יציאת ריב"ז מירושלים - סיפור של פרידה

סיפור יציאת ריב"ז מירושלים (בנוסחו בבבלי) מתאר תהליך של פרידה וחורבן, ברמות סיפוריות שונות. את חלקי הסיפור השונים ניתן לקרוא בצורה פשוטה ו/או מטאפורית, וללמוד מהם גישות שונות ומורכבות לפרידה מן העבר. בסיפור עצמו מוצג ריב"ז כמנהיג האחראי על מהלך הפרידה מירושלים ומבית המקדש, ויש בו ביטוי למניעיו האפשריים, וגם להשקפות מנוגדות ולביקורת עליו ועל מעשיו.
באשכול הזה, אני מבקשת לנתח את הסיפור בבבלי גטין נו ע"א-ע"ב, בכלים ספרותיים, ולנסות להבין את הרמזים האידיאולוגיים, הערכיים והדתיים העולים ממנו. זאת אעשה, באמצעות "פירוש" רציף של הסיפור.

אשמח להערות, הארות, ופירושים סותרים ומרחיבים.

-------------------

אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אתא, א"ל: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי! א"ל: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל: נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו: יאמרו רבן דקרו! בעו למדחפיה, אמר להו: יאמרו רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק. כי מטא להתם, אמר: שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא! א"ל: מיחייבת תרי קטלא, חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי? א"ל: דקאמרת לאו מלכא אנא, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב: [ישעיהו י'] "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתי': [ירמיהו ל'] "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר: [דברים ג'] "ההר הטוב הזה והלבנון"; ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: [ישעיהו מד] "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה: קום, דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא. הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא לא עייל, בעא למשלפא לאידך לא נפק, אמר: מאי האי? אמר ליה: לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך, דכתיב: [משלי ט"ו] "שמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב: [משלי י"ז] "ורוח נכאה תיבש גרם", עבד הכי עייל. אמר ליה: ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי? אמר ליה: ולא אמרי לך? אמר ליה: אנא נמי אמרי לך! אמר ליה: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: [ישעיהו מד] "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי. אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק מאי היא? יומא קמא אשקיוה מיא דפארי, למחר מיא דסיפוקא, למחר מיא דקימחא, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא.
[תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו ע"א-ע"ב]




תוקן על ידי - אמשלום - 09/08/2005 21:02:39

איש ציפור.

כשאיש עף כציפור הרוח נכנסת לעיניו והוא מאבד את ראיתו. רמזת כאן על אשה יראת שמים אמיתית שאינה מבינה את עומק הגותך בגלל חוסר יראת שמים. זהו הבל ! שלא לדבר שכאן בפורום (אני מקוה) טיעון כזה לא יתקבל. גם אדם שאינו צומח ומצמיח עשב בערוגתך יכול להבין את עומק הגותך. וכאחד שבא ממקום שבו, אתה נפסל על יראת שמיים ועוד כמה הגדרות לא מחמיאות במיוחד, הרשה לי לומר לך : "נישט קשה"

אישציפ,

כשדיברתי על הסייג שלך, שאינו בסיפור, התכוונתי לכך שלא היה בו צורך. אתה בחרת להבין את דברי כמבינים את חוסר הצורך הזה כאידיאולגית נגד. לא רק שאין בהבנה זו הכרח כלל, אלא שאני כמעט נפגעת מכך שחשבת אותי לבורה ועמארצית עד כדי כך, שאחשוב כי ריב"ז ובני דורו (וכך כל הדורות מאז ועד היום) לא רצו בית מקדש כלל.
אני חושבת שלא היה צורך בסייג הזה, כיוון שהוא היה ברור ומובן מאליו אז, ואילו אתה, כנראה, כבר לא מרגיש שהדברים ברורים ומובנים מאליהם ולכן יוצא להגנתם בחרבות שלופות.
אני מודה, שאין לי כל עניין לשמש בובת אימונים למלחמת הקודש שלך כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים יימ"ש (טפו!), מה גם, שלטעמי האישי (ואני פותחת האשכול, אז טעמי האישי הוא טעמו של האשכול ) אשכול זה אינו מהווה כלל שדה קרב הולם: ניתוח הסיפור לא "משך" לכיוונים הפוליטיים, בכוונה תחילה, אלא התרכז באלמנטים הרגשיים שבו (של אדם ושל עם). אודה לך אם תישאר בקו הזה.

