"קים לי" - כמה שאלות

המגיד שיעור שלנו רבינו נישטאיך ציטט בהודעתו בע' ב' מתשובת רשד"ם הכותב "וכיון דא"א להביא דמאן איכא בהאי דרא יוכל להכריע".

שאלה שלי, מדוע לא?

מה הבעיה עם דורו של הרשד"ם שלא יכלו להכריע...

אם אין הכלים החיצונים ביד הדיין להכריע (לדוגמא, רוב פוסקים, ספיקא דאורייתא להחמיר, ראיות מקוריות כו'), אז למה שהוא לא יכריע מסברא.

מסברא בעלמא? כן!

הלא כמה וכמה פרטים בכל דין תורה אנו מסתמכים על סברת הדיין, ומדוע שבמקום שלא היה הכרעה מפורשת כפוסק אחד, שהוא יכריע מסברת עצמו.

האם בגלל שאין לנו מוסמכים אין לסברה של הדיין תוקף. ואף עד כדי להכריע במחלוקת נושנה?

מדוע שלא?

בס"ד

לדעתי, החילוק בין כסף לבשר, הוא כזה:

כתוב "לה' הארץ ומלואה" וכתוב "והארץ נתן לבני אדם".
מפרש במסכת ברכות: "לה' הארץ ומלואה" - לפני ברכה, "והארץ נתן לבני אדם" - לאחר ברכה.

נמצא, שבד"כ, ה' מוחזק בבשר, ולא בן-האדם.
כיוון שאינו מוחזק בבשר, אינו יכול לטעון 'קים-לי'.

לעומת זאת, בכסף אמנם הקב"ה מוחזק בכסף, אבל בעל הדין גם קצת מוחזק בו (יש לו זכות בו-לאחר ברכה), ויותר מבעל-הדין השני.

כמה פעמים צריך לומר לך לא לחתום בחתימה הזו? זו אזהרה אחרונה.
קעלעמר


תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 17/08/2005 4:18:29

אריק

<" האם השימוש במושג הזה אינו הופך את דין תורה לחוכא ואטלולא?">

הרי לפניך "פנינה" מספרו של הרב עזרא בצרי, "דיני ממונות" (ח"ד עמוד קמד):

"נחלקו הפוסקים אם טענת קים לי צריך בעל הדין לטעון, או שבית דין פוסקים וטוענים שהיה יכול לומר קים לי, ועתה פשט המנהג שבית דין פוסקים כן, אף שאינו יודע לטעון, וכן הלכה.

ואף אם אומר בפירוש שאינו רוצה לזכות בדין קים לי, אם בטענה זו גורם חובה לאחר, כגון שיש לו חובות ואין לו מאיפוא לשלםרק מבעל דין זה, אין בדבריו ממש ובי"ד מזכהו ע"פ כללי הקים לי כדי שלא להפסיד אחרים".

במספר שורות אלו:

א. רק אם הוא עצמו טוען קים לי, (שכשלעצמו הוא "בעייתי").

ב. המנהג שהתקבל בבתי הדין, לטעון ב"התנדבות" עבור הצד שאינו יודע לטעון, הופך להלכה מחייבת את בתי הדין.

ג. ב"ד מחייב לטעון קים לי, את מי שאינו רוצה.

בכל אשמה ירידת הדורות.

ידוע לי על חברה "חילונית", שכהוגשה נגדה תביעה "צודקת" לבית המשפט ע"י יהודי חרדי, היא פנתה לבית דין רבני, שיצווה על התובע לבטל את תביעתו נגד החברה בבית המשפט, ושיגישה לבית דין רבני.

בית הדין שמח למלא את בקשת החברה, וכשהתובע עשה כדבריהם, טענה החברה "קים לי".








תוקן על ידי - נישטאיך - 11/08/2005 5:55:05

לנישטאיך - המגיד שיעור של הפורום.

למעשה נראים דבריו של השאילת דוד שהובא בתשובת הרב יוסף בהודעת בןאישאחד.

ולכל המגיבים שנקטו שכל פסק אינו ודאי אלא ספק, האיך מיישבים מה שמורה יכול לפסוק בהלכות דאורייתא נגד פוסק, ואפילו נגד פוסקים רבים, אם יש רוב נגדו/ם, או אם יש לו ראיות נגדם.
ומה נשתנה דיני ממונות?

