אל תבכו למת, ואל תנודו לו

.




אל תבכו למת, ואל תנודו לו.

בכו-בכׂה להולך,

כי לא ישוב עוד, וראה

את ארץ מולדתו.

.




צִיר כִּסּוּפִים חָסוּם

לִבֵּנוּ הֶעָרֵל נִסְדַּק

דָּבָר לֹא עוֹד

יִהְיֶה כַּאֲשֶׁר הָיָה.

לָמָּה יֹאמְרוּ הַכּוֹתָרוֹת

אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם



(רוחמה שפירא , מתוך משיב הרוח ט"ז "על ההתנתקות")

.





ב. מרדכי (הוא מרדכי ברתנא, אביו של המשורר אורציון ברתנא)

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ


אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, כִּי רָגַעְנוּ כִּנְחָלִים בְּטֶרֶם סַעַר,

וַנִּגְמַע זִיו שֶׁמֶשׁ גָּנוּב וַנַּעֲצֹם עַיִן בְּהִלָּטֵשׁ הַתַּעַר,

וּבְהֵעָרֵם הָעֵצִים לַמְּדוּרָה, וּבְהֵעָלוֹת הַלַּהַב הַיּוֹקֵד

אָטַמְנוּ לֵב מִדַּעַת: אֵי הַשֶּׂה לְעוֹלָה, וּמִי הַקָּרְבָּן לַמּוֹקֵד,

מִי הָרִאשׁוֹן לַשַּׁלְהֶבֶת וְאֶת מִי תֹּאכַל לָרִאשׁוֹנָה הָאֵשׁ.

גִּשַּׁשְׁנוּ כְּעִוְּרִים וַנְּהַלֵּךְ מִסָּבִיב לְלֹעַ הַר גּוֹעֵשׁ,

וּבְאֵין רוֹעֶה וְרוֹאֶה פָּשַׁטְנוּ לְכָל צַד כְּעֵדֶר רְחֵלִים

וְלֹא רָאִינוּ הָרְקִיעִים מוּעַמִּים עָלֵינוּ וַאֲבֵלִים

וְעוֹלָם חָרֵד, שׁוֹקֵעַ, פּוֹשֵׁט צַוָּארוֹ לִשְׁחִיטָה...

לֹא פָּרַצְנוּ בְּשַׁאֲגַת-אֵימִים מְזַעְזַעַת תֵּבֵל וּמַרְטִיטָה,

לֹא עָלִינוּ כְּאַרְבֶּה בְּכָל הַנְּתִיבוֹת וּבְכָל הַדְּרָכִים

לִבְנוֹת לָנוּ מִקְלַט שַׁחַר פֹּה לְהָקִים רְקִיעַ מִבְטָחִים,

וְלֹא קַמְנוּ כִּזְאֵבִים בִּגְבֹר עֲלֵיהֶם הַכָּפָן וְהַקֹּר,

בְּמִלְחֶמֶת חַיִּים וּמָוֶת אַחֲרוֹנָה נֶגֶד כָּל עוֹצֵר וּמַעֲצוֹר,

וְלֹא לָקַחְנוּ מוּסַר מִדּוֹר לְדוֹר,

סָלַלְנוּ דֶּרֶךְ לַתְּלָאוֹת

וַנּוֹסִיף עוֹד רָעָה עַל רָעוֹת.

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ כִּי לָמַדְנוּ לְשׁוֹן לִמּוּדִים חָרוּצָה,

בְּעוֹד הַתְּהוֹם פְּעוּרָה לָרֶגֶל וּבַגַּב הַחֶרֶב נְעוּצָה.

וַנִּתְגּוֹדֵד אִישׁ אִישׁ בְּפִנָּתוֹ, וַנְּכַס בִּמְלִיצוֹת עַל הַכְּאֵב,

בַּעֲצָרוֹת וּבְכִנּוּסִים, בְּקַשְׁיוּת עֹרֶף וּבִקְשִׁיחוּת לֵב,

וַנַּעֲצֹם עַיִן מֵרְאוֹת הַשְּׁכוֹל הָעוֹלֶה מִכָּל הַדְּרָכִים,

מִבַּעַד עַרְפִלֵּי הַמְּדָנִים, מִבַּעַד רִיבוֹת הָאַחִים,

וּבִצְעֹד הַזְּוָעָה אֵלֵינוּ מִבֶּרְלִין וְעַד בַּגְדָּד

לֹא נִפְתַּח עֵינַיִם עוֹד, לֹא נִלָּפֵת וְלֹא נֶחְרַד...