אני לא נזקק לשום סיווג, וגם הגמרא לא נזקקה, כי לגמרא (וגם לריב"ז) ברור לגמרי שבית המקדש יחזור לעמוד על תילו ביום מן הימים.
המסורת התלמודית, קיבעה את הלכות קורבנות בסדר קודשים, ועסקה בהלכות האלו, גם לאחר שהמקדש חרב, כאשר גם תלמידיו הישירים של ריב"ז (ר' אליעזר ור' יהושע למשל) חולקים בנושאים האלו בעקביות, וכ"ש תלמידי תלמידיו (ר"ע ותלמידיו) חכמי הגמרא גם התפללו כל יום (לפחות) שלש פעמים על בנין ירושלים, ועל צמיחת קרן דוד, והחזרת השכינה לציון, וגם בירכו יום יום בברכת המזון, על בנין ירושלים ועוד ועוד.
כל מי שמקיים מצוות, ולפעמים מקשיב למה שהוא אומר, לא צריך ראיות לכך, לכן לא הגמרא (ואף לא אני קטן התלמידים) לא נזקקים , לסיווג שיסביר שבעצם ריב"ז לא התנתק מרעיון המקדש כחלק מרעיון של "עולם חדש", שנבנה על חורבות ערכי העולם הישן.
מי שכן נזקק לסיווג כזה הם אלה שלא מקיימים את המצוות, לפי תקנת חכמים, או כאלה שלא מזדהים עם התודעה שהתורה וחז"ל הנחילו לנו, ומשום כך (או מתוך כוונת זדון, כדי להסית אחרים מדרך האמת, אם כי אני מעדיף לדון לכף זכות)
ולכן אני מעיר את הערתי, שפשוטה לכל בר בי רב דחד יומא.

בנוגע לבגרות הגישה החז"לית ולכך שמקבלים את הדרך שהכריע ריב"ז, למרות שיודעים שלא בטוח שהיא הנכונה אני יכול להסכים איתך, בסופו של דבר חז"ל מודעים לכך שאנחנו משועבדים לנסיבות המתחדשות בעוה"ז , ויודעים שלא תמיד אפשר להשיג הכל בכל תנאי, ויותר מכך יודעים שאסור לדון אדם שעשה לשם שמים, ובגדול הצליח.
עם זאת ב"רגעי אמת" כמו רגע לפני מיתתו, ריב"ז עצמו יודע שלמרות כל השיקולים האלו שנראים כאילו "ברור שהוא היה בסדר, עשה את מה שצריך וכו'" ציר המדידה של יהודי ירא שמים, הוא איך מלך מלכי המלכים הקב"ה "רואה" את ההחלטה הזו (ההאנשה כאן היא במעין "לכאורה" כמובן...)
ולכן החשש מפני מידת הדין גלוי וברור ומעולם לא הוסתר.
אלא שרק אדם ירא שמים יוכל להבינו...

אישציפ,

אתה מקבל את פרשנות הפרידה, אבל מבקש לסייג אותה: פרידתו של ריב"ז אינה מן המקדש ומתפקידו בעולם היהודי, אלא רק מן הדרך בה הם באו לידי ביטוי שגוי במציאות של ימיו. אני תוהה - מדוע אתה נזקק לסיוג הזה?
איני חושבת שריב"ז (ובני דורו ההיסטוריים) והסיפור הזה (המבטא מחשבה מאוחרת בכמה מאות שנים) נזקקו לו...

עוד אתה טוען, שהסיפור בברכות מבטא התלבטות של ריב"ז לגבי החלטתו, ואולי אפילו ייסורי מצפון לגביה. בהחלט ייתכן. ניתן להבין, כי הבבלי מעלה שאלות ערכיות ודתיות לגבי בחירתו של ריב"ז לצאת מירושלים ולוותר על בית המקדש (אגב, הוא עושה זאת גם בסיפור בגיטין, באמצעות דברי רב יוסף / ר"ע). בשני המקרים, דומני, כי הבבלי (עורכי הסיפורים השונים) הכריעו לטובת ריב"ז ושיקול דעתו. איני מבינה את פליאתך - האם אדם (או עם - אם נתייחס אל הסיפורים כמבטאים אידיאולוגיה של עם) אינו יכול להכריע ללכת בדרך מסויימת, ואע"פ שהוא יודע בכל נימי נפשו כי היא הנכונה והטובה (במיוחד לאחר מאות שנים), עדיין להצטער על המחיר שהיא גבתה ממנו?
באופן אישי, אני חושבת שגישה אחרת מזו תעיד, במובן מסוים, על חוסר בגרות. הבבלי, מאות שנים אחרי הכרעתם של ריב"ז ובני דורו, אינו נלחם בה, אלא מקבל אותה כנכונה וצודקת, אבל יחד עם זאת הוא גם מזכיר את מחיריה ואת ההתלבטות הנצחית לגביה. זו גישה בוגרת מאוד, שאולי היא זו שמהווה את היסוד היציב של העם היהודי מאז ועד היום.