" חזון גדליה הקנאי "

נתקבל אצלי באישי מאמר ביקורת על הספר "מילי דהספידא ודברי הערכה על הגאון רבי גדלי זללה"ה".

המאמר מובא כאן בשלמותו ללא עריכתי, אפילו הכותרת נשלחה אלי. יש לציין כי הכותב מוכר לי כאישיות, ת"ח בקי וחריף .שמסיבותיו הוא, לא רצה לפרסם בשמו.

-----------------------------------------------------

חזון של הצהרות, של אימרות, של הפכים.

כעבור שנה מפטירת ר' גדלי' זכינו לספר נוסף, ספר שנראה כרשמי יותר, שלמרות שחסר הגושפנקא המפורשת של "כולל חזון איש", אך בכל זאת חותמו טבוע בו באתכסיא, ברצון המוסתר המבעבע בו, לרצות את דעת המקום ואת האתוס שלו, הבא להעריך את שיעור קומתו של ר"ג. בידי הספר "מילי דהספידא ודברי הערכה על הגאון רבי גדלי זללה"ה". הספר מורכב משלשה "קונטרסים", ההספדים, דברי הערכה, וביאורים שונים.

מעיון בספר התקבל אצלי רושם שמטרת הספר לעטוף את ר' גדליה במעטפת קנאית השקפתית, אינן מכחישים לגמרי את החריגות שלו אלא מנסים להקהות את החדות ואת הפתיחות שבהן, מנסים לרפדן בריפוד של קוצים קנאיים ולא חלילה כמתון וסובלן, ולתארו כאיש שעדיין מעוגן היטב בקלחת הרותחת של השקפה הקיצונית.

בספר, שנכתב בסגנון מוזר קשה וקלוקל להפליא, לא סגנון הרבני הישיבתי, ולא עברית מודרנית, אלא סגנון כלאיים משונה שאולי משקף עגת החזונאישניקים, אנו מקבלים דמות מורכבת של קנאי קיצוני כמעט נטורי קרתא'ניק בשילוב של כמעט חסיד וויזניץ חם השר ניגוני שבת בהתלהבות ובחום, יחד עם מי שכנראה הי' אחד מחברי משמרת הצניעות של בריזל. מאידך, על ר"ג החדשן החורג, אנו מקבלים רמזים בלבד.

אביא דוגמאות, אך קודם לכן אביא את הפתיחה לפרק בעיות הזמן: "אחר פטירת רבינו החזו"א זלה"ה בתוך סערת השטפון השתלטות הציונים על הישוב באה"ק ומלבד השארית בירושלים שנותר לדרך עם ישראל בשלימות תורתו נשאר קומץ התחלת שייסד רבינו בישוב בחדש וביחוד בעיק ב"ב בתוך מצבי בסדיעבד ושערוריות המשתפים".

לבלרי "העדה" וה"יתד" לא היו יכולים לכתוב האידאולוגיה ולשכתב ההיסטוריה יותר טוב. בעיית הדור העיקרית היתה שטפון השקפה הציונית ומשתפי פעולה, והחזון האיש הי' הרבי עמרם בלוי הבני ברקי, קנאי מובהק שרק זאת הי' לפניו. החזון איש הסופר קנאי!

בקטע הבא מציגים את ר"ג כמי שביסס את היכל הקנאות של כולל חזון איש, אך כאן הבא הרמז: "מסיבות מתהפכות שאין כאן המקום לפרט לא הי' לזה המשך". איפה המקום לפרט? (ברצוני להבהיר שאיני כותב שום דבר נגד ר"ג, אלא נגד הצגתו כאן כקנאי קיצוני ומטורף).

נטורי קרתא

ומכאן מתחיל התיעוד של ר"ג הקנאי המובהק:

"אירע שנקלע ל"פרדס חנה" ושם מוסד הכלאיים הידוע...ובאותם הימים נפטר אחד ממנהיגי המזרחי הזכיר אותו בתוך דבריו ואומר, אומרים אצלכם ומשבחים שהי' אדם ישר ישרות היא מדה חשובה כשלעצמה אבל צריך לשמוע ולקבל מה שקובעת התורה וההלכה, ולמד עמהם את דברי הרמב"ם בהקדמת פ' חלק ובה' תשובה וסיכם בדבריו, הנה הלזה למד באוניברסטה וחזקה על חניך אוניברסטה שאינו מאמין בתורה מן השמים ושמו אפיקורס, שאין לו חלק בכלל ישראל ואין לו חלק לעוה"ב".

אבוא ואשאל, רחוק אני מציונות ומלאומיות דתית, אך איזו קביעה לא אחראית היא זאת! כלום מנהיגי המזרחי לא האמינו בתורה מן השמיים? במח"כ כמה ילדותי הדברים, מנין החזקה מדין חזקה שבכל התורה כולה? הזאת ר"ג? הזאת חכמה ייקרא?

