הוכחה פשוטה על נתק במסורת

קוראים נכבדים

רציתי להציג בפניכם גישה חדשה שבעזרתה ניתן להוכיח בצורה מוחלטת על נתק במסורת חז"ל, למען האמת הדברים אינם שלי, למדתי אותם מהרמב"ם ומהספר "ארי נוהם" לרבי אריה די מודינה.

לפי דעת חז"ל, יש לנו מסורת פרשנית על מצוות התורה, כלומר שעם כל מצוה הגיע גם פירוש צמוד שנמסר למשה, אותו פירוש הגיע עד אלינו דרך חז"ל.

אם ישנה מצוה אשר מקיימים יום יום כגון קריאת שמע, בשום פנים ואופן לא יתכן שיהיה לנו ספק כיצד לקיים את המצוה. מדוע? כי אנו מקיימים את המצוה בכל יום, וכבר אמרו חז"ל שיש להם מסורת רציפה שלא נפסקה מאז מתן תורה.

כאשר אנו מוצאים מחלוקת באופן קיום המצוה, הדבר מוכיח בצורה מוחלטת על נתק במסורת.

1- ניקח לדוגמה את מצות קריאת שמע, אם אנו מוצאים מחלוקת אימתי זמן קריאת שמע של שחרית, הדבר מוכיח על נתק. מדוע? אם בכל הדורות קראו קריאת שמע מאז ימות משה ועד ימינו, כי אז לא יתכן שתתעורר שאלה אימתי הוא זמן קריאתה, כי אנו מקיימים את המצוה בכל יום ואנו גם יודעים כיצד לקיימה, ואם בכל זאת אנו מוצאים מחלוקת, כי אז דבר זה מצביע על נתק במסורת, ואז פרץ ויכוח בין החכמים כיצד לבאר את המצוה וכיצד לקיימה.

וכך נאמר במסכת ברכות א,ה [ב] מאימתי קורין את שמע בשחרים: משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן.

נראה ברור שבתקופת המקרא בכלל לא קראו קריאת שמע, הם ביארו את הפסוקים בספר דברים
ו,ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. ו,ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
כפסוקים המזרזים על ההתעסקות בדברי התורה בכל עת, בשבתך בבית, בלכתך בדרך, ובכל עת מעיתות היום בבוקר ובערב, בתקופת בית שני התקבל על דעתם של החכמים שהפירוש של הפסוקים הוא חיוב קריאת פרשיות אלה בבוקר ובערב ואז פרצה ביניהם מחלוקת אימתי יש לקרוא את הפרשיות.

נכתוב קצת בצורה ציורית, נדמיין את ציבור המתפללים בבית הכנסת בתקופת התנאים, וכי לפתע נעלם מהם אימתי מתחילה התפילה, אימתי צריך לקרוא קריאת שמע, עד שבאו החכמים וביארו זאת?
והרי לפי חז"ל יש להם מסורת רציפה על מצוות התורה, אם על מצוות קריאת שמע אין להם מסורת, ולכן פרץ ויכוח אימתי יש לקרוא את פרשיות שמע, כי אז מה כן הועבר במסורת.

2- דוגמה שניה מנין אבות מלאכות של שבת, האם יש 39 אבות מלאכות או 41 אבות מלאכות (דעת ר' יהודה) .

וכך נאמר במשנה במסכת שבת פרק שביעי "הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת"
ובתלמוד דף עה: "חסר אחת- לאפוקי [להוציא מדעתו של] מדר' יהודה, דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק, אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג" (ע"כ מהתלמוד).

