בית פורומים עצור כאן חושבים

קדמות הזוהר (קבלה)

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-21/7/2002 12:31 לינק ישיר 
קדמות הזוהר (קבלה)

אחת מאבני היסוד שעליהן נשענת הקבלה הוא ספר הזוהר. היום, בציבור האורתודוכסי, ה"זוהר" קיבל מעמד של ספר קודש יסודי, כמו, להבדיל, התורה שבכתב, הנביא, המשנה והגמרא. ניתן למצוא כאלו שיאמרו: אם אתה שואל אם הזוהר אותנטי, מדוע לא תשאל על הגמרא?
באשכול אחר נדון, בעז"ה, על נושאים אחרים בקבלה. כאן כוונתי לבחון אך ורק שאלה אחת. הטענה כי הזוהר הוא פרי יצירתו של רבי שמעון בן יוחאי התנא או לכל הפחות בני חוגו ותלמידיו, בעיקר – רבי אבא.
כמדומה לי, לאור הנתונים המצטברים, שיועלו כאן בעז"ה, שאי אפשר להכחיש כי ה"זוהר" נולד בספרד של ימיו של ר' משה די לאון, האיש שכתבי הזוהר יצאו מתחת ידו, כפי שיתבאר לקמן.
אולם אני מודה כי אשמח מאד אם יתברר כי הזוהר הוא אכן יצירה עתיקה. ואני מזמין את כל מי שמסוגל לענות ולהסביר את הצד השני.

בחלק הראשון של האשכול אציג את הרקע לויכוח בזמננו, את החומר הידוע לנו על ה"זוהר" מבן התקופה, המקובל ר' יצחק דמן עכו, וכן את הגישה המקובלת של סנגורי הזוהר. רוב החומר שיובא בתחילה הופיע כבר בפורום הסמוך, "אהלה של יהדות". הרשיתי לעצמי להעתיק , נוסף לדברי שלי, גם חלק מדברי המגיבים, אמנם ללא איזכור שמם (כיון שאני סבור שאלו שניסו להגן על ה"זוהר" עשו זאת בצורה לא מוצלחת, ויש בכך ביזיון מסויים עבורם).

קונילמל7, אחד מן הכותבים בפורום שלנו, העלה את השאלה:

אולי יסביר לי אחד מהמלומדים מה זה משנה מי חיבר את הזוהר ?
אם המדובר באנשים אוטודידקטיים, הרי לא יביטו במחבר הספר אלא בתוכנו אם הוא מקדם את
הקורא. ואם המדובר בתולי דעתם בדעת אחרים, הרי להם די בכך שככה זה "מקובל".
עובדה היא שזה מקובל שהזוהר בא מרשב"י. לערער על "זוהר מרשב"י" זה כמו לערער על
"תורה מסיני" וכלום לא יעזור.
ערעור המקובלות בחברה סגורה, לא יקרה אלא אם זה בא מראשי החברה וגם הראשים לא
יכולים לערער אם זה ערעור כזה שבעקבותיו תחליפם החברה בראשים המתאימים יותר
למקובל.

תשובתי:

עלי להודות שאולי הצדק עם קוני. גם אם נניח שהרושם המתקבל מבדיקה היסטורית מוצדק, והזוהר הוא זיוף שנולד במאה ה-14 בספרד, האם זה ישנה משהו עבור היהדות, עבור הציבור האורתודוכסי, עבור כולנו? מזה עשרות שנים טוענים חוקרים אותה טענה, והיא אינה מחלחלת מחוץ לגבולות האקדמיה.
אני סבור שהשאלה היא בכל זאת חשובה. משתי סיבות לפחות.
1. בירור האמת. באופן אישי, אני רוצה לדעת: כן או לא. קבלה או לא. האם יש כאלו שמרגישים וחושבים כמוני, שהשאלה מציקה להם ואינה מרפה מהם? אני משער שכן.
2. השפעת הפורום. אני מקווה שלפורום שלנו תהיה השפעה מעבר לגבולות הצרים של המשתתפים המגיעים לכאן. אנו מנסים כאן לפרוץ את גבולות הגטו המחשבתי שהיהדות הטילה על עצמה במאתיים השנים האחרונות. נושא זה של הזוהר והקבלה הוא אחד מהנושאים שטעונים בירור יסודי.


יהי רצון שלא ניכשל.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/2/2015 11:27 לינק ישיר 

נחמד

טענת שלש טענות ואתייחס לשלשתן:

א. ברור שזו לא הייתה כוונת הרבי בסיפור. הוא לא עושה כך לשאר הפונים אליו. הכוונה הייתה אך ורק לעורר רחמי שמים.

ב. אם אין דרך אחרת אפשר להסכים עם זה, אבל הרעיון שזו הדרך נשמע לי הזוי. מה לעשות שיותר מתיישב על דעתי שהכיוון צריך להיות ע"י תפילה ותחנונים.
שים לב שלא מדובר מעשה טוב שעשתה האלמנה שזכותו של אותו מעשה היא הסיבה לרחמים על ישראל, אלא רק רחמי האשה על בנה אמורים לשמש תזכורת ליושב במרום [האם יש מקור בחז"ל לרעיון הזה, מלבד הזוהר הנדון?].

ג. על השאלה מדוע הקב"ה אינו מעורר את רחמיו בעצמו, יש לומר שכך זה עם עוד הרבה דברים. הוא מצווה אותנו לעשות מעשים שכביכול יגרמו לו לפקוד אותנו ברחמים.
דוגמא לדבר: 'אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה' (ר"ה טז.)  



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/2/2015 08:49 לינק ישיר 

עקביה

יש הבדל אחד בין המקרים, בפדיון הנפש למעשי האישה ולצערה ותפילותיה יש חלק בתיקון נפשה ובזכייתה בדין, גם לגישת המאמינים ברבי ובכוחו, כך שיש טעם בצער הזה גם לטובתה שלה, אך ליונה אין שום עניין בזה.
בעצם יש גם הבדל נוסף, הרבי ציער את האלמנה כדי לעורר רחמי שמים, ואם אין דרך אחרת אפשר להסכים עם זה. אבל הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו, מדוע הוא צריך שהיונה תצטער כדי לעורר רחמי עצמו, ולא מעוררם מראש.

עע

אין לי עניין בהוכחות על קדמות או איחור הזוהר, עצם הדרוש הזה מטריד ולא משנה כל כך מי דרש אותו. לפני שראיתי חשבתי שכתוב את זה כטעם בלבד, כך שזה יכול להתפרש במקרה ויש עניין בצער, והאחרונים משיקולים של אבסולוטיות התורה הבינו שזה נכון גם כשאין עניין. זה דבר שונה ופחות מטריד בעיני.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/2/2015 22:51 לינק ישיר 

ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר' משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל). המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די לאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-לאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת. ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת......................................................................................................אם אכן ספר הזוהר אין מוצאו מהררי קודש לא היה ר' יצחק דמן עכו אשר בדק את הנושא לעומק מאמין בו, מה גם שלרמח"ל גם יש זוהר. במקורות הירושלמי מיוחס לר' יוחנן על אף שמופיעים בו כארבע דורות מאוחרים יותר של אמוראים, וכן הבבלי מיוחס לרינא ורב אשי על אף שעריכתו היתה אף לפני כן, וגם מופיעים בו שמות חכמים שחיו אחריהם, לכן אין הכוונה שרשב"י כתב את כולו אלא שמבית מדרשו בא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/2/2015 20:30 לינק ישיר 

עצם הרעיון שצערה של הציפור האם על בניה מעורר רחמים של מאן דהוא אחר על בניו מתקבל על הדעת.

כאשר אדם רואה אדם אחר המצטער על בניו שמתו או אבדו בד"כ זה מעורר אצלו רחמים על בניו שלו.
אבל קשה לקבל את הרעיון שהקב"ה יצווה לצער בע"ח כדי לעורר את רחמיו על ישראל.

ההזדהות עם הרעיון הזה היא כנראה שילוב של אופי יחד עם הכרה בסמכות כלשהי כקובעת את ערכי המוסר.

ישנו סיפור מפורסם על רבי לוי יצחק מברדיטשב שבערב יום כיפור סירב לקבל פדיון נפש של אלמנה, שביקשה לתת עבורה ועבור בנה, בטענה שהסכום מספיק רק עבור נפש אחת ולא עבור שניים. כל מאמציה להשיג סכום נוסף עלו בתוהו, ובסופו של דבר היא אומרת שמה שהביאה יהיה רק עבור בנה.
אז קם הצדיק והכריז, ראה נא ה' את מסירות נפשה של האם עבור בנה, כך אף אתה רחם על בניך.

יש דמיון בין הסיפור הזה לרעיון המופיע בזוהר.

כשלעצמי אני מקווה מאד שהסיפור לא היה ולא נברא אלא משל היה.
הרעיון של התעללות באלמנה מסכנה כדי לעורר רחמים עליונים מעורר אצלי סלידה, אבל כנראה שהרבה מאד אנשים דווקא מתלהבים ומתרגשים מהסיפור הזה.    