אמנם, אין הדברים פשוטים כמו שכתבתי, אך גם אינם פשוטים כפי שכתב נישטאיך.

שו"ת יביע אומר חלק ג - אה"ע סימן ג ד"ה ומעשה בא:

וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה שאע"פ שאין הבעל יודע מסברת המזכים אותו בדין, הדיינים טוענים לו טענת קי"ל. וכאשר כתב מרן החיד"א בברכי יוסף חו"מ (סי' כה סק"ח). ושכן העלה מהר"ר עזריה פיגו בעל גידולי תרומה. ושכ"פ מהרי"ל ואלי ומהר"י הכהן בכת"י. והגם דמהר"ש הלוי כ' שאם הבע"ד לפנינו ואינו טוען קי"ל לא טענינן ליה ושכ"כ הרב בני אהרן (סי' כד). מ"מ נוהגים הדיינים לטעון קי"ל אע"ג דלא טעין איהו. ושכ"כ מהר"א בן שאנגי בס' דת ודין (דכ"ו ע"א) בשם המשפט צדק ח"ב (סי' ה). וכ"ז הוא דבר פשוט. עכת"ד. גם הרב מטה שמעון (בכללי הקי"ל אות לח) הביא שכ"כ מהר"י מאיו בשו"ת שפת הים (סי' סב). ושכן פשטה הוראה בכל בתי הדין. וסיים, שבשו"ת שמן רקח (סי' כו) לא כ' כן. ע"ש. וגם הלום ראיתי להגאון מהר"ד פרידמן מקארלין בשו"ת שאילת דוד (במקור בית אב ודרכי ההוראה, דף ה סע"א) שכ', שדוקא אם הבע"ד גדול בתורה ויש לו סברות לחזק דברי הפוסק המזכה שנדחה מהלכה וכו', אז מצי לטעון קים לי כפוסק פלוני. הלא"ה אף שיש דיינים הסוברים כמותו אם לא יהיו רוב נגד החולקים לא מצי למימר קים לי. ע"ש. אולם סוגיאן דעלמא דבכל גוונא יכולים לטעון קים לי אפי' כמיעוט הפוסקים נגד רוה"פ. וכ"כ בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"א (חחו"מ ס"ס כה). ושכן הסכמת כל הפוסקים. ע"ש. וע"ע באורח משפט (בכללי קי"ל אות עב). ובס' ויאמר יצחק בן וואליד (חחו"מ דף רה ע"ב). ועוד.

מציץ
כתבת השאלה שיש לנו לגבי קים לי, היא האם מי שלמד הלכה והכריע כדברי האחד , יכול להכריח תלמיד חכם (או אפילו איש פשוט ) אחר לקבל דעתו, מכוח סמכותו האישית לבד. כלומר, למרות שבי"ד יודע האמת או חושב שיודע אותה, האם יכול להכריח מישהו לקבל דעתו כאשר יש לו אילן אחר להיתלות בו . אם מדובר במי שהמחום רבים עליהם או בכל אופן שבו יש לדיין סמכות מחייבת לפסוק על פי סברתו האישית, אין הכי נמי שלא שייך לטעון קים לי . ולא עוד אלא שהדיין יכול לטעון קים לי כהיחיד ולפסוק על פיו .

כל הדין של קים לי הוא אך ורק במקום שהדיין אינו מכריע מכוח סמכותו , אם בגלל שאין לו סמכות, אם בגלל שבאמת אינו יודע להכריע מה ההלכה , בזה הדין הוא שאינו יכול להוציא ממון על פי רוב דעות . וכך כתב בקונטרס הספיקות ופשוט.
זו בדיוק השאלה שלי.
בהלכות שבת יש לרב את הכלים הדרושים לו, להכריע - ואפילו לקולא!
למה בממונות הוא כל כך פחדן, למה שלא יאמר להם את הדין.
ואם בעלי הדין קבלו עליהם אותם הדיינים (המציאות 99.9%) יפסקו להם כדת של תורה.