וכאן נתינת היתר לשקר ולהזיק לצורך קנאות, בחינת המטרה מקדשת האמצעים, או בסגנון כמה חברים "שקר קדוש":

" יש שהמערכה דורשת לפגיעה באיזה אישיות צריך להבחין אם האישיות כשלעצמה היא שלילית..ויש שאפילו אנו מסופקים ....אבל לפי המצב להצלת הדור עלינו לעשות חובתינו אולם באופן כזה יש לכוון החיצים על הנושא בעיקר".

הסגנון של הכותבים הוא קלוקל אך מרושע , כנראה שהכל מותר בדרך להציל את ר"ג מחשש כופר:


"דוגמת אישיות מופרכת ומשוללת בהחלט הוא ה' קוק ראיתי כתביו וזה איום, כמו"כ ה' איום זכורני שרבינו החזו"א כשביקר אצל מגיד שיעור ששירת אצלו השליך את ספרו במרפקי לארץ".

הרב קוק לא זוכה בתואר רב, ספרו של הרב עמואל נשלך לארץ, התנהגות ילדותית בעליל, אך בעיקר ההערכה השגוייה והלא בוגרת, כתבי הרב קוק הם "איום"! מה זה איום? איזה הגדרה היא זו? שוב, איני מושפע כלל מהגותו של הרב קוק, אך לקבוע שכתביו הם איום? בינתיים כל מלה לירית ופיוטית השל רב קוק בהגות, באגדה, בהשקפה, יותר מובנת אצלי מגאונותו של ר"ג. מה אעשה שלא זכיתי.

ומדיבורים לפעילות:

"בלווית המשגיח בפונוביז הגה"צ ר"א דסלר בא ה' הרצוג הרב הראשי שלהם והתכונן להספיד בישיבת פונוביז ניגש אליו רבי גדלי' והודיעו שמתנגדים שיספיד וכשלא קיבל פרצה סערה גדולה והפריעוהו".

למען הצלת הדור יש לירות חיצים!

וקביעות משונות ומתמיהות:

"בזמן שהי' הסאון הידוע משערוריות "הרב הראשי" השלישי של המדינה נתפרסם בקוסץ תורני אוצרות ירולשים דברים בשמו בזה"ל:

אין להתיחס לזה כלל וכלל מה שברור שאין בו אפילו משהו מאחד התנאים המכשירים בן אדם להיות מורה הלכות בישראל. ואפילו כחבר בקהלה קדושה לפנים לא הי'"

האם הכוונה לר' שלמה גורן? האם באמת לא הי' לו שום כישורים להיות רב? אתמהה? פשוט אני חש שאני חי בפלנטה אחרת מהאיפיונים היוצאים מכולל חזון איש.

האם הדברים כאן מציגים ר' גדלי' הקדומה הצעירה, לפני החריגות? בחינת באותו שעה כשר הי', ובספר יש נסיון של טיוח וזיוף להרכיב שתי תקופות ולהציגן בלי משים כתקופה אחת? זה כמו להזכיר היום את ה"קנאות" של הרב אליהו בצעירתו כאשר הי' רב ראשי, או שמא הי' ר"ג איש ניגודים מובהק ויש כאן איזון כה חשוב, שבזמנו גם שוטנג, תלמידו היחיד כאן, ניסה להביע, שלמרות כל הפתיחות, עדיין שנאתו למזרחיסטים ולציונות היתה בלי פשרות. ר"ג ה"כלאיים" שלו לעומת הכלאיים של המזרחסיטים. ובאמת ניתן לראות תמהיל כזה אצל כמה משומעי לקחו, שילוב של קנאות נגד פתיחות ביחד עם ביקורים בפבים.


צניעות בריזל.

לא די שהוא קנאי פוליטי השקפתי, אלא בד בבד יש לתאר אותו כקנאי למען טוהר מחנינו.

הקנאות למען טוהר הצניעות, גם בערה בעצמותיו:

"כשהעיריה בב"ב קבעה ספסלים בגן ליד מלון ווגשל וחשש לפירצה בצניעות הלך ועקר את הספסלים"

ספסלי ווגשל מועדים לפורעניות, לפרוץ גדרי הצניעות! בגמרא מצינו "ספסלי נכרים" שישב עליהם רשב"ג בשבת ולעזה עליו כל המדינה, כעת אני מבין למה לא ישב על ספסלי ישראל, כי בא ר"ג ועקרם מפני הצניעות!

קדושת גור:

שח לתלמידיו שהלך עם רבינו החזון איש וראה איש ואשתו שהולכים יחדיו בשוה וא"ל כבר אין מתביישים גם ממני".

