חקיקה ותקנות) הרבה יותר מחמירה מזו הקיימת כיום (שגם נגדה, כמובן, מתלוננים בעלי ההון בשם הפגיעה בעקרונות החופש הכלכלי) – כדי לשמור על האינטרס הציבורי.

כלכלה של חברה מודרנית צריכה להיות בנויה, במידה מסויימת, כמו קיבוץ: כל אחד משתכר כפי יכולתו, אבל מקבל לא רק לפי פרנסתו אלא גם לפי צרכיו. וכך, המובטל החולה יקבל בצדק מהקופה הציבורית יותר מהעשיר הבריא, אם כי כאמור יש כמובן הצדקה להיאבק גם במתחזים ומנצלי השיטה, המסוגלים לעבוד אבל אינם עושים זאת כדי ליהנות מעמלם של אחרים. אמנם, בניגוד לקיבוץ, כמובן שלא כל ההכנסות יעברו לקופה הציבורית, אבל יש בהחלט הצדקה שברמות שכר גבוהות מאוד גם נטל המס יהיה גבוה מאוד. ואולי כדאי למדינות המערב גם להתחיל לתאם ביניהן את שיעורי המס, כדי למנוע מצב שאנשים ינצלו הפרשים כדי להתחמק מתשלום מס במדינה מסויימת. אופציה נוספת: העשירים מעוניינים לא רק בכסף, אלא גם במעמד חברתי. ניתן אפוא להוקיע חברתית את אותם עשירים שיאיימו בהוצאת כספם מהמדינה בתגובה להעלאת שיעורי המס.

עידן של הפרטה, שבו החלשים נזנחים יותר ויותר לגורלם (או, לכל היותר, לרצונן הטוב של עמותות צדקה), אין פירושו רק ש"החברה נחלשת", אלא שיותר ויותר אנחנו חיים במסגרת שהשם חברה כלל לא מתאים לה, ולכל היותר מדובר באוסף של אטומים בודדים המשייטים זה לצד זה באותה מסגרת. לחברה הנמצאת במצב עימות קיומי מתמשך כמו החברה הישראלית, המצב הזה הוא לא רק סכנה לחלשים אלא לחברה כולה. אם תובעים מהחלשים להיות מוכנים לסכן את חייהם למען הכלל במלחמה, הם יהיו מוכנים לעשות זאת לאורך זמן רק אם יידעו שגם העשירים מוכנים לסכן את הונם למענם.

בגלל אכזריותה המחריפה, המאבק נגד "כלכלת השוק" בצורתה הקיצונית (זו שאינה מאוזנת ברגולציה וערכי סולידריות חברתית) הוא עניין כמעט דטרמיניסטי. בוא יבוא, גם אם קשה בדיוק לחזות מתי. המטוטלת העולמית תשנה במועד זה או אחר את כיוונה. האם לא ראוי שבני העם היהודי, שלמרות גודלו המצומצם הניף גם בעבר את נס המרד ב"עגלי זהב" קודמים, יובילו גם הפעם את המאבק? אם נעשה כך, גם בעוד אלפי שנים יזכרו ההיסטוריונים את דורנו כדור שבו שוב הניפו היהודים את נס המרד בהשקפה האלילית הרווחת, ממש כשם שעשו זאת אבותיהם לפני אלפי שנים.



הכותב הוא חבר מערכת "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

. ר' סינפלד, כל מדינה פוגעת בזכויות הקניין של אזרחיה. בכל חודש, שולחת המדינה את ידה לתוך הכיס הפרטי שלי, וגובה את אשר לקיסר. גם כאן, למעשה, עריצות הרוב קובעת. שהרי המיסוי הוא כלי לחלוקה מחדש של העושר בחברה. למשל, קביעת מדרגות המס קובעת מאלו פלחי אוכלוסיה יגבה מס, ובאיזה שיעור. תשלום דמי אבטלה, לדוגמא, מפלה בין שכירים לבין עצמאים, וכן הלאה. על סיגריות מוטל מס קניה רצחני. מס זה, נגבה מהמעשנים ולא מאלו שאינם מעשנים. בנוסף, מדובר במס פרוגרסיבי, כך שהעניים המשלמים - סובלים יותר. ואגב, כפי שפורסם במאמר לפני שנים, מיסוי הסיגריות אינו מקטין את העישון אצל המעשנים, הוא רק גורם למעבר לסיגריות זולות יותר, ולגידול בהברחת הסיגריות(1). (1) הרבעון הישראלי למסים - גליון 104 .