גם כאן נדמיין את הדברים בצורה ציורית, והרי את השבת שמרו דור אחרי דור מאז ימות משה ועד ימינו, לפי חז"ל הגיעה אליהם פרשנות למצות מאז ימות משה, המינימום שאפשר לצפות ממסורת פרשנית למצוות שבת לפי חז"ל, שמנין אבות המלאכות שאליו מדמים את כל מעשה האדם, יהיה ידוע וברור.
חכמי הדורות שהעבירו לתלמידיהם את אופן שמירת השבת, בודאי העבירו אליהם את מנין אבות המלאכות של השבת, כיצד יתכן אם כן שלפתע בתקופת התנאים תפרוץ מחלוקת מהו מנין אבות מלאכות???
על כורחנו אין כאן שום מסורת, אלא חכמי בית שני למדו בדרשתם שצריך לדמות את כל מעשה האדם למלאכות שבמשכן, ואז פרצה מחלוקת כמה מלאכות היו במשכן.

3- מהי זונה האמורה בתורה שנאסרה לכהן, ביבמות סא: הובאה מחלוקת רבתי לביאור הדבר.

וכך נאמר ביבמות סא: "והתניא זונה, זונה כשמה דברי ר' אליעזר, ר' עקיבה אומר זונה זו מופקרת, ר' מתיא בן חרש אומר אפ' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, ר' יהודה אומר זונה זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה" (ע"כ מהתלמוד).

גם כאן נמחיש את הדבר, והרי הכהנים מתחתנים בכל דור, כלומר לא היה דור שבו לא נצרכו להוראה למי מותר לכהן להינשא ולמי אסור, כיון שכן, כיצד יתכן שביאור המצוה יעלם, ואז תפרוץ מחלוקת רבתי בין החכמים מהי זונה שנאסרה לכהן. כל כורחנו דבר זה מוכיח על נתק במסורת, וכשהתחילו החכמים להגדיר ולבאר את מצוות התורה, נחלקו מהי זונה.

4- האם יש 39 מלקות או 40 מלקות (לר' יהודה).

וכך נאמר במסכת מכות
ג,יא [י] כמה מלקין אותו: ארבעים חסר אחת--שנאמר "במספר. ארבעים" (דברים כה,ב-ג), מניין שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות.

גם כאן והרי בכל דור היו בתי דינים בישראל, העונש מלקות הוא מאוד מרכזי, אם בית הדין אינם יודעים כיצד לקיים את העונש, ולכן נחלקו חכמים כיצד לבאר את הדבר וכמה צריכים להלקות אותו, כי אז הדבר מוכיח בצורה מוחלטת שאין שום מסורת, אפילו לא לדברים המסורים לבית הדין.

5- מהו אורכה ורוחבה של הסוכה, במסכת סוכה הובאה מחלוקת, האם 6 טפחים או 7 טפחים.

וכך נאמר במסכת סוכה
ב,ו [ז] מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.
ובתלמוד סוכה ז: נתבאר, לב"ש רוחב סוכה 7 טפחים, ולב"ה רוחב סוכה 6 טפחים.

גם כאן נמחיש את הדברים, מצות סוכה היא מצוה עממית, קל לקיים אותה, וגם יש הנאה בקיומה, אם דור אחרי דור קיימו את המצוה, הדבר המינימאלי שניתן לצפות מהחכם המדריך את העם כיצד לעשות את הסוכה, שידע מהו אורך ורוחב הסוכה, אם אנו מוצאים מחלוקת בדבר, הדבר מוכיח על נתק במסורת, ולכן נצרכו החכמים לבאר את הדבר, ובדרך ביאורם הם נחלקו כיצד צריך לבנות סוכה, ומהו הגודל המינימאלי שלה.

סיוע לדברינו ניתן למצוא בספר נחמיה
טז וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים--וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. יז וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת--כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד. יח וַיקרא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם--מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.

נאמר כאן שלא ישבו בסוכות מאז יהושע בן נון, אולי יחידים ישבו בסוכות במשך כל אותם שנים, אבל מה שבטוח שביאור המצוה נשכח, ובתקופת בית שני נחלקו החכמים בביאור המצוה.

ניתן להאריך בהבאת עוד דוגמאות, אבל דומני ש- 5 הדוגמאות שכתבנו מבארות את הדבר.

כפי שכתבתי בהתחלה, כל מה שכתבתי למדתי אותו מדברי הרמב"ם.

וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו למשנה עמ' יא (מהדורת קאפח), "אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, הנה זה חי ה' דבר מגונה ומוזר מאוד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה, וכל זה בטל" (ע"כ מפרהמ"ש).
ביאור הדברים- בשום פנים ואופן לא יתכן בדבר שהגיע אלינו דור אחרי דור מסיני, שיהיה בו מחלוקת, וכל דבר שנמצא בו מחלוקת הוא בהכרח לא מסיני, כי אחרת אנחנו חושדים במעתיקי השמועה, מעבירי התורה, ששיבשו את התורה בהעבירם אותה לדור שאחריהם.

זכורני איך בנערותי קראתי את הספר ארי נוהם של רבי אריה די מודינה, שם הוא מקשה כנגד המקובלים, כיצד תאמרו שדבריכם דברי קבלה דור אחרי מסיני, והרי בדברים הכי מרכזיים יש בדבריכם מחלוקת, האם הספירות הם עצם האלוהות או רק כוחות שבעזרתם ה' מנהיג את העולם, ואז הוא הקשה כנגדם, שכבר ביאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה, שבדבר שהוא מקובל דור אחרי דור לא יתכן שתיפול מחלוקת, ואם אנו מוצאים מחלוקת, הדבר מוכיח על נתק במסורת.

הגיון זה חדר עמוק לליבי, ומאז בכל פעם שאני מוצא מחלוקת, אני מיד יודע שבדבר זה אין מסורת, ולכן נחלקו החכמים מהו ביאור הדבר.

אם נניח בספר "סדר הדורות" נכתב שרבקה היתה בת 3 כשפגשה את אליעזר, ובא הגר"א וביאר שהיא היתה בת 14, לאחר שאני מתפעם מחוכמתו של הגר"א, אני מיד מפנים שכל דברי בעל סדר הדורות הם מההיגיון שלו, עובדה שהגר"א העמיק לחקור, וגילה טעות בדבריו.

כך נראה לי שצריך להסתכל על הדברים, ונמצא שקיבלנו הוכחה מוחלטת על נתק במסורת.

לא קראתי את כל הדיונים הארוכים,
אבל יש לציין שהדוגמאות הללו דווקא אינם עיסוקים של חיי היומיום

מלבד זאת, בעיה זו כבר הציקה לחכמי התלמוד והסבירו את זה בכל מיני צורות

גמרא בתמורה דף טז שנשתכחו שלשת אלפים הלכות בימי אבלו של משה
נראה כאן, שלחכמים כבר באותה תקופה הציקה שאלה זו כיצד והיאך התהוו המחלוקות בנוגע לקיום המצוות

זכורני שמצאתי בשו"ת מן השמים [כמדומני סימן ב'] שדן על תפילין של רש"י ור"ת כיצד יכלה להיווצר כזו מחלוקת
[בהערת המוציא לאור שם האריך בזה] הפתרון שניסו לעניין מחלוקת זו הוא חדשני לא פחות מכל מה שהוצע עד עכשיו בפורום [אני מזכיר שלא עברתי על הכל] שכבר בזמן הרבה יותר קדום היו כתות בעם ישראל שהניחו כך והיו שהניחו כך, מבחינה היסטורית התירוץ הזה נראה די חלש,

מלבד זאת, יש לציין את העובדה שבפרשנות חז"ל הזכירו כמה וכמה פעמים מושג מאגי כמעט של אלו ואלו דבר אללוקים חיים
והתעקשו רבים מן הפרשנים המאוחרים שזה גם על מחלוקות מציאותיות [אגרת בפחד יצחק לא זוכר את מיקומה המדוייק אולי ל']
עיקר הטיעון אצלם הוא שהעיסוק הוא במושג ולא במציאות המופשטת
זה נראה לי די מיותר להאריך בשלב הזה בתפיסות אלו כי כל הנושא הזה הוא פרט די קטן שיובן מאליו אחר תפיסת המערכת של ההלכה והפסיקה ויחסה למציאות