ענין זה כבר הביא בשמו בעבר, ועדיין התמיהות שהעלו אז במקומן עומדת:

"כשיצא מביה"ח לאחרונה אחר הניתוח קיבל על עצמו להשפיע למניעת ה"פאה נכרית" ואכן פעל בזה במשפחתו ועודד בשיעוריו וביקר מה שלא מטים אוזן ולא שמים אל לב על אף התוכחה הנפוצה משום שקשה לפרוש ממהרגל ומחמדת היצר.

ולמעוררים ששאלוהו בזה אמר, שאך אם הי' בעבר הכל מתירים לא הי' אף א' מתיר כעת, ושאין מורה הוראה ראוי לשמו שיתיר פא"נ כמצב של עכשיו.

למחבר ספר בזה ששוחח אתו, אמר מה כל הפלפול בזה, תשאלו כל בת צעירה ותיווכחו שכולם יודעים ומכירים בשלילת הדבר ונגדיותה לצניעות" (נגדיותה? איזו מלה!)

באמת אין ממש מורה הוראה שראוי לשמו שלא יפסוק ככה? כעת ניתן להבין מדוע רש"ג לא הי' ראוי להיות רב, כי כל שאינו עולה בקנה אחד עם דעתו אינו ראוי. ועדיין לא הבנתי הגדר, מחליטים אם לפי ההלכה הפאה נחשבת לשערות או לאו, כלום מחליטים על פי דעת "כל בת צעירה"? הרי גם חולצות וחצאיות יש צנועות ויש שאינן כך, אז מה נלך עם ג'לביות?

משערות אשה לשערות גבר:

על גילוח הזקן הי' אומר זה מגעיל, רוצה להידמות לגויים הגסים אין זו צורת יהודי ואף לא צורת אדם".

הקיצוניות! רבש"ע, הקיצוניות! כאילו בלי קיצוניות אין לקביעתו משמעות? אין זו צורת אדם?!

וויזניץ

לפעמים נדמה שלא וויתר על שום תחושה, גם קנאי וגם פתוח, גם שכלתני וגם רגשי. ולפעמים נדמה שהכל תחושות בעצם, גם ההגיון נולד בכור הרגש.

"מפליא ברגש (צירוף מלים מוזר! "מפליא ברגש") הי' לחזות בדביקתו בה' בשלחן השבת וביחוד בעת הזמירות וביותר כששר את שירת "י-ה רבון" שאז הגיע להשתפכות הנפש בבכיה..

"שמע מאד ניגון מרגש על צור משלו ולא נח דעתו עד שהגיע עמו לבית בנו שישמע וילמוד ממנו את הניגון"

פעם עבר ליד בית בליל שבת ולשמע השירה התלהב כ"כ עד ששלח לשאול רשות להיכנס ולהשתתף".


ואולי דוקא חבדניק?

בספר קיימות סתירות על תחושת "אין עוד מלבדו" שלו. במקום אחד, מביא ששאל החזו"א על הספרים הסבורים שמציאות העולם לא קיימת כלל ונראה שהחזו"א שלל הדברים, (העורכים ציינו לספר הלשם ששולל רעיון זה), אך במקומות אחרים מציינים שחש לגמרי שאין עוד מלבדו ואין שום מציאות זולתו יתברך!


יחסו לחזון איש

ה"חזון" שבכותרות האשכול בא לרמז על הקשר ההדוק לרבו החזון איש. בספר אין ר"ג אישיות לעצמה, אלא היא עדיין ברשות רבו, אולי בגלל שהספר כולו הוא אפלוגטי, לכן אין הוא עצמאי אלא תלמידו הגדול של החזו"א, מצלו של החזו"א אי אפשר לגדול ואי אפשר לצמוח כמו שחסיד אי אפשר לצאת ממסגרת רבו. ה"רבינו" הוא החזון איש, (בניגוד למשל לספר של הרב שטיינמן "אעלה בתמר" על החזו"א שתלמידי הרב שטיינמן מכנים את הרב שטיינמן, ובצדק, "רבינו") ואילו ר"ג הינו תלמידו, למרות המהפכנות שלו ולמרות שכאן ושם יש רמזים שהוא הי' מוכן לחלוק על רבו, וגם בשיטת החשיבה נראה שהרחיק לכת הרבה, בכל זאת בספר זה הוא צמוד אליו בחבל הטבור. אי אפשר לנתקו.

אך לא הסתפקו בזה, משום מה עורכי הספר לא שוכחים להזכיר שהי' בעצם גם קשור מאד להרב מבריסק. אך כאשר אתה קורא מה הי' קשר, מביאים דברים מגומגמים ותמוהים שר"ג הלך להביט על הבריסקר רב וראה שחופף עליו יראה שמיים. ולא דיברו מאומה! ומאידך הבריסקר רב קם כשראה אותו. יחס מוזר של שתיקה.