אין לי כוח להגיב על הכל.
צודק מייציץ (נו, לפעמים בכ"ז אנחנו מסכימים) שאין הבדל בין ממונות לאיסורים (מעבר לבעיית לא תתגודדו). אף אחד לא יכול לכוף אותי לנהוג כרוב הפוסקים, לא בממון ולא באיסור.
החידוש בדין קים לי הוא שבממונות היה מקום לומר שכן יילכו אחרי רוב הפוסקים. לא בגלל שהולכים בממון אחר הרוב, שהרי קי"ל כשמואל, אלא בגלל שיש צד אחר שהוא נפסד מכך, ולא ייתכן שאחד הבע"ד יחליט ללכת כדעת מיעוט ובכך יכפה על חברו להפסיד ממון שמגיע לו בדין. היתה הו"א שכאן תקבע ההלכה המרכזית, וקמ"ל שלא.
לשון אחר: בממונות מי שפועל הוא הבי"ד ולא הבע"ד, ולכן היינו חושבים שהעובדה שהוא נוקט כדעה אחת אינה רלוונטית להנהגת הבי"ד. באיסורים הבי"ד רק כופה את האדם לנהוג כראוי, אך האדם עצמו הוא הפועל ולכן דעתו היא הקובעת (כעין שוויא אנפשיה חתיכא דהיתירא, כמשל בלבד).

לגבי האפשרות להביא ראיה נגד פסק של השו"ע או של פוסק חשוב אחר, אינני מכיר את הנהלים הנוהגים כיום בבי"ד, אך אינני וראה כל מניעה לכך. קשה לי להאמין שיש דיין שאני אביא לו ראיה ברורה נגד השו"ע והוא יחייב אותי לשלם מכוח השו"ע הזה. זה לא יעלה על הדעת.
וידועים דברי מהרש"ל בכ"מ שניתן להביא ראיות גם נגד דעות אמוראים ותנאים ולדחות אותן מהלכה (אם לא הוכרע להדיא, או לא סלקא בתיובתא ואולי גם בקשיא) נגד כל באי עולם כולל הרמב"ם והשו"ע וכל הראשונים והאחרונים. אז מאיתנו יהלוך לדחות הלכה של השו"ע, וכי הוא גדול מרב ושמואל?
ועוד רבים דרכו עם מהרש"ל בשביל זה (כולל הש"ך לכל אורך 'תקפו כהן', שלדעתי רובו מוקדש להבהרת הנקודה הזו, ואכ"מ).

על כן ברור ששאלת הקים לי נדונית אך ורק במקום בו איןן ראיות כנגד סיעת הפוסקים המדוברת אלא שא' מבעה"ד בכ"ז רוצה לדחותם מהלכה ולנהוג שלא כמותם.

לגבי תרתי דסתרי בקים לי, דומני שיש להשוות זאת למחלוקות השונות בדין 'עבד כמר עבד'. אמנם יש לחלק שהרי קים לי אינו נובע מספק שיש לאדם בין הדעות השונות.
לא נראה שיסוד הדין הוא בזכותו של אדם להחזיק בדעה כלשהי (וגם זה אולי הבדל מסויים מאיסורים, ואולי לא), אלא היא נותנת לו כוח טענה. כמו שבמיגו לא נדרוש מהאדם להוכיח שהוא יודע את הטענה האלטרנטיבית. והנה כאן נוסד הכלל 'קים לי ככוח טענה'. אכן דומני שיסודו של כלל קים לי הוא כוח טענה. לכן נ"ל ברור שגם טוען רבני יוכל לטעון קים לי.
האם באמת כל טוען קים לי היה צריך להביא ראיות לדבריו? זוהי פשוט זכות לטעון כך, ולא ביטוי לעמדה הלכתית אמיתי של הבע"ד.



מיכי

מלמד

<"מה הדין אם הנתבע, לא פתח מעולם גמרא בבא מציעא או שו"ע חושן משפט, אלא שהטוען-רבני שלו עושה מלאכתו בנאמנות, ובקול רם הוא מכריז "קים לי כפב"פ". דומני, שנהוג גם באופן זה לקבל טענת קים לי">

שאלת משנה משלי: האם גם יכולים לטעון: "קים לי כ"כללי הקים לי" של פלוני"?

גם בכללי הקים לי ישנם לא פחות מחלוקות מבהלכות אחרות, ובפרט שהלכה "קים לי" היא הלכה "חדשה", שאינה בתלמוד, בראשונים או בשו"ע.

מי המציא הלכה זו?