אני מתנצל שהפעם כתבתי בקיצור וברמזים

בעמודים הראשונים של האשכול נוצר ויכוח שלם סביב דברי הרמב"ם על שיעור סוכה. יש שהבינו את דברי הרמב"ם כפשוטו, שה' אמר למשה את השיעור המדויק של הסוכה, וכפי שמסר לו את צבע התפילין המדויק, ויש שפירשו שה' אמר לו את הרעיון, והקיצוב לשיעור מדויק נעשה אחר כך תוך מחלוקת בין התנאים.
לפי ההבנה הראשונה, שהיא אכן ההבנה הישרה בדברי הרמב"ם, הוקשתה קושיה- אם ה' אמר את זה למשה, איך נוצרה אחר כך מחלוקת תנאים?
והמסקנה המוכרחת - נתק במסורת.
האמת, קשה לי להבין את הרמב"ם, מנין לו שהשיעור נמסר מסיני, מדוע לא לומר שהשיעור הוא מסברא, הרי בלאו הכי מבואר בגמרא שהשעור מבוסס על סברא [ראשו ורובו] ולא כגזירת מלך?
יש בידי ליישב קושיה זו, אך סוף דבר, דברי הרמב"ם הם מחודשים ולא מוכרחים.
אך גם אם נלך עם דברי הרמב"ם, עדיין נראה שאין כאן קושיה. כידוע למי שעיין בסוגיא זו של שיעור סוכה, שיטת הרי"ף והרמב"ם שאין מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי על שיעור סוכה, אלא מחלוקתם היא האם מותר לשבת בסוכה כשהשולחן בבית, והנידון של שיעור הסוכה הוא 'נפקא מינא' ממחלוקת זו.
כלומר: סוכה צריכה להכיל את ראשו ורובו של האדם, באופן שיוכל לשבת בה ולאכול על יד שולחן. איפה השולחן צריך להיות? בעיקרון, לאו דוקא בסוכה, גם אם אין מקום בסוכה לשולחן יש כאן שיעור סוכה, אלא שכיון שבית הלל סוברים שאסור מדרבנן לאכול באופן כזה, שמא יימשך אחר שולחנו, ממילא אי אפשר לומר שסוכה הראויה לראשו ורובו של האדם היא מספיקה, כיון שאינו יכול לשבת ולאכול ליד שולחן! ומכאן הטפח הנוסף בשביל השולחן.
ויש לדון: האם אחרי הגזירה מדרבנן השתנה שיעור הסוכה מדאורייתא? יש צד לכאן, ויש צד לכאן, והבוחר יבחר.
איך שיהיה, מסתבר שגם לפי הרמב"ם ששיעור סוכה ניתן במדויק בסיני, יש לומר שהשיעור היה ו' טפחים, שהרי לפני הגזירה מדרבנן זהו השיעור, ומסתבר שה' לא התייחס לגזירה מדרבנן [אף אם היא משפיעה מדאורייתא, ואף אם נרחיק לכת ונאמר שגזירה זו היתה קיימת במתן תורה].
אם כך מדוע כתב הרמב"ם שבעה טפחים ולא ששה? נראה לי שאין כאן שאלה, הרמב"ם בא לכתוב את העקרון ששיעור הסוכה ניתן סיני, והמספר עצמו לא חשוב כאן, ולכן בחר הרמב"ם לכתוב את השיעור כפי שהוא נכון להלכה היום ולא לפי מה שנאמר במדויק, כיון שלא זה הפוינט.
לפי זה, מהרמב"ם הזה אי אפשר להוכיח על נתק במסורת, אם כי יש עדיין הרבה קושיות נוספות הצריכות עיון.

אשכול מקביל -
הוכחות פשוטות על נתק במסורת
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1493639

10 שאלות בעניין תושבע"פ
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1301934

_________________

בברכה

נתק או מסורת.

אני פונה להודעה הפותחת של האשכול. ואני רוצה להראות שלא בהכרח היה נתק במסורת. לשם כך אני מספר את סיפור המסורת בצורה שונה מהמקובל, צורה שאינני יודע אם היא נכונה, אבל יש אפשרות שכן. ואולי היא נכונה חלקית. והצורה הזאת עונה על הבעיה של הנתק במסורת, וגם על הבעיה של הוצאת הכתוב מפשטו.
 