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/2/2015 14:03 לינק ישיר 

זה לשון הזהר

זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף כט עמוד ב 

האי עופא כד פרח מגוזליה ואשתלח מעל בנהא מצפצפא ואזלא ולא ידעה לאן אתר אזלא מנדדא למיבד גרמה. הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו אפילו [על] יתושא זעירא בעלמא רחמין דיליה על כלא. ההוא דממנא על עופא איתער לגבי הקדוש ברוך הוא והקב"ה אתער על בנוי כדין קלא נפקא קמיה ואמרה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו [שם כז] כדין איהו אתער רחמי על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר ומדוך לדוך אחרא. תבירי לבא תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין וחס עלייהו ושביק חובי דמנדדן מאתרייהו וחס עלייהו ועל כל עלמא. וע"ד אמר הקדוש ברוך הוא אשרי צפורא לבר והיא איתערת רחמין על כל עלמא מאן גרים למיחס על עלמא ולאיתער רחמין עלייהו ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין הכי אתער הקדוש ברוך הוא ואתמלי רחמין על כל אינון מארי דצערא ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. ובג"כ אגריה דהאי בר נש מה כתיב ביה למען ייטב לך והארכת ימים. 

מישהו יכול להסביר לי כיצד הרחמים מצווים לצערה כדי לעורר רחמים?

אלמלי ראיתי לא הייתי מאמין, חשבתי תמיד שכתוב רק שהשילוח מעורר רחמים, והתיאוריה שהטעם עומד לעצמו כמטרה, היא הבנת האחרונים. אבל בזוהר שם מפורש שזו המטרה ומי שאומר שהקב"ה חס על הציפור לא אמר כלום כי א"כ ישלח האם והבנים גם יחד, על הרעיון שמותר לקחת ק"ו משחיטה הוא לא חשב.
אם הרמב"ן ראה את זה, הוא וודאי חלק, ולא רק כתב טעם לפי הפשט.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/2/2015 09:53 לינק ישיר 

תיקון,
החוות יאיר והערוך השלחן פסקו כך מכוח משמעות דברי הגמרא במסכת חולין. אבל ניכר מדבריהם שלדברי הזוהר והאריז"ל בעניין יש השפעה לא מבוטלת על הבנה זו בגמרא.
מאידך, החת"ס טוען שדברי הגמ' שם אינם אלא הוה אמינא, ואינם עומדים למסקנה. 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/2/2015 08:47 לינק ישיר 

ד"ח

תודה על התגובה הארוכה.

יש בדבריך הרבה נקודות שראויות להתייחסות. לע"ע רק אומר, לגבי האיגרת של ר' מאיר בן שמעון מנרבונה, זה רק טבעי שאדם העומד מבחוץ יתייחס כך לחכמת הקבלה, אבל אין בזה כדי לשכנע את מי שבא בסוד הדברים. אני מציע לך לקרוא את הספר 'שומר אמונים' לר"י אירגס. כמדומני שהוא מסביר היטב את עניין הספירות והעולמות, באופן שלא משאיר מקום לספק שאין בזה חריגה מאמונת ישראל. חלקו הראשון של הספר עוסק בהסבר ההכרח שיש לקבל את דברי המקובלים על קיומם של עולמות וספירות, ואני מוכרח לומר שלא הזדהיתי עם דבריו אלו, אבל על חלקו השני של הספר אין לי השגה.  

הרב מנחם כשר, בדבריו על 'אישה יקימנו' וכו' אינו בא להוכיח כלום אלא רק לדחות את הוכחתו של ג"ש. ואת זה הוא דווקא עושה בהצלחה.

אתה מזכיר כמה פעמים שהיעב"ץ אינו כותב באופן חד משמעי שרשב"י חיבר את הזוהר. לא הבנתי את כוונתך, היעב"ץ הלא *אינו* סבור שרשב"י חיבר את הזוהר.

עצם איזכור שמו של ר' זירא בזוהר כמי שדיבר עם רבי אלעזר בן ערך עדיין אינו אומר כלום, אולי היה חכם בשם זה בזמנו של רבי אב"ע. אם כי כל נושא החכמים המוזכרים בזוהר ולא בשום מקום אחר לא ברור לי, האם הם היו גדולים בנסתר וקטנים בנגלה עד שלא זכו לאיזכור בכל ספרות חז"ל הנגלית?

מאידך בהקדמת תיקוני זוהר ב: מוזכר רבה בר בר חנא יחד עם קטע מתוך אגדתות רבב"ח הנמצא במסכת ב"ב. זה כמובן מוכיח את איחורו של טקסט זה בזוהר.

מושגים ביטויים ופירושים הנמצאים בזוהר ונמצאים גם בספרות הראשונים אינם מוכיחים כלום לכאן ולכאן. אפשר שחלקים מהזוהר היו בידיהם של חלק מהראשונים ומשם נפוצו אותם איזכורים.  

מה שמעניין לבדוק הוא את האם הזהויות שישנן בין הרמב"ן לזוהר מוכיחות על קשר בין השניים.

העניין שלי בנושא זה התעורר כאשר נוכחתי לדעת שלפי הזוהר יש מצוה ועניין גדול לעשות שילוח הקן גם כאשר אין לאדם כל צורך בבנים, שכן בכך הוא מעורר רחמים עליונים על ישראל. וכך כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' סז) וכן פסק בעל ערוך השלחן (יו"ד סי' רצב).

מאידך, לפי הרמב"ן בפירושו לתורה עולה שאם אינו צריך לבנים הרי זו סתם אכזריות וצער בעלי חיים לשלח את האם. וכן כתב בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק.

הרמב"ן אינו מזכיר שום דבר דומה למה שכתוב בזוהר, וכשהוא כבר כן נזקק להביא על דרך הסוד בהקשר זה, הוא מביא מספר הבהיר.

כך שבנ"ל יש לכאורה הוכחה שהזוהר לקח מהרמב"ן ולא הרמב"ן מהזוהר, או שנאמר שהרמב"ן לקח מהזוהר, אבל הוא לא ראה בו ספר מחייב, וכך כשדבריו לא נראו לו הוא לא היסס לחלוק עליו.

אפשרות שלישית, רק חלקים מהזוהר הגיעו לידי הרמב"ן, ולא אותם חלקים בהם נכתב על שילוח הקן.  

תוקן על ידי עקביה ב- 05/02/2015 09:05:48




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/2/2015 12:23 לינק ישיר 

תגובה שכתבתי לפני הרבה שנים

הועתק מכאן

http://www.hydepark.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=1413078&forum_id=14109

הוכחות- את ספר הזוהר לא כתב רשב"י.

דיון פתוח על ספר הזוהר 

קורא יקר אשמח לפתוח איתך דיון בנושא 

להלן קישור מהאתר "דעת" המוכיח לקדמות ספר הזוהר 


ומכאן כתבתי את ניתוח המאמר לדעתי, ואת ההוכחות לאיחור ספר הזוהר. 

לדעתי את ספר הזוהר לא חיבר ר' משה דילאון, אבל הוא התחבר במאה ה- 13, לאחר שקראתי את הספר "קדמות ספר הזוהר" של רד"ל השתכנעתי שלא ר' משה דילאון הוא שחיבר אותו, אבל בשאר הוכחותיו לקדמות ספר הזוהר וליחוסו לרשב"י, לא מצאו דבריו מסילות לליבי. 
בכל דבריו של רד"ל הוא מצטט מדרשים ודברי גאונים, ובדרך הדמיון הרחוק הוא משווה בין דבריהם לדברי ספר הזוהר, אם ההוכחות הם בדרך דמיון רחוק ולא בדרך השוואה של 2 סגנונות זהים, כי אז אין הדבר מוכיח על כלום. מה גם שההוכחות כנגד יחוס הזוהר לרשב"י חזקות ואיתנות, כך שאחרי השקלול של ההוכחות מול הדמיון, נראה שאין כלל מקום לקשר בין דברי המדרש והגאונים לדברי ספר הזוהר, ואם צריך לקשר ביניהם כי אז הזוהר הוא שהעתיק מדבריהם ולא להיפך. 

כעת נעבור לדברי בעל המאמר מנחם מ. כשר ונראה האם בדבריו יש הוכחות לקדמות ספר הזוהר לרשב"י, או שכל מה שהוא כתב בדבריו זה כמו רד"ל שלא ר' משה דילאון הוא שחיבר את הזוהר, אבל מעבר לכך הוא כנראה לא מסוגל להוכיח, וההוכחות מראות להיפך. 