"תחלה ראיתי להודיעך, כי ענין זה מרגלא בפום מורי הוראה שבזמן הזה לומר היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא שיכול המחזיק לומר קים לי כפלוני, ואפי' יחיד כנגד רבים אומרים כן ,וגם כי האמת הוא, כשיש מחלוקת והדבר שקול או קרוב הדין דין אמת לאמתו, דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא, הוי ספק דינא, וקי"ל המוציא מחברו עליו הראיה, וכיון דא"א להביא דמאן איכא בהאי דרא יוכל להכריע, אי נמי ממונא היכא דקאי תיקום, אך אמנם נתפשט שאפילו לא יהי' הדבר שקול אלא שיש רוב מצד א' אפ"ה אמרינן שיוכל המוחזק לומר קים לי כפלוני, וכמעט לא נתפשט זה, אלא מכי נתפשטו תשובות מהרי"ק ז"ל...". (שו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ סימן סא).


<"מה הדין אם הנתבע, לא פתח מעולם גמרא בבא מציעא או שו"ע חושן משפט, אלא שהטוען-רבני שלו עושה מלאכתו בנאמנות, ובקול רם הוא מכריז "קים לי כפב"פ". דומני, שנהוג גם באופן זה לקבל טענת קים לי- דומני שמנהג בתי הדין, שאפילו אם הבעל דין לא טען קי"ל, הבי"ד כבר מתחשב עם טענתו הפוטנציאלית, מבלי שהוא או העו"ד שלו יטענו כן בפועל. ">

ראה תשובות הרב עובדיה יוסף בספריו יביע אומר: חלק ג' אבן העזר, סימן ג' אות ל"ב וסוף סימן ט"ז, וחלק ז - חו"מ סימן ב אות ו.


<"ראיתי באיזה שו"ת כי אי אפשר לטעון טענת קים לי בזמן הזה על דעה שלא מובא בשו"ע שהרי כל ישראל קבלו עליהם השו"ע">

אין ספק שהיה זה בשו"ת שנכתב ע"י ספרדי, שהרי אשכנזי טוען "קים לי כהרמ"א", ראה בענין זה ב"דיני ממונות", (בצרי), חלק ד עמוד קנח.

ואם הנך חושב שהלכת "קים לי" כשלעצמה היא הלכה מסובכת, היא מסתבכת הרבה יותר, כאשר אחד מבעלי הדין הוא אשכנזי והוא טוען קים לי כהרמ"א, והשני הוא ספרדי הטוען קים לי כמרן, וכבר האריך בענין זה הרב עובדיה יוסף, בשו"ת יביע אומר חלק ז - חו"מ סימן ב:

"נשאלתי באדם שתבע את חבירו לדין תורה, והתובע ספרדי והנתבע אשכנזי, ושניהם תושבי ארץ ישראל, ובדין ההוא מרן הש"ע פסק לחייב את הנתבע, והרמ"א פסק לפוטרו, האם יוכל הנתבע שהוא המוחזק לטעון קים לי כהרמ"א נגד מרן, או לא, שיש מקום לומר שאע"פ שאין לטעון קים לי נגד פסק מרן שהוא מרא דאתרא, זהו כשהנתבע ג"כ ספרדי, משא"כ כשהנתבע אשכנזי אפשר שיוכל לומר קים לי כהרמ"א, הואיל ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א".

ומה אתה חושב הוא פסק?

___________

מיימוני

<"נראה לי שהמקור ל"קים לי" נעוץ בסוגיה של בית דין שטוענים שטעו, ולא היו בית דין מומחים, ולא טעו בדבר משנה. אז יכול מי שזכה בדין קודם לטעון: מי אומר שעכשו אתם צודקים וקודם טעיתם. אולי להפך">

ממה שקים לי, נראה לי שטעית. ראה את דברי המהרשד"ם שהבאתי לעיל.

ייתכן שהסיבה האמיתית היא התמוטטות הסמכות המשפטית בעם ישראל, שאין בו דין, אך יש בו דינים ודיינים לאלפים ולרבבות.

הלכה אחת לאשכנזים, ואחרת לספרדים, וחלוקות משנה בכל אחד מהם.


<"אמנם, יש כאלו שמפרשים שהכרעת הרוב קיימת רק עד סוף ימי התלמוד אמנם, יש כאלו שמפרשים שהכרעת הרוב קיימת רק עד סוף ימי התלמוד. כפי שיש כאלו שפירשו - כדוגמת החזון איש - שיש סמכות כזו והיא עברה מדור לדור ">


מהי דעת הרוב דוגמת החזון איש?