ועוד

שאין להשוות בין מוסריות כלכלת הקיבוץ לבין כלכלה סוציאל דמוקרטית

שכן חברי הקיבוץ הסכימו וקבלו עליהם את החוזה הקיבוצי מרצונם החפשי והמלא, בעוד שהסוציאל דמוקרטיה פוגעת  בשם הרוב בזכויות הקנין הבסיסיות של המיעוט כנגד רצונו






תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 29/03/2006 19:34:20

[השכן,

אני לא רוצה להתערב בדיון, שלמרות שהוא מרתק בעיני, אין לי יכולת להשתתף בו. ובכ"ז, תקון קטן אך משמעותי (לפחות לנוגעים/ות בדבר) -
"קיבוץ" לא שווה "קומוניזם". הקיבוץ הוקם על יסודות הסוציאליזם ולא על יסודות הקומוניזם, ואחת מאושיותיו הערכיות הבלתי מעורערות היתה הדמוקרטיה, המבוססת על כך שלכל אדם יש זכות בחירה והשפעה אמיתית לגבי אורח החיים של הקהילה.]

שלג, אחרי מס השפתיים של "אני לא קומוניסט", כותב:

"כלכלה של חברה מודרנית צריכה להיות בנויה, במידה מסויימת, כמו קיבוץ: כל אחד משתכר כפי יכולתו, אבל מקבל לא רק לפי פרנסתו אלא גם לפי צרכיו. וכך, המובטל החולה יקבל בצדק מהקופה הציבורית יותר מהעשיר הבריא, אם כי כאמור יש כמובן הצדקה להיאבק גם במתחזים ומנצלי השיטה, המסוגלים לעבוד אבל אינם עושים זאת כדי ליהנות מעמלם של אחרים. אמנם, בניגוד לקיבוץ, כמובן שלא כל ההכנסות יעברו לקופה הציבורית, אבל יש בהחלט הצדקה שברמות שכר גבוהות מאוד גם נטל המס יהיה גבוה מאוד".

יש לי חדשות בשבילך, יאיר שלג. הנה הן במשוואות:

קיבוץ = קומוניזם

כל אחד מקבל לפי צרכיו = שחיתות

המובטל החולה יקבל מהקופה הציבורית יותר מהעשיר = דמגוגיה

להיאבק במתחזים ובנצלי השיטה = אוטופיה

נטל המס יהיה גבוה מאוד = עידוד הבטלנות


נוהל שכן זה כאן!

נדב

כמובן זו היתה הערה קטנונית , הבעיה עם פצצת המימן היא הסכנה העצומה שבה היא מעמידה את האנושות ("הגורם האנושי" בלשונו של הגנרל טורג'ידסון). אחרי הקטסטרורפה , כבר לא נוכל לשבת כאן ולדון בה (אמנם "לא הוגן לפסול את כל הפרוייקט  רק בגלל כישלון אחד" , כלשונו הזהב של הגנרל הנ"ל).

גם וגם, רוב ההפרטות בארץ עד עתה היו של פעילויות עסקיות - רשת הטלפון, בנקים, אל על ועוד. גם כאן שמענו קריאות שבר על "התפרקות המדינה מנכסיה", וככל שהפעילות היתה כושלת יותר כך היללות קולניות יותר. הערתו של פקיד האוצר היא במקומה, לדעתי, כי המדינה מאוד לא יעילה בהפעלת בנקים או בהטסת מטוסי נוסעים. יעילות היא במקרה זה לא סתם אידיאולוגיה, כי את גרעונות אל על שילמו משלמי המסים במשך כ 50 שנה. מעכשיו שכר הטייסים ומחירי הדלק למטוסים הם בעייתם של הבעלים החדשים ולטעמי כך עדיף. המרוויחים מבעלות המדינה על חברת חשמל, הנמלים וקו הייצור של המרכבה הם העובדים. אלה נהנים מתנאים טובים ומעבודה בתנאי דלוקס שכן המדינה מתקשה להשיג עבודה מסורה ויעילה מעובדיה. ככה זה כאשר העובד שלך הוא גם הבוחר וכאשר החרב של פשיטת הרגל אינה מונפת מעל ראשך. ככל שהמדינה תקדים ותתפטר מנכסים אלה כן ייטב.