הדבר מזכיר לי את הסיפור החסידי שר' ליב שרהס הלך רבו המגיד ממזעריטש לראות איך הוא קושר את ה"פוזמקאות" שלו, וכאשר ראה את עבודה זו הלך.

למה זקוקים גם לגושפנקת בריסק? בכדי לטבול את ר"ג החופשי בדעות בשי טבילות של היהדות הקנאית?

מעניין שלא נחה דעתם עד שהביאו אנקדוטה זו:

אחרי פטירת מרן הרב מבריסק זי"ע שאל הרב ר' אברהם וולף ז"ל את ר' משה שנפלד ז"ל מדוע חדל מכתוב מאמריו הבהירים וענהו שהוא שימש רק כשופר כפי מה שהבין מדעת גדולי הדור, וא"ל "ראה הרי יש לנו את רבי גדלי'!" וכשפנה אליו נענה בתשובותו שמהתסבוכת ועקלקלות המצב רחוק מלהשמיע דברים הרואיים להישמע".

ר"ג הוא קנאי יותר מהבריסקר רב! ואבי אבות ההשקפה הכירו בר"ג כמי שראי לשאת את הלפיד של משטרת המחשבה!

העורכים אין להם אירוניה ולא חשים באבסורדיות!

קונטרס השלישי


ומה עם תורתו? בספר מצויים הרבה דברים די בנאליים ופשוטים, שאין בהם לא חידוש ולא מקוריות לא מעוף ולא חזון, אלא אמירות שגרתיות ואף נבובות והרבה מהם אף קיצוניות. אולם בחלק האחרון עשו מאמץ להביא כמה קטעי תורה מקוריים.

כמה רעיונות שמופיעים שם, כבר הובאו כאן בידי ווטו. דעתו על חיפוש תולעים ועל קביעת מדע. (אביא דבר חדש שלא הובא בפורום. בספר מביא ביאור על הסתירה בין קביעת המדע שאין בעלי חיים בלי אב ואם לדעת התלמוד על ביצי כינים שהם מהאוויר, לדבריו, אין כאן סתירה, שכן מכיון שלא המדע קובע אלא הסתכלות עינינו קובעת, לפיכך מאחר שאנו אין רואים אב ואם, אמרו חיים שפטורים מהריגתו) ודעתו על דרבנן שאין בהם גזירה של מושב בית דין. לדבריו מגיעים לקביעה אבסורדית, שגם אם יש גזירת החז"א (ר"ג לא נקב בחזו"א וכאשר שאלו אותו לשם של גדול סירב לומר, אך מהמשך דבריו ניכר שהוא סובר ככה) יתכן שבגלל חומרות חזו"א יתחייבו כיום מכות מרדות על גזירה דרבנן!

כעת הבנתי גישת כולל חזון איש על מכות טרור מי שאינו מקבל פסקי החזו"א: מכות מרדות היא!

יתכן בגלל הסגנון המגומגם והרזה, או שמא כביטוי הקלישאה, בגלל עומק המושג וקוצר המשיג, אך לפועל באם אומר שראיתי שם דברים מוצקים ומגובשים, אהי' שקרן, הדברים נראים כהרהורים בעלמא, והם פורחים באוויר הסברות. יותר חזיון מאשר חזון.


חריגות

בכל הספר ראיתי אמירה נונקפורמיסטית אחת.

אמר דיתכן אף בחכם גדול שרוצה לראת תמונה שלימה, כלומר להבין דבר מושלם, ואין כוח באדם לעיין בכל וממילא להשיג הכל אזי נוהג להשלים לעצמו החסר של אלפי דרגתו בחכמה ובעיון ולכן נמצאו דברים שאינם נמצאו דברים שאינם מכוונים אפי' בדברי גדולי גדו' ואמר בלחש שאף הרמב"ם בכלל זה".

החריגות הן בלחש! ללמדנו שאין לפרסמן?

ועוד אמר: "ובנוגע להשקפת דעות אמר הרמב"ם נותן לי רשות לנטות לפעמים מדעתו שכן גם נהג כן לגבי קודמים ממנו".

למה רק הרמב"ם?

בקיצור: מדובר בספר אפלוגטי, שאינך יודע אם זה להכשירו למען העתיד, או שמא זה צנזור לשמו.






















תוקן על ידי - קעלעמר - 09/08/2005 22:41:35

כל אימת שיש לו עמדה הוא מתייחס אליה ברצינות. כרגע הוא מאמין שהיא האמת. אך הוא מודע לכך שיש אפשרות שהוא טועה, ולכן הוא ממשיך לחפש. אנחנו תמיד אמורים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. זה לא מסתיים לעולם