מי כתב:

"דלא אמרה תורה אחרי רבים להטות רק במושב ב"ד שדנו על הנדון... אבל בפלוגתת תנאי דאזלינן בתר רובי אינו אלא מדי הולכין אחר הגדול, וכשם דאם היו שני חכמים אם היה אחד מהם גדול הלך אחריו, ... ה"נ ביחיד במקום רבים אזלינן בתר רבים וחשיב כגדול".

לא אחר מאשר ה"חזון איש", ערלה סימן יא אות ז,

_________


אתנחתא

<"מה מצרפם? הישיבה באותו בנין?">

ראה שו"ת יביע אומר חלק ז - או"ח סימן מד ד"ה ט:

"אולם הנה ידועים דברי המהר"ם בן חביב בספר גט פשוט (בכללים כלל א), כי לא נאמר "אחרי רבים להטות" אלא כשכל הדיינים נקבצו ובאו יחדיו ונחלקו פנים אל פנים, וכל אחד מהם אמר טעמו ונימוקו, והרוב עמדו בדעתם, בזה הוא שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל במחלוקת הפוסקים והמחברים שלא נשאו ונתנו פנים אל פנים, לא אזלינן בתר רובא, והוי ספקא דדינא, כי אפשר שאילו היו נושאים ונותנים ביחד, היו המרובים מודים למועטים, ושכן מוכח בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חו"מ (ס"ס יג). כן העלה המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן רז) דמשום האי טעמא כשיש מחלוקת פוסקים בדיני ממונות, המוחזק יכול לטעון קים לי כסברת המיעוט נגד הרוב וכו'. ע"ש. *וכ"כ החזון איש*(ערלה, ר"ס יז. /צ"ל סימן יא אות ז/), שידוע שאין כח הרוב מכריע אלא במושב בית דין, אבל במחלוקת חכמים שהיו בדורות שונים או במדינות שונות אין נפקא מינה בין רוב למיעוט. ולכן המוחזק יכול לומר קים לי כהמיעוט נגד הרוב".
_________

בן איש אחד

<"בי"ד לא חייבים להגיד לו את זה, דין טענינן, לא נאמר לטענות קים לי">

לפני שתחזור על דבריך, עיין בתשובות המצויינות בתשובות הרב יוסף שאליהם ציינתי.

הם כנראה שלא ידעו מדבריך, ולכן הם כתבו שלא כמוך.





תוקן על ידי - נישטאיך - 10/08/2005 11:24:32

אתנחתא

לגבי החלת הכלל של אין הולכים בממון אחר הרוב על מחלוקת הפוסקים, הדבר הובא במפורש כיסוד להלכת קים לי, לכן כל השאלה היא רק כיצד להסביר החילוק בין מחלוקת הפוסקים לדיינים וכבר דנו בזה האחרונים.

בקוה"ס כתב שזה שכתבו התוס' שהמיעוט הוא כמי שאינו , הוא רק במקום שדנו זה עם וזה ונמנו וגמרו , אבל כאשר כל אחד כתב סברתו בעצמו במנותק מחברו המיעוט הוא כמי שישנו ולכן זהו רוב פשוט שאין הולכים אחריו בממון. שימו לב שאין זה סברת הויואל משה (או מי שזה לא יהיה), שאין כאן בכלל דין רוב , אלא יתכן שיש כאן דין רוב לגבי איסורין, אבל זה לא מספיק להוצאת ממון עד שהמיעוט יהיה כמי שאינו וכנ"ל.

עוד דרך לחלק הוא בערך על פי הגר"ח שציינתי אליו (בערך, שכן לא הבנתי את כל התפתלויותיו שם...) הוא שיש שני מושגים של רוב , א) רוב שמברר ומכריע מהי האמת, ב)ביטול ברוב ודין רובו ככולו. הכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב שייך רק בא' שרוב אינו ראיה מספיק חזקה נגד חזקת מ"ק אבל לא בב' שאינו קשור לדיני ראיות.