בהתחלה הוא כותב שיש ראשונים שמצטטים מדרש, בשם מדרש או מדרש ירושלמי או מדרש רשב"י והם היו במאה הראשונה לאלף השישי, או בסוף האלף החמישי. 
כידוע רשב"י חי בסוף האלף הרביעי, כך שהדברים שהוא כתב מוכיחים נגדו, רק לאחר 1000 שנה התחילו לגלות דברים בשם רשב"י מאז כתיבתו את ספרו, ואותם 1000 שנה היכן היו הדברים, מוסתרים באדמה, ומי שגילה אותם הוא מלך ממלכי אדום (חיד"א), אז גם כאן יש הודאת בעל דין שאין כאן שום מסורת העוברת דור אחרי דור, מצאו עכשיו ספר אומרים שהוא לרשב"י, מי אמר, והרי אין מסורת רציפה. תשמע טוב קורא יקר, אם נוכיח על נתק במסורת בספר התנ"ך, אם נוכיח שמגילות ספר התנ"ך התגלו 1000 שנה לאחר זמן כתיבתם, אבל במשך 1000 שנה אף אחד לא שמע עליהם, לא נאמין בתנ"ך, ישנו מושג שנקרא מסורת, המסורת צריכה להיות רציפה, אם הוכחנו על נתק, אז אין כאן מסורת רק חיבור מאוחר. 
בנוסף שים לב, ספר הזוהר נקרא מדרש או מדרש ירושלמי או מדרש רשב"י, גם כאן עדין הדברים לא מגובשים, עוד הוכחה שאין מסורת. אתה בודאי תחשוב בליבך, זה שאין שם לספר זה לא אומר שהספר לא היה מגובש, אז עיקר ההוכחה הוא ממה שכתבתי קודם, ש – 1000 שנה אף אחד לא שמע על ספר הזוהר, העובדה שאין שם רק מאששת עובדה זו מכיוון אחר אבל היא אינה עיקר ההוכחה. אני מקווה שאתה מבין לוגיקה ותבין את דברי לאשורם. 
לסיכום- מחבר המאמר התרכז להוכיח שלא ר' משה דילאון הוא שחיבר את הזוהר, אבל הוא לא הבחין איך בדבריו יש הודאה על נתק במסורת ספר הזוהר של 1000 שנה. 

אח"כ הוא כתב מאגרתו של ר' יצחק דמן עכו, והוא כתב שר' יצחק הנ"ל השתכנע שיש לר' משה דילאון ספר של רשב"י, והוא מכנהו מדרש ירושלמי. 
כבר כתבנו על הערפול, הרוצה לשקר ירחיק עדיו, אמור ירושלים לא משנה שרשב"י גר בגליל, זהו מדרש ארץ ישראל = ירושלים, עמעום, והדברים עוברים. 
בנוסף דוקא כן מצאנו חכמים שהתנגדו לזוהר בצורה חריפה בזמן התגלותו, האיגרת היא לר' מאיר בן שמעון, מופיעה בספר מחקרי קבלה א של גרשון שלום עמ' 16, שם מכנה ר' מאיר בן שמעון את דברי ספר הזוהר כדברי כפירה ואלילות, הרוצה יעיין עליו שם. קצת חקירה אובייקטיבית ונגלה שספר הזוהר לא חדר לעם ישראל בלי שום ויכוח. 

לא נלאה את הקוראים ברשימת הספרים המתנגדים לזוהר והתומכים בו, צריך לקרוא את הספרים בעצמינו ולהחליט דברי מי צודקים, אבל נתמקד בדברי ר' יעקב עמדין, הוא כתב שהזוהר קודש קדשים ונתחבר בסוף תקופת האמוראים ותחילת תקופת הגאונים. 
קורא יקר שמעת, ר' יעקב עמדין כתב זאת, לא חוקר ולא כופר, רב בישראל, אפילו הרבנים שחקרו את הנושא הגיעו למסקנא שלא רשב"י חיבר את הזוהר. אמור נא לי קורא יקר, מדוע אותו ר' יעקב עמדין, יאמר שאת התלמוד חיבר רבינא ורב אשי (+ סבוראים), את ספר התורה חיבר משה רבינו, מדוע הוא לא כתב בצורה ברורה שאת הזוהר חיבר רשב"י, כנראה הוא גילה בספר דברים מאוחרים מתקופת רשב"י, כגון המילה "סינגוגה" מילה בספרדית שפירושה בית הכנסת, רעיונות פילוסופים אריסטוטלים, שבתקופת רשב"י עדין לא היו, בנוסף משנה ותלמוד שמופיעים בספר הזוהר, בתקופת רשב"י חיברו את המשנה אבל התלמוד עדין לא חובר, שמות אמוראים מאוחרים כגון ר' יוחנן רב ורבא, כרונלוגיה של דורות חכמי התלמוד בצורה מעוותת, דברים הנוגדים את הכרונלוגיה שמופיעה בתלמוד בצורה החלטית. 
בא אני אעזור לך, מה משיבים כנגד טענות מוצקות אלה, תראה הספר התחיל להתחבר בתקופת רשב"י אבל נמשך זמן חיבורו עד תקופת הגאונים. 
ראשית יש כאן התפתלות, הדברים לא עוברים חלק. בנוסף איך יכול להיות שספר שהוא נסתר, אף אחד לא מכיר אותו, לפי דברי המאמינים בו הוא עבר מאחד לאחד, אבל חכמי ישראל המרכזיים כמו חכמי תוס' רש"י, הריף הרמב"ם, אף אחד לא שמע עליו, אותו ספר מצד אחד אף אחד לא מכיר אותו, מצד שני כל דור מוסיף בו את הגיגיו, אז הספר נסתר או גלוי. קורא יקר תחשוב קצת, אני שמעתי את הישוב הזה ולא הבנתי, האם ספר הזוהר היה גלוי וכולם הוסיפו לו דברים, או שהוא היה נסתר ואף אחד לא הכיר אותו, רק מתקופה מאוחרת פתאום שומעים עליו. 
האבסורד הכי גדול, והכי מתמיה, בספר הזוהר מופיע דיאלוג, דו שיח, בין חכמים שבכלל לא היו באותו דור, כך שיש לנו בעיה כפולה, לא רק שבספר מופיעים דברים מאוחרים, גם הדו שיח שבין החכמים שלו לא מציאותי, לא יכול להיות שרשב"י דיבר עם רבא וכדו'. כנגד שאלה זו משיבים ספר הזוהר הוא התגלות של נשמות, בקיצור הקרקע המוצקה ניתקה מתחת לרגלינו, כעת אנחנו קוראים ספר שנתחבר אי שם בחלל, הוא התחיל להתחבר בתקופה מסויימת והסתיים להתחבר בצורה מאוחרת, הוא היה גלוי ונסתר, יש בו דו שיח בין דורות. 
קורא יקר, נסיים קטע זה בנימה למדנית, כלל ידוע אצל הלמדנים, אם יש כמה קושיות עדיף ליישב תשובה אחת על כל הקושיות מאשר ליישב על כל קושיא תשובה, אם נחליט שאת ספר הזוהר לא חיבר רשב"י אלא הוא נתחבר במאה ה – 13, כי אז כל השאלות נפתרו והכל בא על מקומו בשלום. 

בהמשך הדברים הוא מתמקד לדחות שלא ר' משה דילאון הוא שכתב את ספר הזוהר, שלא כדברי החוקר גרשון שלום. אבל כבר כתבנו שגם אם לא ר' משה דילאון חיבר את הזוהר עדין יש הוכחות מוצקות שבטוח לא רשב"י הוא זה שחיברו. 
כאן רגילים לשאול אז מי כן חיבר את ספר הזוהר, והתשובה אני לא יודע, הזייפן היה מתוחכם ולא נתגלו עקבותיו. 
גם את הספר שיעור קומה שחכמי הקבלה מייחסים אותו לרבי, והרמב"ם בשו"ת סי' קיז הוצאת מקיצי נרדמים, כותב שהוא נתחבר ע"י אחד הדרשנים היוונים, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, צריך לבער את אותו ספר. גם את אותו ספר מזויף אני לא יודע מי חיבר, אבל ברור שלא רבי הוא שחיברו. 

ישנו וכוח בין החוקרים האם הרמב"ם שמע על הקבלה והתנגד לה או שהוא בכלל לא שמע עליה, מתשובה זו מוכח שהוא שמע עליה בצורה חלקית, והתנגד אליה בצורה מוחצת, אבל את ספר הזוהר הרמב"ם לא הכיר והוא לא מונה אותו ברשימת הספרים שחיברו חכמי התלמוד. 

בנוסף, גם האר"י כתב, שהרמב"ם הוא בשורש נשמתו מצד שמאל, כך שאין נשמתו מוכשרת ומיועדת להשיג את ענייני הקבלה. גם כאן יבואו מאמיני הקבלה ויאמרו הרי לך תשובה מדוע הרמב"ם לא האמין בקבלה, הבעיה היא שלפני התשובה התאולוגית צריך להתייחס לעובדות היסטוריות, והם מוכיחות שלא רשב"י חיבר את הזוהר, וההסברים התאולוגים הגיעו אח"כ. 