וְהַשּׁוֹמְרִים עַל שִׁמְרֵיהֶם – אִישׁ אִישׁ שַׂק כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ –

כִּסּוּ לִבָּם בַּלֵּיל: לֹא בָּאָה הָרָעָה עָדֵינוּ וְלֹא תָּבוֹא.

לֵאמֹר: עָצַמְנוּ עֵינַיִם מֵרְאוֹת וְלֹא נִרְאֶה אוֹר הַיּוֹם

לֹא תִּרְאֶה הָרָעָה גַּם אוֹתָנוּ וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָנוּ שָׁלוֹם,

רַק אַל דַּעַת וְאַל דְּאָגָה

כִּי מָה הַצְּוָחָה חִנָּם וּמָה הַשְּׁאָגָה?

לָכֵן אֲסוֹנֵנוּ כְּסַעַר, עָמֹק הוּא כְּסוּפָה,

וְאֵין מָזוֹר לִפְצָעֵינוּ וְלֹא תָּבוֹא תְּרוּפָה

וְנִכְרְתָה הַשְּׁאָגָה מֵהַלֵּב וְאֵין קִינָה וְאֵין לָשׁוֹן

לְתַנּוֹת אֶת הָאָסוֹן...

וְהַיֵּאוּשׁ עַד הַתְּהוֹם נוֹקֵב,

וְלַהַב הַתּוּגָה הַגְּדוֹלָה מִתְגַּבֵּר וּמִשְׁתַּלְהֵב

וְנוּגֶה, עַתָּה, כָּל נָתִיב פֹּה אֲשֶׁר סָלַלְנוּ וְדָרַכְנוּ...

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ!

תש"ג



בשולי העולם שבשיר

שירו של אבי, ב. מרדכי (שם העט של מרדכי ברתנא, בן דורם של אלתרמן ואצ"ג, מחבורתו של יצחק למדן) נכתב ב-1942, לאחר שהגיעו הבשורות הנוראות על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה. אבי כבר ידע אז על הגיטו הקטן של יהודי העיירה של סבא, פודברודז, סמוך לוילנא, שהושמד כשנה קודם לכן.

...

(אורציון ברתנא, בעתון מקור ראשון. נמחקו האמירות הפוליטיות בהמשך, כדי להשאר מעל המדרון הידוע.)

(אזהרה: לא השוואה, לא הקבלה, לא רמיזה, לא כלום).

מה רצו המוני הגדולים? הם רצו גלויות,
שישבו באשר- הם- מילדות מניסן עד ניסן
בתוך זה הנוף באביבו בקיצו בשלגיו
עדי שיבתם וקברם בין קרובים, תחת אבן.
תת מס- החסות במקום שנולדו וחיו
את חולם- שבתם- מועדם וילדו ילדים
וגדלום וחתנום.
וערבו להם מים מבאר ופרות האילן
שהובאו אל השוק בידי גוי בירחי מגדים..
ולהנות מתורה ותפילה ותרבות הגויים.
ולחלום חלום טוב, אם אפשר, ולועד ויעודים.
ולפתח דעות, כענפי אילנות שאין פרי בם,
אלא שלכת בסתיו.. בבא סתו לביתם.
לשדך לא חזון בחזון.מין בשאינו מינו..
או ליקח גם מזה וגם מזה ולזווג זיווגם..
כן מהפכה לא מהפכה..שביל תווך,
זה שביל הזהב-- האומלל,
ולעת שוד לפתאום, להיות כה אחוז סער בגוף.
רבונו של עולם! מה לעשות לביתנו עכשיו?
רחמנות על גופנו ומאוד רחמנות על הבית,
על כל חפץ לחוד: הוא כחי המפחד,
רך ונוטה כה לבכות..

(אורי צבי גרינברג)

שירה בציבור / אגי משעול

עורק הרגש החלילי
ניגר לי
וּמֵי תהומו מפכּים בהונגרית

אָגִי, אַגנֶס, אגינקָה
הם מתפלאים עלי ברוך
בשפתו של אטילה

מה לך ולים השיבולים שמסביב?

.


(זוקף שתי בהנים ירוקות לריב, על האחרון, וכמובן - על אבות ישורון)

אמרתם לי, ילד כשהוא מובא לארץ זרה
הוא לומד את השפה בתוך שבועות אחדים,
ושוכח את שפתו שלו.
ואני ילד אני בארץ שלכם...

ג'. ב.: פיגמליון

.