והנה בי"ד שיושבים וחותכים הדין , הרי גמר הדין נפעל על פי החלטתם ואין זה רק בירור שמכיוון שכך פסקו מסתמא כך האמת (שהרי אפילו אם יהיו למדנים , שלא היו חלק מהבי"ד, שיחלקו עליהם, כל שאין בזה טעות , הדין קיים) ובזה השאלה של רוב נוגע רק למושג השני של רוב , כיצד אנו קובעים מה אמר הבי"ד , כאשר יש שם חילוקי דעות . ובזה הכלל הוא שמה שהרוב אומרים זה כאילו כולם אמרו כך לעניין גמר הדין , מכוח הדין של רובו ככולו, לא בגלל שאנו אומרים שמכיוון שרוב הדיינים פסקו כך מסתמא האמת כדבריהם , אלא בגלל שרוב הדיינים קובעים מהו חיתוך הדין וחיתוך הדין מחייב מכוח עצמו וזהו מש"כ שרירא.

אבל במחלוקת בין הפוסקים, הרי אין גמר הדין נפעל על ידי אותם הפוסקים , אלא דבריהם הם גילוי מילתא בעלמא . וכאשר יש מחלוקת , הרי ההכרעה על פי הרוב שייכת למושג הראשון של רוב , שאנו נוטים להכריע שהאמת כדברי המרובים, אבל ראיה כזאת היא לא ראיה מספיק חזקה בשביל להוציא ממרא קמא.

מלמד לאדם

על קושייתך המקורית מה בין ממון לאיסורים , הבאתי שני חילוקים , האחד שהכרעה על פי רוב דעות הפוסקים טובה רק לגבי איסורים ולא לגבי ממון וכמו שהארכתי כעת לאתנחתא והשני שבאמת כל פלוגתא דרבוותא הוא בגדר ספק גם לגבי איסורים ועדיין יש חילוקים מסויימים בין ממון לאיסור.

כל קושיותיך עכשיו נוגעות בעיקר לגישה השנייה ועל זה ארחיב.

ראשית כל מאי דפשיטא ליה למר שיש להכריע על פי רוב דעות בפוסקים , הוא דבר מאד בלתי מסתבר לענ"ד , שהרי מלבד זה שאין אנו יכולים לקבוע מהו רוב דעות , אלא רק מהו רוב דעות בספרים הנדפסים , הרי אין אנו יודעים גם את מי יש לספור. נניח לדוגמה שיש מחלוקת הפסוקים בימינו , את מי יש להכניס לחשבון, רוב רבני השכונות? מי שיש לו הסמכה לרבנות ? מי שנחשב על ידי ציבור בן יותר מ10 איש לגדול הדור? ומה הדין כאשר לא כל חכמי הדור נדרשו בפירוש לשאלה, האם יש להכריע על פי הרוב מקרב אותם שכן נדרשו , אולי אם האחרים היו נדרשים לשאלה היו פוסקים אחרת?

כל זה אינו בא לומר שאין אדם יכול להכריע הלכה כדברי מי , אלא שכאשר אין אדם מכריע על פי סברתו העצמית , הרי שהכרעה על פי "ספירת ראשים" , איננה הגיונית, לענ"ד.

האם זה אומר שכל פלוגתא דרבוותא הוא בגדר ספק ? כן ולא. אם מישהו למד את ההלכה והכריע כאחד או כשני , הרי אין לו ספק (ואז יש רק שאלה אם ומתי יכול להכריח מישהו אחר לקבל הכרעתו). לאידך גיסא, אם מישהו לא למד או שאינו יודע להכריע, בהחלט כן. הוא נמצא במצב של ספק ועל זה בדיוק נאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל ד"ס הלך אחר המקל.

אמנם יש בהלכה מושג של הכרעה . על מחלוקות בש"ס מצאנו הכרעות "והילכתא כפלוני" ואז אין יותר ספק והלכה נקבעת. השאלה היא , לאחר חתימת התלמוד , מתי אפשר לומר שהלכה מסוימת הוכרעה ומי זה שבסמכותו לקבוע הכרעה. אין גדרים ברורים בדברים האלה , אבל מצאנו מושגים של מי שהמחום רבים עליהם וקבלת כל ישראל וכו' . השאלה מתי חל הכרעה באופן שאין להתחשב יותר בדעת המיעוט היא שאלה לא פשוטה .

אבל בכל מקום שאין גדר של הכרעה (יהיו מה שיהיו הכללים בזה) , הרי כל מחלוקת הפוסקים הוא עניין פתוח שמי שהוא בר הכי , יכול להכריע בו כהאחד או כהשני. ומי שאינו בר הכי , איה"נ יתכן שהוא נמצא בספק ועליו להכריע על פי כללי ספק , בשל תורה לחומרא ובשל ד"ס לקולא, אלא אם כן מדובר באופן שבו יש למישהו אחר סמכות מחייבת עליו .