בהמשך הוא הביא מדרש של חכמים על משה רבינו, אישה יקימנו ואישה יפירנו, והוא מסמיך לזאת דרשה גם מהזוהר, כעין הוכחה זו, כך הם הוכחותיו של רד"ל בספרו קדמות ספר הזוהר. 
אך דא עקא, אין כאן הוכחה ואפילו לא שמץ של הוכחה, במדרש נאמרו הדברים בדרך הפשט ואין כאן שום הוכחה ואיזכור לספר הזוהר, בספר הזוהר נזכר מדרש זה והוסט בצורה אליגורית לרעיונות נשגבים לפי דעתו של המחבר. 
וכי הוכחה היא זו, הרי ברור שמחבר הזוהר קרא מדרש זה, והוא הסיט אותו לפי רצונו, ונמצא שיש כאן הוכחה כנגד ספר הזוהר, חז"ל דרשו פסוק לפי דרך הפשט, ומחבר ספר הזוהר דרש פסוק לפי דרכיו והרעיונות שהוא רצה להביע. 
אני מצפה מאנשים שבאים להגן על ספר הזוהר לקצת רצינות, קצת הגיון, אי אפשר לקחת צמד מילים זהות ולהגיד הוכחה. יש דרכים להוכיח דברים, אבל בטוח לא בצורה זו. 
כפי שכבר כתבתי כל טרחתו של רד"ל בספרו קדמות ספר הזוהר, להוכיח את קדמותו היא בדרך זו, גם שם כשקראתי את דבריו עמדתי משתומם, לא ידעתי מי לימד אותו את דרכי ההוכחה, כיצד מוכיחים דברים, מה שבטוח שכאן הדברים מוכיחים שמחבר ספר הזוהר לקח את המדרש והרחיב אותו ולא להיפך. 

לגבי הביטויים הפילוסופים, הוא מסתמך על דברי ר' יעקב עמדין שהזוהר נחתם בתקופת הגאונים, בקיצור במאה ה – 13, ובכך מיושבים הדברים. 
קורא יקר, כבר כתבתי למעלה שההסתמכות על ר' יעקב עמדין לא מיישבת כלום, גם הוא לא יכל לומר בצורה החלטית, את הזוהר כתב רשב"י נקודה. גם הוא התפתל בדבריו, וכבר הוכחנו על האבסורדים שיש בשיטה זו. 

בהמשך הוא מנסה להסביר את המילים המוזרות שבספר הזוהר, על פי המילים המוזרות שבספר שיעור קומה. 
בקיצור המזויף יוכיח על המזויף, ושניהם יצאו מהכלל, חכמי ישראל כתבו מילים ברורות, אבל מילים מוזרות כפי שמופיעות בספר הזוהר אף חכם מחכמי ישראל לא כתב. הרוצה לקבל את הרשימה המלאה יפנה להקדמתו של ישעיה תשבי לספר משנת הזוהר. 

בהמשך הוא כותב תגלית, נכנס לזוהר קטע מספר "שולחן ארבע" לרבינו בחיי. 
מה אני אגיד לך קורא יקר, ספר מדהים, גיבובי מילים, גיבובי ספרים, דיוק מדהים, אם התנ"ך היה כך לא האמנתי בו כלל. 
תבין קורא יקר, מי שלא מקבל את העובדה שאת ספר הזוהר כתב רשב"י פשוט מחפש דברים ברורים וסדורים, ולא גיבובי מילים. הוא מנסה ליישב זאת על ידי השוואה לתלמוד, גם שם נכנסו קטעים מאוחרים, הבעיה שאין כאן בכלל השוואה, התלמוד רובו המוחץ נכתב ע"י מי שיוחס אליו ויש בו קטעים בודדים מאוחרים, בנוסף התלמוד מזמן כתיבתו עבר דור אחרי דור במסורת ואין בו שום שמץ של זיוף, לעומת זאת ספר הזוהר מלא קטעים מזויפים, ר' יעקב עמדין כתב זאת, אם ננסה לחבר את הקטעים שטוענים שהם אמיתיים כי אז ישארו לנו דפים בתפזורת, אני לא ציני כך יוצא מדברי ר' יעקב עמדין, הוא עבר על ספר הזוהר דף דף וניתח את דבריו + המחקר של הדורות האחרונים. 
לסיכום- בכל פעם שמישהו מנסה לשכנע אותי שאת ספר הזוהר כתב רשב"י, מתוך דבריו משתמע יותר שהוא לא כתב את הזוהר מאשר שהוא כתב. 

בהמשך הוא מביא מספר "סוד הגדול" שהתפרסם בתקופת הגאונים, בסוף המאה האחרונה לאלף החמישי, כנראה הוא לא שם לב, אבל זה 1000 שנים אחרי תקופת רשב"י, היכן היו 1000 שנים אותם סודות, באדמה, היכן היא המסורת הרצופה. 

בהמשך הוא מביא מדברי ר"מ סהולה, שמצאו ספר סודות במאה ה –11, הבעיה שרשב"י היה 800 שנה לפנ"כ, גם כאן המאמץ הכי עילאי להוכיח על קדמות הדברים לא עובר את תקופת הגאונים. 

בסוף דבריו הוא רוצה לסייע לספר הזוהר מהמדרשים, חזרנו לדמיון הרחוק, וכבר כתבנו שהדברים מוכיחים שמחבר ספר הזוהר לקח את המדרש ודרשם לפי דרכו. 

סוף דבר קורא יקר, מי שיודע לקרוא מאמר ולנתח את הכתוב בו, ימצא במאמר הנ"ל דברים המוכיחים להיפך, את הזוהר לא כתב רשב"י. 




תגובה שקיבלתי מאבי בפורום וואלה, ודחייתה. 
תגובה 

אם אני לא טועה הזוהר בעצמו מדבר על כך שיש להסתיר את הספר כל עוד הציבור לא מוכן לכך. בנוסף יש לזכור שעד תקופת הגאונים בקושי רב התירו לכתוב את התורה שבעל פה ורק דברי הלכה שהיה חשש שישכחו נכתבו ע"כ אין פלא שעד לתקופת הגאונים אנו לא מוצאים זכר לציטוטים מספר הזוהר. מה גם שאם הגאונים מצטטים משם הרי שמדובר בספר שהיה מקובל עליהם וקדם להם. 
כינוי הזוהר בשם מדרש ירושלמי לא פוסל כל דבר שנכתב בא"י נקרא לעתים ירושלמי לדוגמא: התלמוד הירושלמי נכתב בכלל בטבריה... 
אומנם כן היו חכמי ישראל שהתנגדו לספר הזוהר אך רובם ככולם קבלו אותו. 
מכיוון שהזוהר הוא ספר חכמה פנימית לא רצו לייחסו באופן ישיר לאדם כזה או אחר שלא יחשבו שזאת היא שיטתו בלבד. המילה סינגוגא היא מילה לטינית ששימשה ע"י האלכסדרונים לכינוי בתי התפילה היהודיים. ואריסטו חי בסוף בית ראשון הרבה לפני רשב"י. סברות המשנה והתלמוד היו קיימות לפני שנכתבו כי הרי המשנה והתלמוד הוא רק איסוף של ציטוטים מכל הדורות שקדמו להם ע"כ אין פלא שהזוהר מזכיר אותם. 
הזוהר מסכם את כל השיטות וכותבם בצורת דו-שיח וע"כ לעתים מופיעים דורות שונים של חכמים כאילו מתנהל ביניהם דו-שיח כך גם בתלמוד. 
מי אמר לך שאף אחד מהראשונים לא שמע עליו (יש הסוברים שהמדרש הנעלם של רש"י הוא ספר הזוהר) וגם הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר שחלק מהבעיות בהבנת הספר נגרמות מדברים שא"א לגלותם. 


תגובה לאבי 

הוכחות - את ספר הזוהר לא כתב רשב"י 

שלום לאבי 
בא נבאר את הדברים היטב, ונעמיד את השאלות מול התשובות ונראה דברי מי צודקים. 

1. השאלה הראשונה מתייחסת לאזכורים מספרות הגאונים לספר הזוהר, גם בעל המאמר (מנחם מ. כשר) מסכים שהאזכורים הכי קדומים לספר הזוהר מופיעים בדברי הראשונים שמצטטים מדרש, בשם מדרש או מדרש ירושלמי או מדרש רשב"י והם היו במאה הראשונה לאלף השישי, או בסוף האלף החמישי, אם רשב"י היה בסוף האלף הרביעי, כי אז יש נתק בציטוטים לספר במשך 1000 שנה. 

כעת נראה מה השבת על שאלה זו, ראשית כתבת שבספר הזוהר יש ציווי להסתיר את הדברים, כלומר ספר הזוהר הוא לא כמו שאר הספרים ביהדות שהם גלויים לכל, אלא יש עניין להסתיר את הספר. 

בנוסף כתבת רק דברי הלכה התירו לכתוב, אבל את סודות התורה לא התירו לכתוב, ולכן הם עברו בע"פ, כלומר ספר הזוהר כבר היה כתוב ע"י רשב"י, אבל הוא היה מוצפן, רק יחידי סגולה זכו להכירו, וגם הם לא כתבו מתוך דבריו, ורק בתקופת הגאונים התירו להעלות את הדברים על הכתב שלא ישכחו. 

עוד כתבת, מעצם העובדה שהגאונים מצטטים מהספר, מוכח שהם הכירו בקדמותו. 

בסוף גם כתבת, שיתכן (כתבת לשון יש סוברים, לא לשון מוחלטת) שהמדרש הנעלם של רש"י הוא ספר הזוהר. 

וגם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים כתבת, שחלק מהסיבות שאי אפשר להבין את דברי הספר, כי יש דברים שאי אפשר לגלותם, כלומר כוונתך לאשש את הסיבה שהדברים היו מוסתרים. 

בנוגע לשם כתבת שהוא אינו אומר דבר, וגם בתלמוד הירושלמי כך אירע. (ע"כ מדבריך). 