(עקב מה שנראה לי כאי-דיוקים, חלקם משמעותיים, בנוסח שהיה בפני, אני מביא צילום סרוק של השיר כולו בהמשך. ניתן לראות את השיר גם כאן:

http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles/13204242.JPG
)



תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 21/08/2005 14:09:17

קראסניסטאוו בית \ אבות ישורון(יחיאל פרלמוטר)

עזבתי יהודים פרלמוטרים ואת שפתם עזבתי
להפריד בין התופת ובין הרוחניות.


*


בתל אביב,
אהבתי בתים
עד שנהרסו
וניבנו מחדש.

הצטערתי שנהרסו
הישן שכחתי.
לא שכחתי
קראסניסטאוו בית

*

איך אקום בבקר עם עיר אחת בלב
ועיר אחת בעיניים.
איך אעבור גמילה
מהחלוקה הזאת?

איך מדי אפתח עיניי,
נפתחת לפני הדרך לפשדמישצ'ה.
ואיך בערב אשוב לקראסניסטאוו העיירה,
באין אור ואין אף אחד.

עֲצִיץ פְּרָחִים
ח"נ ביאליק

מִן הַחַלּוֹן
פֶּרַח עָצִיץ
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו –
שָׁם בַּגָּן,
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד כָּאן.


זה אמנם "רק" שיר ילדים פשוט, אבל הוא מתאר את תחושת הריחוק מהבית ומהמשפחה באופן עצוב להפליא .


תוקן על ידי - קנוט_המסון - 14/08/2005 17:43:48

אנא מן אל-יהוד / מאת אלמוג בהר

בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך, כשהייתי באמצע הליכת רחוב, חזר אלי המבטא הערבי של סבא אנואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציא אותו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העי"ן לרכך את העי"ן כמו אמא, שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ושאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעו אותי במקומי; ניסיתי לרכך את החי"ת ולעשות אותה כ"ף, ניסיתי להרחיק את הצד"י מן הסמ"ך, ניסיתי לצאת מן הק"ע העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ. ושוטרים התחילו לעבור מולי ברחובות ירושלים תקיפים, התחילו להצביע עלי ועל זקני השחור באצבעות מאיימות, התחילו להתלחש ביניהם בניידות, התחילו לעצור אותי ולדרוש בשמי ובזהותי. ואני מול כל שוטר עובר ברחוב הייתי מבקש לעמוד מהליכתי ולשלוף את תעודת הזהות שלי ולהצביע על סעיף הלאום ולומר להם, כאילו אני מסגיר סוד שיפטור אותי מאשמה גדולה: "אנא מן אל-יהוד, אנא מן אל-יהוד".

אבל פתאום התחילה נעלמת לי תעודת הזהות דווקא כשהייתי נזקק לה מאוד. וכך היו עוצרים אותי השוטרים ערב ערב ובוקר בוקר כשאין בארנקי תעודה אשר תסכים לגונן עלי. אחר כך בבית הייתי מוצא את תעודת הזהות מגולגלת בין שני שטרות, או בכיס מחוץ לארנק היה מתגלה לי רשיון הנהיגה כאילו ככה הוצאתי אותו בשביל איזה דבר מה, או בתיק הגב בין מסמכים היתה נחבאת תעודת המילואים כאילו שכחתי אותה שם בלי כוונה. אבל כשהשוטרים היו נעצרים מולי לא היתה נמצאת לי ולו תעודה אחת שתספר להם על עברי ועתידי. ואז הייתי מתחיל עושה טלפונים, אומר לשוטר, תראה, רק מאתמול המבטא שלי ערבי ככה, כבד כזה, והוא בכלל לא פלשתינאי הוא עיראקי, וגם אתה לא נראה לי דובר יידיש מן הבית, אולי למדת אותה באחד המקומות החיצוניים, ובכלל, אולי גם לסבא שלך היה מבטא כמו שלי, ותשמע, אני מתקשר לחברים, חברים שלי, תשמע איזה מבטא יפה יש להם, עברית כמו שצריך לדבר עברית, בלי שום מבטא, ואם אלו חברי אז מי אני.