השאלה שיש לנו לגבי קים לי, היא האם מי שלמד הלכה והכריע כדברי האחד , יכול להכריח תלמיד חכם (או אפילו איש פשוט ) אחר לקבל דעתו, מכוח סמכותו האישית לבד. כלומר, למרות שבי"ד יודע האמת או חושב שיודע אותה, האם יכול להכריח מישהו לקבל דעתו כאשר יש לו אילן אחר להיתלות בו . אם מדובר במי שהמחום רבים עליהם או בכל אופן שבו יש לדיין סמכות מחייבת לפסוק על פי סברתו האישית, אין הכי נמי שלא שייך לטעון קים לי . ולא עוד אלא שהדיין יכול לטעון קים לי כהיחיד ולפסוק על פיו .

כל הדין של קים לי הוא אך ורק במקום שהדיין אינו מכריע מכוח סמכותו , אם בגלל שאין לו סמכות, אם בגלל שבאמת אינו יודע להכריע מה ההלכה , בזה הדין הוא שאינו יכול להוציא ממון על פי רוב דעות . וכך כתב בקונטרס הספיקות ופשוט.

האם השימוש במושג הזה אינו הופך את דין תורה לחוכא ואטלולא?
בית דין תובע מאדם לבוא לפניו לדין, ואם הוא מסרב יוציאו עליו כתב סרוב עם כל המשתמע מכך, אולם כשהנתבע יבוא לבית דין הוא יאמר קים לי ויבטל את כל הדין, היתכן?

חזון איש = לשון נבואה (כמפורסם בשם בן הגרי"ז, בתגובה על הערת חז"א על שם ספר חידושי "רבינו" חיים הלוי)
ויואל משה - זה כבר משה רבינו בעצמו, אב הנביאים, שאל לכל ילד של סטמר ויאמר לך...

מי קדום הויואל משה או החזון איש? אני התכוונתי קדום בכמה מאות שנה

מה שכתב אתנחתא "אין אנו יודעים כמה רבנים פסקו אחרת, וכי הדפוס קובע?", נכון, וכ"כ גם החזון איש.

אמנם צדקת בתגובתך שלאחריה, של"ש כאן אין הולכין בממון אחרי הרוב, וכבר רמזתי לדבריך בהודעתי הקודמת.

אך דומני שזה דוחק עצום לומר שכל פסק דין הוא ספיקא דאורייתא.
שלפי"ז שבאיסורי או מצוות דרבנן היה לנו לילך אחר שיטה יחידאה להקל, וזו לא שמענו.
ובברכות הי"ל להקל ולהחמיר בלא תשא.

וכי בזמנינו לא מכריעים שום דין דאורייתא , של"ש לילך בו לחומרא לשני הצדדים???

אני יודע שיש לתרץ קושיות הללו, אמנם כל היסוד שפס"ד=ספק הוא דוחק עצום מאד.




אני רוצה לחדד מה שכתבתי בהודעה קודמת.
כשיש ספק, ופוסקים הממע"ה אז בי"ד לא יודעים את האמת, וממילא הם לא יכולים לפסוק בלי ראיה חותכת, אך לגבי קים לי, שהבי"ד יודע שאין הדין ככה, (וידיעה זו מספקת לגבי כל דיני התורה) אז איך זה שהם משאירים ממון התובע בידו?

וכל הסברות שנאמרו לגבי ספק גזל, שיש ענין של "משפט", ורק לאחר הפסיקה בהלכות משפטיים מתחיל איסור גזל, כל זה נכון כשמצד המשפט החפץ משתייך להנתבע, (הממע"ה=סברא היא) אך כאן המצב הוא בהיפוך, מצד המשפט ברור שעל הדיין היה להכריע כמו רוב הדעות, שמן הסתם הצדק אתם, ובכל התורה כולה הולכים אחרי רבים, וכ"ש כאן שמלך במשפט יעמיד ארץ, ויש יותר צורך לחתוך את הדין, ולא ניתן להשאיר ספיקות.

כלום במותב תלתא הוא דין כמו מנין או זימון ששי צירוף, או עובדה ששג' בית דין דנו בזה? ולכאורה זה חידוש עצום יש כאן יצירת יחידה של בית דין של שלש.