אני מקווה שסיכמתי את דבריך היטב, והדגשתי את כל הטיעונים הלוגים שיש בדבריך, המתייחסים לשאלה הראשונה. 

ראשית בדבר אחד אין ויכוח, השם איננו טיעון לוגי, גם אני כך כתבתי. 
אבל בא נתחיל לבחון את הסוגיא דוקא מהסוף, מהרמב"ם, כידוע הרמב"ם בהקדמתו למשנ"ת מונה את הספרים שנתחברו ע"י חכמי התלמוד, והוא שם לא מונה שרשב"י חיבר את ספר הזוהר. 
וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו למשנ"ת – "ור' יהודה בנו של רבן שמעון זהו הנקרא רבינו הקדוש, והוא קיבל מאביו ומר' אלעזר בן שמוע, ומר' שמעון חבריו, רבינו הקדוש חיבר המשנה ... רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ר' חייא חיבר התוספתא לבאר ענייני המשנה, וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה, ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקרוב שלוש מאות שנה. ... רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא, ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא הירושלמית בכמו מאה שנה. ... וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה, ר' הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש חיבר ביאור ספר בראשית, ור' ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה והוא הנקרא מכילתא, וכן ר' עקיבא חיבר מכילתא, וחכמים אחרים חיברו מדרשות, והכל חובר קודם הגמרא הבבלית. (ע"כ מדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנ"ת). 

שמת לב אבי, לא נזכר שרשב"י חיבר את ספר הזוהר, או מדרש על סודות התורה וכדו'. אל דאגה אבי אני יודע שעדין ליבך נוקפך, אבל אין צורך לנחש, הרמב"ם במורה נבוכים כתב במפורש שמעולם לא נתחבר באומה הישראלית ספר המבאר את סודות התורה. 

וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו לח"ג במו"נ (עמ' רעה מהדו' קאפח)- וזוהי הסיבה [מחמת שצריך ללמד את סודות התורה רק ליחידים, ורק בע"פ, ורק בראשי פרקים] שנפסק מדע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה, וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב, ולא נכתב כלל בספר. (ע"כ מהמו"נ) 
שים לב אבי, כאן הרמב"ם כותב בסוף דבריו בפירוש, "ולא נכתב כלל בספר", ז"א הרמב"ם מעיד שמעולם לא נכתבו סודות התורה בספר, כלומר- רשב"י לא כתב את ספר הזוהר, הרמב"ם לא שמע על ספר הזוהר. 
כעת נעיין בשו"ת הרמב"ם סי' קיז "שאלה- ויורנו הדרתו גם כן, מה ראוי לענות, למי ששואל שאלה בדבר [ספר] שיעור קומה, האם הוא כדברי מי שאמר, שהוא חיבור אחד הקראים, ומסר זאת בשם הדרתכם, או הוא סוד מסודות החכמים ז"ל, שבו עניינים עצומים, טבעיים או אלהיים, כמו שאמר רבינו האיי ז"ל באחד הקונדרסים בשאלות חגיגה, ושכרו כפול מ"ה. 
תשובה- לא חשבתי מעולם, שהוא מחיבורי החכמים ז"ל, וחלילה להם, שזה יהיה מהם, ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנים היוונים ותו לא. וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו הוא מצוה רבה, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'" והרי מי שיש לו קומה הוא אלהים אחרים בלא ספק, וכתב משה. (ע"כ מתשובת הרמב"ם). 

ביאור הדברים, הרמב"ם בכלל לא שמע על הספר הזוהר, כאשר שאלו את הרמב"ם על הספר שיעור קומה שהמקובלים מייחסים אותו לרבי, התנגד הרמב"ם לספר בכל תוקף וציוה למוחקו ולאבדו. 
מדובר ברמב"ם, חכם מאוד מרכזי בין חכמי ישראל, 70 אחוז מדברי השו"ע שעם ישראל נוהג על פיו הם העתקה מילה במילה מדברי הרמב"ם במשנ"ת, ואותו הרמב"ם לא שמע על ספר הזוהר. אתמהה. 

אם הגענו עד הלום וצודקים אנו בביאור דברי הרמב"ם, כי אז דבריי שאת ספר הזוהר לא כתב רשב"י אינם דברי עצמי, אלא דברי הרמב"ם למי שיודע לקרוא ולהבין את אשר לפניו. 

אבי אתה בודאי תחשוב לומר, נו הרמב"ם לא הכיר את ספר הזוהר ואת הקבלה, אבל רב האי גאון כן הכיר את הקבלה, כך גם נזכר בשו"ת הרמב"ם, וכיון שכן מי הוא הרמב"ם לעומת מסורת הגאונים של רב האי גאון? והתשובה, גם רב האי גאון, הקבלה שהוא הכיר היתה חלקית ובכלל לא הניחה את דעת המקובלים של הדורות המאוחרים, כך כתב רבי יהודה חייט, מקובל ממגורשי ספרד, בהקדמתו לספר מנחת יהודה, "ואשרינו מה טוב חלקינו שזכינו אל ספר הזוהר, אשר לא זכו קדמוננו, אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב רבי אליעזר מגרמישא והרמב"ן והרשב"א והראב"ד, שכל אלה היו מכלל יודעי חן ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה" (ע"כ מדברי ר' יהודה חייט). 
שמעת אבי גם רב האי גאון ידע קבלה, אבל ידיעותיו לא הניחו את דעתם של המקובלים בדורות המאוחרים. כעת ננסה לחשוב מדוע הדבר כך? והתשובה, בדורו של רב האי גאון היו רסיסי מידע של חכמת הקבלה, רעיון פה ציטוט שם, עדין החכמה לא היתה מגובשת וחתומה, במאה ה- 13 הועלו הדברים על הכתב בצורה מסודרת ושיטתית, וגם אז עדין לא הגיעה הקבלה לידי גומרה, לא הרי קבלת הרמ"ק כהרי קבלת האר"י. 

לאחר שהצבענו, על אופן התפתחות והתפשטות תורת הקבלה, יקל עלינו לבאר את אותם אזכורים שנזכרו בדברי הגאונים, כי סה"כ הם ציטוטים חלקיים של חכמת הקבלה, הספר הראשון הרציני שנכתב בחכמה זו הוא ספר הזוהר, אליו קדמו ציטוטים אבל הם בתפזורת, וגם אותם ציטוטים לא יקדמו לפני תקופת הגאונים. 

לסיכום, חכמת הקבלה הופיעה בעם ישראל כבר בתקופת הגאונים, אז החכמה עדין לא היתה מגובשת, נמצאו ממנה רסיסי מידע, במאה ה- 13 התחבר ספר הזוהר, הספר העיקרי של חכמה זו, ואז החלה חכמה זו להגיע לידי גיבושה. גם ספר יצירה (ספר המשמש כתורה שבכתב לחכמת הקבלה) זמנו הוא תקופת הגאונים. 

כעת נפנה לתשובותיך, רק נדגיש שיש כאן 2 חלקים, הוכחות שספר הזוהר חובר במאה ה- 13, ביאור דברי הקבלה שנזכרו קודם תקופה זו. 

הטיעון הלוגי הראשון שכתבת < בספר הזוהר יש ציווי להסתיר את הדברים, כלומר ספר הזוהר הוא לא כמו שאר הספרים ביהדות שהם גלויים לכל, אלא יש עניין להסתיר את הספר > 
כלומר אתה נותן סיבה מדוע ספר הזוהר לא היה גלוי קודם המאה ה- 13, מן הסתם לדעתך הוא נכתב ע"י רשב"י כבר בסוף האלף הרביעי, אבל רק יחידי סגולה זכו להכירו, ובמאה ה – 13 כולם כבר זכו להכירו. 
ז"א אין בינינו וכוח על העובדה שספר הזוהר החל להתפרסם בעם ישראל רק במאה ה- 13, מה שיש לנו כן ויכוח זה, האם היו יחידי סגולה קודם לכן שזכו להכירו או לא. 
קודם ראינו שחכם מאוד מרכזי מחכמי ישראל, הרמב"ם, לא זכה להכירו, בנוסף הוכחנו מדברי ר' יהודה חייט שגם הגאונים, רב האי גאון, גם הם לא הכירו את ספר הזוהר. 
נמצא שאמנם כתבת טיעון השקפתי (תיאולוגי) מדוע ספר הזוהר היה מוצפן עד המאה ה- 13, אבל כאשר הרחבנו קצת את ההסתכלות נוכחנו לדעת שקודם לכן הוא בכלל לא היה ידוע, ונמצא שהביאור התיאולוגי אינו נכון, הסיבה שלפני המאה ה- 13 ספר הזוהר היה מוצפן אינה מחמת הענין להסתיר את סודות התורה, אלא מחמת שקודם לכן אף אחד מחכמי ישראל לא הכיר את ספר הזוהר. 