אבל החברים האשכנזים שלי פתאום לא היו עונים לי בכלל, לא היו שומעים לתחינת צלצולי, ורק לעת ערב או ביום המחרת היו מתקשרים אלי חזרה, שואלים לרצוני ומסרבים לזהות את קולי. ואני הייתי נותר לעמוד מול השוטרים לבד, מתחיל להתקשר לחברים החלבים והטריפוליטאים והתוניסאים שלי, אומר, אלה אולי אין להם עברית מושלמת, אינה צחה כל כך, אינה כפי שעברית צריכה להיות, אבל בכל זאת היא טובה משלי. והם היו עונים מיד, לא מתמהמהים למשמע הצלצולים, ופתאום גם להם נעשה מבטא ערבי כבד כל כך, והם בדיוק היו שומעים ברקע איזה עוד פתלתל או קאנון עיקש, והם היו מברכים אותי "אהלן ביכ" ומכנים אותי "יא חביבי" ושואלים אותי "אשלונכ" ונפרדים ממני ב"סלמתכ", ומה יכלו השוטרים, איך יכלו להאמין לי, אחרי שכל חברי זנחו אותי כך, שאני בן ישראל ולא בן ישמעאל.

ואז היו בודקים אותי באטיות, מפשפשים בבגדי, עוברים על פני גופי עם גלאי המתכות, מפשיטים אותי בשתיקתם היסודית ממלים ומחשבות, מחפשים עמוק בשכבות כסויות עורי את טינתי, תרים אחר חגורות נפץ, חגורות נפץ בלבי, ששים לנטרל כל חפץ חשוד. וכשהיו השוטרים ניצבים עלי בזוגות, היה אחד אומר לרעהו אחרי כמה רגעים כשהתארכה בדיקתם, תראה הוא נימול, הוא באמת יהודי הערבי הזה, ושני היה אומר, גם ערבי נימול, וחגורות הנפץ אינן מעניין המילה, והיו ממשיכים בחיפושיהם. ובאמת באותו הזמן שהנחתי את גופי להם החלו נולדות חגורות נפץ על לבי, החלו תופחות ומסרבות להיות מנוטרלות, רועמות רועמות. אבל כיוון שלא היו עשויות פלדה או אבק שריפה הצליחו לחמוק מן הגלאים המוכשרים.

בסוף, כשהיו השוטרים עוזבים אותי לנפשי חופשי אך לא חף, הייתי ממשיך בדרכי והולך בדרך מרכוס היורדת לתיאטרון ירושלים מן הבניין היפה של הקונסוליה הבלגית והכיכר שעל רחוב ז'בוטינסקי. הייתי מחכה לראות שם איזה סרט אמריקאי מרובה אוסקרים, אבל פתאום לא היה שם תיאטרון בקצה הרחוב, ופתאום לא היה זה רחוב מרכוס, היה זה רחוב עם שם ערבי, והבתים היו שבים להיות ערביים, גם הקונסוליה הבלגית, וגם האנשים בחצרות, משפחות משפחות, היו ערבים, לא רק גברים צעירים פועלי בניין, לא רק מנקי רחובות ועושי שיפוצים.

והייתי מתחיל להתהלך ברחובות קטמון וברחובות טלביה וברחובות בקעה, ובמקום לראות את עשירי ירושלים שהתכנסו שם בבתים המרווחים, ובמקום לקרוא שם "כובשי קטמון" ו"יורדי הסירה" בשמות הרחובות, ראיתי פתאום שוב את עשירי פלשתין, והם היו שם כמו שהיו לפני מלחמת 48', כמו לא היתה מלחמת 48'. אני רואה אותם והם הולכים בחצרות בין עצי הפרי וקוטפים פירות כמו לא סיפרו להם העיתונים כי יקמלו העצים, כי הארץ תימלא פליטים. והיה כאילו הזמן הלך היסטוריה אחרת, שונה, וזכרתי ששאלתי את אמא למה אנחנו מרבים כל כך לדבר היסטוריה, די עם ההיסטוריה, די לנו מהיסטוריה, כי ההיסטוריה הזאת כובלת אותי, כובלת אותך, לא משאירה בי דבר, לא משאירה גם לך.

ובאמת נעשינו קבועים כל כך בהיסטוריה שלנו, גם כבויים, אבל הנה ההיסטוריה הלכה לרגע מהלך אחר. והייתי אני הולך ברחובות עשירי פלשתין, וחשבתי אולי ידברו אלי הם בכבוד, לא כמו השוטרים, קיוויתי אוכל לספר להם כמה קראתי על הסופר והמחנך ח'ליל אל-סכאכיני, וכמה רציתי להתיידד עם נכדיו, והייתי הולך ביניהם, מתקרב לחצרות ואיני מצליח להתערות ביניהם, כי לרשותי עומדת רק העברית במבטאה הערבי, ואילו הערבית שלי, שלא באה לי מן הבית אלא מן הצבא, פתאום הערבית שלי אילמת, חנוקה מן הגרון, מקללת את עצמה בלי להוציא מלה, ישנה באוויר המחניק של מקלטי-נפשי, מסתתרת מבני המשפחה מאחורי תריסי העברית. וכל הזמן, כאשר ניסיתי לדבר אליהם ערבית מן הקצת והעילג שידעתי, יצאה לי איזו עברית במבטא ערבי, עד שחשבו כמעט שאני לועג עליהם, ואלמלא המבטא שהיה עיראקי כל כך, אלמלא זה, היו הם בטוחים שאני לועג להם.

אבל ככה עם המבטא התבלבלו, חשבו אולי אני לועג לעיראקים, לסדאם חוסיינים, או אולי אני איזה עיראקי ישן, שנותר לו המבטא אבל נשתכחה שפתו. ולא עשיתי שמה חברים למרות רצוני, ונזכרתי איך שמעתי פעם דוד אחד שלי אומר על הערבים הללו של השכונות העשירות של ירושלים, אלה אפנדים, אלה הולכים בחליפות מערב ותרבושים לראשם, ושמעתי אז את המלה אפנדי במין בוז כזה, אף על פי שעכשיו אני יכול להיזכר שהוא לא אמר אותה כך, שמעתי בה בוז כאילו הייתי איזה פלמ"חניק בסנדלים ומכנסיים קצרים שלועג לבעלי הקרקעות הערביים ומשבח את הסוציאליזם הקדוש שלו ושל כל הסיונים. אלה אפנדים, אמר לי הדוד, והתכוון לומר כבוד, אך נעלמה ממני שפתם והם לא ידעו את שפתי, ונשאר בינינו מרחק המשטרות והדורות.

ובדרכי חזרה הביתה רק נהגי האוטובוסים היו מקבלים היטב את מבטאי, יודעים כי אין לצפות מה מבטאו של נוסע אשר עולה לאוטובוס בירושלים. ולא ידע לבי כי שבתי אל לבי, לא ידע, ולא ידעו פחדי כי הם כולם שבו עלי, לא ידעו.

וכך התחלף קולי בקול סבי, ופתאום הרחובות האלו שהתרגלו כל כך למותו והיעלמו והעדרו מהם, פתאום התחילו שוב לשמוע את קולו. ופתאום הקול הזה, היפה, שהיה כלוא בתוך עברי, פתאום הוא היה יוצא ממני ולא כמבקש נדבות ולא כמבקש לזכות בפירורים, אלא ממש קול שלי קול שלי חזק ורם. ורחובות ירושלים שהתרגלו לשתיקתי, לשתיקתנו, התקשו מאוד מאוד מול הדיבור, והיו משקיטים את הקול, משקיטים אותו לאט לאט אומרים לו זהירות, אומרים לי זהירות, אומרים לו אתה זר, אומרים לי די לך בשתיקתך. ולמרות פחדי, ואף שגם לי היה הקול הזה זר ממרחק שני דורות של שכחה, השמעתי את כל מלותי במבטא ההוא, כי לא יכולתי להתמיד בשתיקה, כי היה בי דיבור רוצה לצאת, והמלים היו משתנות לי עת היו יוצאות מעומק הגרון. וזר שלא היה מכיר היה חושב אני נכד נאמן, ולא היה יודע כמה הרבתי אי-זיכרון על זיכרון לאורך השנים, ולא היה מנחש כמה זיכרוני היטשטש וכמה זמנים הרבה הרבה זמנים לא קשרתי את קשר סבי על שפתי.

וכששבתי הביתה מן ההליכה הראשונה ברחובות עם מבטאי החדש וחיפושי השוטרים על גופי, היתה זוגתי מתפלאת על קולי, ותוך כדי דיבורה אלי והמלצתה לי לחדול התחילה נדבקת משינויי ובשפתיה התקשרו בערבוביה המבטא התימני של ערבית אביה והמבטא האיסטמבולי של ספניולית אמה. ואחר כמה ימים החלה חוזרת הביתה מעבודתה מדווחת כמה חוששים במדורים, כבר מתפשטת מגיפה קטנה בין אנשים במשרדה, יוצאים המבטאים הישנים שמקווה היתה כי נעלמו. וידיעה קטנה בשולי אחד העיתונים החשובים גילתה כי הממונים על הביטחון עוקבים מי נדבק ממי במבטאים האסורים, והם כבר חוששים כי תימלא הארץ ערבים, הרבה הרבה ערבים, ועל כן החליטו לתגבר את הרדיו בקריינים בעלי עברית כה רהוטה כך שיובטח לנו כי נחוש זרים בדיבורנו.