הטיעון הלוגי השני, < רק דברי הלכה התירו לכתוב, אבל את סודות התורה לא התירו לכתוב, ולכן הם עברו בע"פ, כלומר ספר הזוהר כבר היה כתוב ע"י רשב"י, אבל הוא היה מוצפן, רק יחידי סגולה זכו להכירו, וגם הם לא כתבו מתוך דבריו, ורק בתקופת הגאונים התירו להעלות את הדברים על הכתב שלא ישכחו. > 
גם כאן נקודת הויכוח בינינו אינה פרסום ספר הזוהר במאה ה- 13, אלא האם לפנ"כ הוא ידוע ליחידי סגולה, וכבר הוכחנו שהרמב"ם לא הכירו, וגם רב האי גאון לא הכירו. לא ראשונים ולא גאונים הכירוהו. אמור נא לי אבי היקר, אם חכמי ישראל הידועים לנו לא הכירו את ספר הזוהר, מי הם חכמי ישראל שלך שכן הכירוהו, מי הם אותם מעתיקי השמועה, הרי תושב"ע מונה לנו חכם אחרי חכם שדרכם עברה תושב"ע, אמור נא לי אבי היקר, אם רש"י בכל ביאוריו לתלמוד הזכיר רק ספרות היכלות, כאמור ידיעה חלקית בקבלה, אבל הוא אף פעם לא הזכיר את ספר הזוהר, גם לא במסכת חגיגה שבה דנו על מעשה מרכבה, אם הרמב"ם ורב האי גאון לא הכירו את ספר הזוהר, מי הם אותם חכמי ישראל שכן הכירוהו, וכי יש לך סוללת חכמים דור אחרי דור שאנחנו לא מכירים והם שהעבירו את ספר הזוהר במסורת. 

בנוסף, בחכמת הקבלה יש מחלוקת בדברים הכי מרכזיים, האם 10 ספירות הם עצמות האלהות או כוחות שדרכם הוא מנהיג את העולם, אוכל לצטט לך מקורות, העולם פתוח, אין יותר סודות, וכיון שכך הם פני הדברים, היכן היא כאן הקבלה, כבר כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרהמ"ש שכל דבר שיש בו מחלוקת אינו קבלה אלא נלמד מסברא (ראה 10 שאלות כנגד תושב"ע בצורה מפורטת, שאלה מס' 2), אין כאן שום דבר קבלה דור אחרי דור עד רשב"י וכ"ש שאין כאן קבלה עד סיני, בכל הדברים יש מחלוקת, כבר כתב הרמב"ם במו"נ שציטטנו שאבד מדע זה כליל מן האומה, וההוכחות הנסיבתיות מראות כדבריו שאין כאן שום קבלה, רק חכמה שמתפתחת עם הזמן, ואנחנו יכולים להצביע על נקודות ציון בהתפתחותה. 

נעבור לטיעון הלוגי השלישי שבדבריך < מעצם העובדה שהגאונים מצטטים מהספר, מוכח שהם הכירו בקדמותו.> 
הייתי חוזר בי בכל דברי אילו הם ציטטו מספר הזוהר, אבל כל ציטוטיהם הם פירורים מחכמת הקבלה, אם יש לך ויכוח זה עם ר' יהודה חייט הנ"ל, לא איתי, הוא כתב שרב האי גאון לא הכיר את ספר הזוהר. 

בטיעון הלוגי הרביעי שבדבריך כתבת < יתכן (כתבת לשון יש סוברים, לא לשון מוחלטת) שהמדרש הנעלם של רש"י הוא ספר הזוהר. > 
אשמח לקבל מקור היכן נזכר מדרש הנעלם בדברי רש"י, כידוע מדרש הנעלם הוא חלק מספרות הזוהר המיוחסת לרשב"י, אבל מעבר לכך, והרי כאשר התלמוד מדבר על מעשה מרכבה וסודות התורה, רש"י מפנה לספרות היכלות, כאמור הראשונים והגאונים ידעו ידיעה חלקית בקבלה, והשאלה הנשאלת מדוע הוא לא היפנה לספר הזוהר, והרי ספר הזוהר הוא הספר הראשי של חכמת הקבלה, והתשובה הוא פשוט לא שמע על ספר הזוהר, ונמצא שהוכחנו שרש"י לא הכיר את ספר הזוהר. 

סיכום אמצע הדרך- הוכחנו שהגאונים והראשונים לא הכירו את ספר הזוהר, אבל עדין לא הוכחנו שהוא התחבר במאה ה- 13, נוכיח זאת בהמשך. 

2. השאלה השניה בדבריי מתייחסת להתנגדות כנגד ספר הזוהר בזמן התגלותו, האיגרת היא לר' מאיר בן שמעון, מופיעה בספר מחקרי קבלה א של גרשון שלום עמ' 16, שם מכנה ר' מאיר בן שמעון את דברי ספר הזוהר כדברי כפירה ואלילות, נכתוב קצת מדבריו. ר' מאיר בן שמעון חי בנרבונה, הוא חכם מוכר בין חכמי דורו, והוא כתב את דבריו כאשר ספר הזוהר החל להתפרסם. 
"ועתה כבר זה כמה ימים, יצאו פתאים וסכלים, וגלו פנים שלא כהלכה באמונת ה' יתב' ובענין התפילה והברכות הסדורות מפי בעלי אסופות, דברים שאין להם שורש וענף לא מתורת משה ולא מהנביאים וכתובים ולא מהתלמוד הערוך בידינו מפי רבינא ורב אשי, סוף דבר לא מן התורה ולא מן הקבלה והסברא, ואף לא מן ההגדות החיצונות ... ואותם הסכלים אמרו לבלתי תת לאל הקדמון הראשון מאין ראשית ואחרית תודה ותפילה וברכה, אוי לנפשם מה הגיע אליהם ומה ראו על ככה, נאצו קדוש ישראל נזורו אחור, במעלם ויסיעו מקדמונו של עולם, מעונה אלהי קדם, ראשון מאין ראשית ואחרון מאין אחרית, ומבלעדיו אין אלהים, כמו שהעידו מקראות רבים ... ואין שני לנגדו, אחד אמיתי באחדות תמימה בלי שיתוף וצירוף ספירות, הוא סיבת כל הסיבות ועלת כל העילות, עושה גדולות המציאם יש מאין ברצונו בלבד ... לו נאה להודות ולברך ולרומם ... לקראו בהודאות וברכות אדון הכל ובורא את הכל, לא לנבראיו שיש להם ראשית ואחרית, הוא משגיח ומנהיג הכל בכלל ובפרט ... ואין לשתף עמו דבר כי אין ראוי לשתף הנברא עם בוראו והחומר עם יוצרו והנאצל עם המאציל ולומר שאין אחדותו שלמה רק עמהם ... וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, זו היא האמונה לכל ישראל בעלי הדת להאמין, והנוטה ממנה הרי הוא כופר ומין, ומה נאריך בדברי הסכלים אשר כל תפילתם וברכותיהם לאלוהות, אומרים שהם נבראים ונאצלים, שיש להם ראשית ואחרית, כי אומרים בשקול דעת סכלותם שכל מי שנקרא ראשון ואחרון יש לו ראשית ואחרית, וכתיב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, כך מצאנו באחד מספרי טעותם שקראו שמו בהיר, וכך שמעו מקצת מחכמים מפיהם, ואמרו להתפלל ביום לאל אחד נברא, ובלילה לאל אחר למעלה ממנו, אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקודש לאחר, ובעשרת ימי תשובה הרבו מבוכה ומשובה להתפלל לאחר נברא, ולאחרים למטה ממנו בשאר ימות השנה, עשו בתפילה חלוקות רבות כמזג דעתם אשר חסר, והיו דראון לכל בשר, תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיותם לא תכבה, כי אוו לאלה ורב הרבה, ויאמרו בחסרון דעתם כי כולם דבוקים זה עם זה והכל אחד, וסכלים האלה אינם משמיעים לאוזניהם מה שמוציאים בפיהם, כי באמת האל אשר בו לבדו ראוי להאמין ולו ראוי להתפלל ולעבוד ולברך ולהודות כי הוא אחד. אם אמרו כי הוא יותר מאחד כבר כפרו בתורה שאמרה ה' אלהינו ה' אחד, ואמר אין עוד מלבדו, אם יאמרו כי הוא אחד למה יחלקו תפילתם לאחד ביום ולאחר בלילה, ולמה יחלקו בין ימות הקודש והחול, ולמה הם מפרישים ימי התשובה ושאר ימות השנה, ואיך ראויים בו כל אלה החלוקות. גם באמת יש להם לדעת כי ה' יתב' הוא אחד ואחדותו מני קדם, מאין ראשית ואחרית, מאין שינוי, דכת' אני ה' לא שניתי, אם כן הוא אחד קודם שנבראו ונאצלו הספירות שיש להם ראשית באמת, וגם הם מודים שהספירות יש להם ראשית ואחרית, ולהם כוונת ליבם בברכותיהם ותפילותיהם, הלא יכירו כי לא דברו נכונה. אבל טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. סוף דבר כל דבריהם כמוץ לפני רוח וכקש. דברי תוהו שאין בהם ממש, הריסת התורה וסתירה, דברי מינות וכפירה, ואיך יעלה על לב כל חכם לב אם כדבריהם כן הוא, שאין ראוי לברך ולהתפלל לשם הראשון מאין ראשית ואחרית, עלת כל העילות, שקוראים הם לו בלשונם אין סוף, והעושה כן הוא בעיניהם מקצץ בנטיעות, ואינו ראוי לחזות בנועם הישועות הידועות ליודעי ה' ויראיו. איכה לא נתבאר זה בתורה התמימה אשר נתנה ה' לנו לחיי עולם, שכת' בה אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד ... ואיך לא ביאור לנו כל זה רבינו הקדוש שסידר המשניות, רבינא ורב אשי שסתמו וכתבו כל התלמוד הערוך בידינו שהם עיקר התורה שבעל פה, ואיך הניחו כל ישראל להיות טועים ונטרדין מן העולם הבא כמקצצין בנטיעות. אוי לעינים שכך רואות אוי לאוזנים שכך שומעות, אוי לדור שכך עלה בימיו, איך לא עצרו כח מקראי קראות ה' ולובשי אמיו, איך עצרו במילין חכמיו, הדור אתם ראו החכמים נשתנו עלינו הצרות, ועול הגלות והגזרות, האם יש בזמנינו זה בכל הבלי אמונות האומות ספרים ביחוד ה' יתב' יותר מאלה, ואם יאמרו כי המברך והמתפלל לשם יתברך עילת כל העילות יוצר הכל [אינו] נטרד מן העולם וזוכה לחיי עד ואינו נקרא מקצץ בנטיעות, אלא שהם מחשבים בסכלותם כי הוא אמונת ההמון, אך הם מיודעי סוד ה' ומיראיו ומחכיו לעלות במדרגה יתירה מן האחרים באמונתם זו, שוטים אלה מניחים אפילו לדבריהם הודאי, ותופשים בידם את השמא, ובודאי הם שוממים בו, ונשמתם בו נשמה ושוממה, ויורדים למדרגה התחתונה, הפך תוחלתם וכוונתם אשר איננה נכונה. סוף דבר כל איש יודע דעת חייב להרחיק דברי סכלותם. (ע"כ מאגרתו של ר' מאיר בן שמעון מנרבונה). 