ועוד מעט, היתה מסבירה לי זוגתי ודיבורה רועד, רגע מצפין אל מצרי הבוספורוס ורגע מדרים אל מפרץ עדן, הדיבוק הזה נוגע גם באשכנזים. אצלם תהא ההשתנות אטית יותר, התנבאה, כי השתכנעו ילדיהם שמבטא הוריהם והורי הוריהם היה במקורו אמריקאי, ואצלם מועט יותר הזיכרון המוחש של דיבורם הישן. אבל עוד מעט יישמעו כאן מחדש ברחובות המבטא הפולני וההונגרי והרומני והגרמני והאוקראיני, ומכך חוששים יותר מכל הממונים על ביטחון הציבור, חששם שאז לא יימצאו קריינים לשלוח אל צבאות הרדיו, לא יימצאו מורים להורות סוד מבטא נכון לילדינו.

ולמרות התנבאויותיה על גל גדול של השתנות, הורי עמדו עיקשים מולי ומול פני המגיפה, בזוכרם את שנות המאמץ לקנות להם את מבטאם הנקי, והחלו רומזים לי נחרצות לחדול, מזכירים לי את תוכניותי ללמוד. והיו מבקשים מאוד מה יכולתי לעשות, איך אוכל לכסות על געגועי וגעגועי פתאום בתוך הקול הזה שהוא כל כך זר לי, ואני מצר ומצטער כי הוא יוצא ממני, אבל גם לא יכול ככה, ככה סתם ברגע אחד לעצור אותו כי אין בו מחסום מתוכו ואין בו מעצור. אם תמשיך את הדיבור הזה הנמשך ממך תרחק מן המלגות, אמר אבי וצדק מאוד מאוד, אם לא תשוב אל דיבורנו הפשוט מה יהיה עליך, אמרה אמי וצדקה מאוד מאוד, בכל ראיונותי היו כל הפרופסורים והפרופסוריות תמהים מאוד על מבטאי, מבקשים למצוא בי דיבור אחר, אוניברסיטאי יותר, אקדמאי יותר, חרף שהיו המלים כמעט אותן מלים, אולי מעט יותר שבורות. איך תמשיך אם תדבר כך, אמרו ביקשו מאוד מה יכולתי לעשות, והם דואגים מאוד את עתידי, ולא שלוות לבי החרבה, ולא אבני לבי השבורות, ולא פינות לבי המחודדות, לא יכלו לעזור להעביר ממני את הגזירה.

אבל אותם ימים של דאגתם לא היו אוזני פקוחות לשמע דיבורם, ונעשתה שפתי חירשת ונעשה לי מבטאם זר ומרוחק, ונהניתי איך חולפים כך וכך הירחים ונבואות זוגתי מתגשמות ומשתנים רחובות ירושלים, רק הורי נשארים לבד עם אי-השתנותם. וגיליתי את אוזני זוגתי, אמרתי לה התחלתי כותב את סיפורי באותיות הערביות, שוב יזדעזעו במדורים החשובים. והיא אחרי ימים מספר חזרה הביתה לספר כי צחקו ראשי המדורים, אמרו, יכתוב כך, יכתוב סיפורים שרק הוא יוכל לקרוא, לא יקראו בו הוריו או ילדיו, וגם ילדינו לא ייפלו בסכנה, ואנחנו נעניק לו, אם יבקש, את כל פרסי הממשלה לספרות ערבית בלי שנקרא מלה מתוך ספריו.

וצדקו כמובן ראשי המדורים, וזוגתי החלה מתנבאת על המציאות בפתגמים ספניוליים, אומרת לי פתגם זה שאמי היתה משתמשת בו, אמנם איני זוכרת איך היתה אומרת בשפתה, אך את מבטאה אני זוכרת. זה הביקור האחרון של הבריאות לפני המוות, לחשה ואז החלה מבהרת, אלו פרפורי גוסס ולא תחיית מתים, וכבר יודעים בגבוהים שבמדורים, החליטו כי אפשר להירגע, ייתנו את המשרות בדיבור העברי הנכון, וישוב כל אחד למקורות פרנסתו וכלכלת ימיו ודוחק משפחתו, ואז תשוב העברית הרגילה כמו לא היתה כאן מגיפה.

ולבי התחיל נותן בקולותי סימנים, אומר זה קולי וזה אינו קולי, זאת למ"ד יוצאת מפי וזאת ק"ע זרה זרה היא ללבי. והייתי מאט את קצב מחשבותי, כדי לחשוב, לחשוב גם על מחשבותי ולא רק את מחשבותי, אבל עת לא היתה לי, והייתי זורה מלים לרוח כמו המלח של הים אשר ודאי איש לא זורה אותו אל תוך הים. והיה סבי מדבר אלי, שואל אותי בקולי האם יש סוף לסיפור הזה, ומה היסטוריה זו שלי מתערבת בשלך, איך באתי להפר חייך, אני דור מדבר ואיך אתה קם לחדש אותי, אתה הדור חיכינו אותו שלא יהיה מבדיל בין עברו לעבר מוריו, כי כבר כאב מאוד עברנו, ונשארתי במדבר למאכל עופות דורסים בשבילך, כדי שלא תזכור אותי, שלא תהיה כואב כמונו, ואיך שיניך נוגסות שוב את מילותי, ואיפה, מחוזות ירושלים אחרים, אין בתי-תה, אין חידקל חוצה את העיר לרחמים, אבל אני לא מצאתי את מותי בירושלים, גם לא בעיר הולדתי, אני מת במדבר שביניהן, הרבה מדבר שתיקה.

בנה אגפים בלבך, נכדי, היה אומר לי, עשה אותו מדורים מדורים, ושכן אותי באחד המדורים הנחבאים, ובשאר המדורים חייה. או עבור למדור השתיקה, כי השינוי אשר חשבת כי מתחולל פשוט מדי, ואם ידובר מבטא אחר מה ישתנה, האם אחיה שוב, האם תחיה אתה את חיי החדשים? די לך מן הרחובות, לך אל הוריך, אותם לא ישכנע מבטאי, הם מכירים וכבר הניפו אלף מרידות. אולי שתיקה תשים בלבם פחד ההווה מן העבר והעתיד. ולמה לא תראה להם את סיפורך, אולי כך יתעוררו, אמר סבי כמעט משביע אותי מן המתים.

והתחלתי מודד את שתיקותי, זאת שתיקת יום, זאת שתיקת שבוע, זאת שתיקת חודש ממוסגרת היטב בתוך קירות הבית, ואין פוצה פה, אין חלון פוצה, ואין אוויר נכנס, ואין תמונות החול מגיעות אבל אין גם קודש, ואין מחסיר, ואין מוסיף. והכל הקול שתיקותי, שתיקותי הרבה מלים הרבה מלים נשתקות, ואין אני הווה, ואין מתהווה, ואין גמר סוף הסיפור, ואין כבר טרם שהיה הסיפור, אין התחלה.

ושתקתי עוד ועוד הרבה זמנים, עד שהורי היו אומרים דבר, אם לא תדבר איך תקבל מלגה איך תמשיך בלימודיך ומה תעשה עם חייך, ואיה חיוכיך, לאן הלכו מקום מסתור, דבר, דבר בכל מבטא כי בא עלינו פחד השתיקה.

אין חידקל חוצה את ירושלים, והמייתו לא משתיקה את הגבולות הקמים עלינו, הגבולים המפרידים ביני לבין עצמי, אני לא שם לא כאן, לא מזרח לא מערב, לא קולי עכשיו ולא קולות עברי, ומה יהיה בסוף. אילם אני הולך ברחובות וגם מעט חירש, הפעם רק חזותי טורדת את השוטרים, רק זקני העבות, ועקשנותי לא להוציא מלה מפי, שוב חודש תמוז הולך גווע בתוכי, ולמרות החום אני מתעטף במעילים לכסות על חגורות הנפץ של לבי. וכך מתוך נאמנות השוטרים למשימתם אני מובא אל בית המעצר והורי באים אחרי, לראות את בנם ואנה הוא מובל.