אבי היקר, כנגד טענות אלה כתבת שאמנם היו מחכמי ישראל שהתנגדו לזוהר, אבל רובם ככולם הסכימו. 

וכאן הבן שואל, האם היו מחכמי ישראל מי שהתנגד לתנ"ך? האם היו מחכמי ישראל מי שהתנגד למשנה? האם היה מחכמי ישראל מי שהתנגד לתלמוד? והתשובה היא שלילי קטלני, מי שמתנגד לאחד מהספרים האלה, לא די לו שאיננו מחכמי ישראל, כי אם הוא כופר ומין, אז מדוע לספר הזוהר כן התנגדו? כי יש בעיות. איזה בעיות? פנים חדשות באו לכאן. פתאום גילו ספר, במאה ה- 13 , עד עכשיו לא שמעו על הרעיונות של אותו ספר, עד אז מי שהעז לומר כדברי הספר היה נחשב מין וכופר, יש בדבריו סתירות כנגד התלמוד, בתלמוד נאמר ערבה של מנהג חיבוט ערבה אפילו עלה אחד בבד אחד, ואילו לפי הקבלה צריך 5 ענפים של ערבה, שינוי מסורת הלכתית, שינוי באמונה הישראלית, כאלה דברים בודאי לא עוברים, והרוצה לשנות עליו להוכיח את דבריו היטב, אחרת מדוע שנעזוב מסורת אבות בגלל ספר שעתה התגלה. 

אני יודע, כנגד השאלה ששאלתי על שוני בהבנת ההלכה תשיב, יש הלכה להמון העם ויש הלכה ליודעי חן, אז לידעתך גם דבר זה חדש בעם ישראל, בתקופת הסנהדרין היתה הלכה אחידה לכל העם, מי שהימרה את פי הסנהדרין הומת בסקילה, ונמצא שגם בפסיקה ההלכתית, הכניסה הקבלה מבוכה ומהומה. 

מעבר לכך הכניסה הקבלה מהומה ומבוכה באמונת היחוד הצרופה, אני יודע מה תאמר הספירות הם שמותיו של ה' , כוחות שבעזרתם הוא מנהיג בעולם, אבל בו אין שינוי, תירוצים יפים אבל פנים חדשות ביהדות, יהיו התירוצים אשר יהיו. 
במאמר מוסגר, כל אותם תירוצים מכחישים את דברי ספר הזוהר וקבלת הרמ"ק התואמת לו, רק אנשים שאינם מסוגלים להיות עקביים, לא יבחינו בזאת. 
כידוע קבלת האר"י היא הלמדנות שבספר הזוהר, כבר נעקרו דברי הזוהר מפשטותם והופנו לפרשנויות חדשות. אני יודע תאמר התקדמות, העמקה, ואני אומר, חוסר מסורת, אמונות חדשות בעם ישראל, וגם בהם אין עקביות. 

כנראה שלבני אדם יש תכונה שנקראת "תכונת העדר" אלהים טבע תכונה זו בכדי שיחיו בני אדם בשלום זה עם זה, ברגע שאדם מרשים אומר דבר נמשכים אחריו, גם כך אין להמון העם כלים לבחון את הדבר, אבל מי שהוא בן אדם חושב, צריך ללמוד מאותם מעטים שכן התנגדו לקבלה שאין כאן מסורת רציפה, עובדה שכנגד התנ"ך המשנה והתלמוד "אף חכם מחכמי ישראל לא התנגד". 

3. כעת נעבור להוכחות מתוך ספר הזוהר שהוא התחבר במאה ה- 13, סעיף זה יכול להיות ארוך לאין שעור, בהקדמתו של ישעיה תשבי לספרו "משנת הזוהר" הוא משתרע על פני 116 עמודים, אבל נכתוב בקצרה. 

נניח בשביל ההבהרה שנמצא בספר משנ"ת להרמב"ם (היד החזקה) הפניות לספר משנה ברורה, ולא עוד אלא שהרמב"ם יכתוב וכן כתב במשנ"ב, ויכתוב את לשון המשנ"ב, מה נאמר מיד, או שקטע זה הוא מאוחר, או שנאמר שאת הספר "היד החזקה" לא חיבר הרמב"ם, אלא הוא ספר שנתחבר הרבה לאחר הרמב"ם, והספר נתחבר גם לאחר הספר משנ"ב. כמובן שאם נמצא הרבה קטעים מהספר משנ"ב, ולא יהיה הבדל לשוני או ענייני בין הקטעים, כי אז הדבר יותר מסתבר שכל הספר הוא מאוחר. 

והנה בספר הזוהר מצאנו ציטוטים לתלמוד, הוא מצטט קטעים מהתלמוד, דברים שנאמרו בשם אמוראים (משנת הזוהר ח"א עמ' 87, ראה שם מקורות), כמו כן הוא מצטט את שמות הספרים "משנה ברייתא תוספתא תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי" (שם). כמו"כ ראה זוהר בראשית עמ' כו ואילך, אזכורים של התלמוד בספר הזוהר, ראה שם ותשתומם. 
מה מובן מכל הנ"ל, שמחבר ספר הזוהר היה הרבה לאחר רשב"י, וזמנו לאחר חיבור התלמוד הבבלי, עובדה שהוא מכיר את הספר "תלמוד בבלי". 

כעת נכתוב קצת מספר "משנת הזוהר" ח"א עמ' 72-73. 
"מספר האמוראים שבזוהר גדול מאוד, ובמסגרת זו אין טעם וצורך למנות ולציין רבים מהם. לפיכך נסתפק בכמה דוגמאות אופייניות. בשני סיפורים על ר' אלעזר בן ערך נדגים את הערבוב האבסורדי של הדורות במדרש הנעלם. לפי סיפור אחד ביקר ר' זירא אצל ר' אלעזר בן ערך, אגב שיחתם העלה ר' אלעזר בזכרונו של ר' זירא דרשה ששמע מרבו ונשכחה מלבו. ר' אלעזר בן ערך היה מבני הדור הסמוך לחורבן הבית, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ואילו בשם ר' זירא ידועים שני אמוראים בבלים, והגדול שבהם, שעלה מבבל לארץ ישראל, היה מתלמידי תלמידיו של רב. נמצא שמזמנו של ר' אלעזר בן ערך עד זמנו של ר' זירא עברו כמאתים שנה. 
בסיפור אחר מסופר, שר' דוסתאי עמד ללכת אצל ר' אלעזר בן ערך, ור' חגי ביקש להצטרף אליו, אבל לא נענה לבקשתו אלא לאחר שר' חגי הוכיח את בקיאותו בתורת הסוד, כשהגיעו לר' אלעזר בחן את שניהם והכניסם למחיצתו, ותוך כדי שיחה הסביר להם את דרשתו של ר' יצחק. בשם ר' דוסתאי ידועים כמה תנאים וביניהם גם קדמונים, אבל ר' יצחק הקדום ביותר היה בן דורו של רשב"י. ר' חגי נזכר גם בגוף הזוהר ובסתרי תורה, הוא מתואר כחכם, שנשלח מבבל ללמוד אצל רשב"י, אבל מרוב ענוה העלים את ידיעותיו, והחברים חשבו שאין לו הבנה בדברי תורה. תיאור זה מראה בבירור שהכוונה לחכם ידוע בתלמוד (עבו"ז סח.) אלא שאותו חכם אמורא היה, תלמידו של רב הונא (מועד קטן כה.). 
לבסוף נציין עוד את ר' שמלאי ור' רחומאי, ר' שמלאי מובא בזוהר כרופא הנפש, שהחזיר רשעים בתשובה בדור החברים, והכוונה בודאי לדרשן הגדול מאמוראי ארץ ישראל, שהיה תלמידו ושמשו של ר' יהודה הנשיא, נכדו של רבי. ר' רחומאי נזכר כחבירו של רשב"י. שם זה ידוע רק בין אמוראי בבל המאוחרים, אחרי דורם של אביי ורבא, אבל בספר הבהיר הוא נזכר כאחד מחכמי הסוד החשובים, ונראה שמשם נתגלגל לזוהר. 
דוגמאות אלה, שהן רק מעט מזעיר מן השיבושים הכרונולוגיים שבזוהר, באות ללמד, שמסורות החכמים בדויות ואין להם כל יסוד היסטורי. המחבר לא היה בקיא בסדר הדורות, ואפשר שלא ביקש כלל להקפיד על התאמה כרונולוגית בבחירת הדמויות בשביל המסגרת הסיפורית של הזוהר. לפי מסקנא זו מסתבר שאותם האישים הנזכרים בזוהר בלבד, ומספרם גדול למדי, אינם חכמים אמיתיים, שבמקרה לא בא זכרם במקומות אחרים, אלא שמות פיקטיביים. (ע"כ מהספר "משנת הזוהר") 