אני שותק מול הורי, ואיך יגיבו, אני שותק מול הורי ומוסר להם את כל סיפורי שהסתרתי מהם, רומז הנה כאן כתבתי עליך אמא, וכאן עליך אבא. הנה אני כותב שירי התנגדות לעברית בעברית, אני מרבה את רמזי, כי אין לי שפה אחרת לכתוב בה, מרוב בושה לא הורשתם לי דבר. והזמן הזה אוסר עלי שירה בזמן שהם מתגודדים עלי גדודים גדודים, מתגודדים גם עליכם, והשפה שהיתה לשפתי מצווה עלי להשתפך בה, להיות חליל ריק למשביה, עד שנפיק ביחד צליל, נהיה נאי צרוד יחדיו, נתחזה שפה אחרת, נעדרת. וזה באמת אותו סיפור שוב ושוב חוזר, כמה סיפורים יש לי, אמא אבא, כמה סיפורים יש לאדם, אותו סיפור הוא מנסה לספר כל פעם במלים מעט שונות, כל פעם מנסה לפתור מעט אחר את אותו סיפור בלתי נפתר, והאם אין אתם מזהים כאן גם את סיפורכם, בכל זאת מעט סיפרה לי שתיקתכם. הנה עכשיו ניסיתי לכתוב את הסיפור במבטא הערבי, אך מה עלה מכך, תראו היכן אנחנו נפגשים. קחו, קראו את סיפורי, אמא אבא, קראו את כל סיפורי שכך הסתרתי מכם שנים רבות, הרי גם אתם אותה גלות, אותה שתיקה, אותה זרות בין לב לגוף ובין מחשבה לדיבור, אולי תדעו כיצד תיפתר העלילה.

והורי דיבור ראשון התכחשו, אמר אבא לא זה בננו ולא זה הזקן שגידלנו, אמרה אמא ואיפה, לנו אין מבטא הזה, אמרו ביחד לפקידים לא היה לו מאין לרשת מבטא זה, לא מן המשפחה הפנימית, סבא שלו אנואר מת לפני לידתו, בן שלנו לא. דיבור שני רמזו, ואם לא תיטיב שאת נשוב הביתה ממתקן הכליאה מאוכזבי דורות, ואם תיטיב שאת ותעזוב את הסיפורים, את הסיפור הזה, את הדיבור הזה והשתיקה הזאת ותדבר עמנו בשפתנו, נישאר כאן עמך עד שתהיה נידון לצאת לחופשי, עד שנהיה כולנו יחד נידונים.

ולא ידעו הורי כי שבתי אל לבם, לא ידעו, ולא ידעו כי פחדיהם כולם שבו עלי, לא ידעו.

[אדר ב' ה'תשס"ה, ירושלים]
-----------------------------------------
[הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשס"ה]
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=567476

מואדיב

(בוהן ירוקה, מתאימה לגידול עציצים)

רומי והסופים ראויים לאשכול עצמאי!

(מיימוני חוקר המיסטיקה)

***

...

נגן, בחור, השקני נא
מן המתוק המר הזה של "אור
וירושלים". שים לנו לרפואה
את "עמק עמק שלי". נטעם
מיערת הדבש האסורה
של הנוסטלגיה, שיאורו
עיני יונתן.

...

"סבתא שלי אמרה לי כשנפרדנו,
תזכור מה שאני אומרת לך
ילד. כשתהיה שמה, רחוק
לבד, החברים הכי טובים שלך
יהיו הגעגועים".

...

"בית זה מקום, שאם אתה
צריך לשוב אליו. הם חייבים
לתת לך להיכנס". שירים, בחור,
תרשום את זה לעצמך -
הם לפעמים האהבה האחרונה
לבית שרחק.

(נתן יונתן, מתוך "צלילי קסטה רחוקים", מתוך "שירים על קו הרכס")

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

ג'לאל אלדין אלרומי:


בשם אללה החנון והרחום

האזן לקול החליל, זה קנה הסוף,
המביע בנהי ואנחה את צער הפרידה והבדידות,
האזן למנגינתו היא מספרת:
מיום בו נתלשתי מעריסת הסוף,
גברים כנשים בכו למשמע קינתי,
הלוא כל מי שנעקר ממקורו,
יבקש כל ימיו לשוב אל כור מחצבתו!
כך, את קינתי נשאתי בכל קהל ועדה,
ביושבי עם מרי נפש כמו גם עם שמחי-לבב,
וכך איש איש ומחשבותיו עימו ראה בי ידיד לנפשו,
אך איש לא דרש מה הם הסודות המקננים בי בתוכי,
והרי סודי אינו רחוק מקינתי,
אך האוזניים אינן שומעות ולעיניים אין המאור לראות
שקול זה הבוקע מתוככי החליל איננו רחש רוח,
הוא אש בוערת,
וכל מי שאש זו אינה בוערת בעצמותיו מי ייתן וכרוח יחלוף...

(מפרסית: דוד ירושלמי)



הרעיון הנמצא בבסיס הפתיחה לאלמת'נאוי של המשורר הצופי (קרי: סופי) אלרומי, הוא רעיון צופי החוזר ונשנה בתפישה הצופית:
החליל, מנגינתו הבוקעת מקנה שנכרת מגדת הנחל, מבטא את געגועי החליל לשוב אל מקורו, אל גדת הנחל עליה צמח.