כאמור עובדות אלה היו ידועות גם לר' יעקב עמדין, ולכן לא מלאו לבו לומר בצורה החלטית שאת ספר הזוהר כתב רשב"י, אלא הוא כתב "הזוהר קודש קדשים ונתחבר בסוף תקופת האמוראים ותחילת תקופת הגאונים" אבי שים לב, סוף תקופת האמוראים עד תקופת הגאונים. 

לא נאריך יותר מדי, רק נכתוב ביטויים פילוסופים המוכיחים שמחבר ספר הזוהר הכיר את תרגום התיבונים, לספרי הפילוסופיה של חכמי ימי הביניים. 
נפש השכלית נפש הבהמית נפש המתאוה, צורת המדברת צורת הצומחת וצורת השכלית, כוח המחזיק כוח המתעורר כוח התאוה וכוח התנועה, מוח הזיכרון מוח המחשבה ומוח הדמיון, עין השכל, עילת העילות וסיבת הסיבות, כבוד נברא, 4 יסודות, המילה "אש נוגה" esnoga שהיא שיבוש פורטוגזי למילה synagoga , ומשמעה בית הכנסת, מילה שהיתה שגורה בשפתם של יהודי קשטיליא. 
(משנת הזוהר ח"א עמ' 77-78) 

כמובן שבביטוי אחד או שנים, יתכן ששני מחברים יכוונו לאותה מליצת לשון, אבל הרבה ביטויים זהים הידועים לנו רק משפתם של התיבונים, הדבר מוכיח בעליל על העתקה. ראה עוד במשנת הזוהר ח"א עמ' 90 ואילך, ביאורי מקראות הלקוחים ממפרשי ימי הביניים. יש עוד הרבה סימוכין הרוצה יעיין עליהם שם. 

כעת נחזור לדיון, ונראה אבי היקר כיצד אתה מסביר את הדברים. 

< המילה סינגוגא היא מילה לטינית ששימשה ע"י האלכסדרונים לכינוי בתי התפילה היהודיים. ואריסטו חי בסוף בית ראשון הרבה לפני רשב"י. > 
כלומר אתה טוען שמצאת בכתבי אריסטו את המילה סינגוגה, ואריסטו חי בתקופת הבית הרבה לפני רשב"י, מענין, תביא ונווכח ונמחק את ההוכחה הזו מהרשימה, אבל כאמור רשימת הסממנים המאוחרים ארוכה ומבוססת. 

עוד כתבת < סברות המשנה והתלמוד היו קיימות לפני שנכתבו כי הרי המשנה והתלמוד הוא רק איסוף של ציטוטים מכל הדורות שקדמו להם ע"כ אין פלא שהזוהר מזכיר אותם. > 
אילו רק סברות זהות היתה הטענה, כי אז יכלת לומר התלמוד והזוהר העתיקו מאותו מקור קדום, הבעיה היא שיש הרבה סממנים מאוחרים, שמות אמוראים, רשימת ספרים מאוחרת כתלמוד בבלי וירושלמי, רשימת מונחים פילוסופים מאוחרים, רשימת ביאורי מקרא מאוחרים. מכל הנ"ל מוכח שגם הסברות שנזכרו בזוהר נלקחו מהתלמוד, כמו שהשם תלמוד בבלי מופיע בספר הזוהר מחמת שהמחבר הכיר את התלמוד הבבלי, כך גם הרעיונות שבתלמוד הבבלי מופיעים בספר הזוהר, כי המחבר העתיק אותם מהתלמוד הבבלי. 

עוד כתבת < הזוהר מסכם את כל השיטות וכותבם בצורת דו-שיח וע"כ לעתים מופיעים דורות שונים של חכמים כאילו מתנהל ביניהם דו-שיח כך גם בתלמוד. > 
כלומר אתה מודה שיש אנדרלמוסיה בסדר הדורות בספר הזוהר, רק מה אתה טוען, שהזוהר מסכם, כותב בצורת דו שיח, אם כך אתה מודה בטענת החוקרים שספר הזוהר המציא כרונולוגיה של דורות שיהוו לו מסגרת שמות לסיפרים שהוא רצה להלביש עליהם. השוות את זה לתלמוד, אבל זה בכלל לא דומה, בתלמוד הסיפורים הם אמיתיים, וגם השמות, כל שם מופיע עם בני דורו, ואילו בזוהר הכל פיקטיבי. 

עוד כתבת < מכיוון שהזוהר הוא ספר חכמה פנימית לא רצו לייחסו באופן ישיר לאדם כזה או אחר שלא יחשבו שזאת היא שיטתו בלבד > 
כלומר אתה מודה שלא רשב"י כתב את ספר הזוהר, לא מייחסים את הזוהר לאדם אחד, בא אני אעזור לך, הזוהר התחבר במאה ה- 13 והכל בא על מקומו בשלום, ואין יותר שום שאלה, הדברים ברורים ופשוטים. 

סוף דבר- כל מי שיש לו הסתכלות כוללת על מגוון הממצאים ההיסטוריים שמופיעים בספר הזוהר, והוא ישווה אותם לממצאים ההיסטוריים הידועים לנו ממקורות אחרים, יגלה מיד שאת ספר הזוהר לא כתב רשב"י. הדברים ידועים ומפורסמים בעולם המחקר, צריך רק לקרוא ולהפנים. 



תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 03/02/2015 12:23:42




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/2/2015 08:39 לינק ישיר 

ושאלה נוספת - 

מישהו יודע האם יש בפורום התייחסות למאמר של הרב מנחם כשר על הזוהר?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/2/2015 08:27 לינק ישיר 

תודה רבה.

את הספר משנת הזוהר אפשר למצוא ברשת?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/2/2015 15:02 לינק ישיר 

יש זהות לשונית, ראה למשל תשבי ב'משנת הזהר'



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/2/2015 13:59 לינק ישיר 

נו באמת...
את זה אני כבר יודע.
מה שאני רוצה לדעת הוא האם הזהות בין דברי הרמב"ן לזוהר היא כזו שברור שאחד לקח מהשני, או שאין ברירות כזו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/2/2015 12:49 לינק ישיר 

כמובן שההנחה הפשוטה במחקר היא שהזוהר העתיק מהרמב"ן.
מה השאלה? הרי הזוהר מאוחר לו ובוודאי הכיר אותו.
כמובן גם שייתכו מקומות של מקור משותף (ספר הבהיר).



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/2/2015 11:35 לינק ישיר 
הרמב"ן והזוהר

בפירוש רמב"ן על התורה ישנם מקומות בהם הוא כותב באופן דומה למה שכתוב בזוהר.

שאלתי יהודי שהוציא בשנים האחרונות את הרמב"ן עה"ת עם ציונים לאותם מקומות בזוהר, האם לדעתו הזהות בין דברי רמב"ן לדברי הזוהר מוכיחה שאחד מהשנים ראה את החיבור השני ולקח ממנו, או שאין זה אלא כמו שקורה הרבה, שכאשר שני תלמידי חכמים עוסקים באותה סוגיא ישנה הסתברות מסוימת שיגיעו למסקנות זהות.

אותו אדם נטה לאפשרות השניה.

שאלתי ובקשתי, האם ידוע למישהו אם יש מחקר על הנושא, או שמא שאלה זו כבר נידונה באיזשהו מקום? 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/7/2014 15:02 לינק ישיר 

דרום

אבל לא אמרתי שהזוהר ציטט (או להפך)! הזוהר כתב בשפתו שלו והגמרא בשפתה שלה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > קדמות הזוהר (קבלה)
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 54 55 56 לדף הבא סך הכל 56 דפים.

bholext