מתוך הדברים יתברר גם מדוע חז"ל לא ראו צורך לפרש את פשוטו של מקרא, ומדוע מי שבאו בעקבותיהם כן ראו צורך לפרש פשוטו של מקרא.

אני אתן דוגמא. משה קיבל תורה מסיני. בתורה היה כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". וטענו כמה פשטנים, לא שיש צורך לקשור דברים על היד ועל הראש, אלא לזכור כאילו זה כתוב. וכך הבינו את התורה במשך מאות שנים. וכך קיימו את התורה במשך מאות שנים. אמרו להם לאהוב את ה' - והם אהבוהו. בכל לב ובכל נפש. ובכל מאודם. והיו הדברים ככתובים על ידם ובין עיניהם ועל שערי בתיהם. יהודים מאמינים תמימים. אני מדלג על כך שבמשך אותם מאות שנים היו הרבה עובדי ע"ז בישראל, מכיוון שאין בזה צורך לענייננו. יום אחד ביקש העם לשחוט את יצר הע"ז. דא עקא - ע"ז גם היא מכוונת לאלוקים אלא שבצורה מעוותת.ובכן כנשחט יצר העבודה זרה, ע"י אחרוני הנביאים, נשחטה איתו גם התמימות הקדושה שהיתה מנת חלקם של עובדי ה' עד אז. ואז יצאה להבה גדולה של אש מבית קדשי הקדשים. וקודש הקדשים הפסיד את אש אהבת ה'. ומאז ירדה ההתלהבות של עובדי ה' מאהבה. נועצו חכמים לב יחדו - איך יקיימו את מצוות אהבת ה' שלא ינוס ליחה. נמנו וגמרו שלצורך מצוות אהבת ה' יקרא כל איש ישראל את פרשת שמע בוקר וערב. והחליטו שכל איש יקשור על ידו ועל ראשו תפילין. ויקבע בפתחו מזוזה. וכך יהיה לו מזכירים רבים כעין הכתוב בתורה, לקיום מצוות אהבת ה'. וכ"כ נטמעו המצוות האלה, עד שהמשנה אינה רואה צורך לפרט את מקור המצווה אלא שואלת "מאימתי קוראין את שמע". ובמקום שואלת הגמ': תנא היכא קאי דקתני מאימתי. כלומר לגמ' היה פשוט שאין זה פשט הכתוב. וא"כ תנא היכא קאי. ועל זה מתרצת הגמ' תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. וכ"כ נטמע ההסבר הזה בעם, שהיה צורך לאנשים בדורות המאוחרים להסביר - שאין זה פשוטו של מקרא.

אם כן, ראינו שיש מקרא, ואינו יוצא מידי פשוטו. ומאידך גם המדר אינו בטל.אלא הוא יוצא מהמקרא. וכמובן גם שאין פה בעיה של נתק במסורת - אלא נתק במידת אהבת ה'.

חדש-ישן

אולי נעמי סברה שזה כמו ייבום? הרי האחים מתו בלא בנים.

"הלכות" חוץ לתחום וכו', אף אחד לא אמר שהיא ידעה.

רש"י כותב: "אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת" - הרי חז"ל לומדים את זה ממקרא מפורש - "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", אז הם סברו שרות ידעה זאת.
"אסור לנו להתייחד עם זכר שאינו בעלה" - הרי זה דבר בסיסי שנפגשים בו בחיים.
"אסור לנו עכו"ם" - זה דבר מאוד מאוד בסיסי.
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין" - בזמן שהיה סנהדרין זה מן הסתם היה ידוע.
"שני קברים נמסרו לבית דין" - זה קצת יותר קשה לומר שהיא ידעה, אבל ייתכן שגם זה היה ידוע. האם כ"כ קשה להניח שהיא ידעה פרט אחד?

וכל זה מלבד להתייחס לעובדה שמדובר במדרש (ואינני יודע מה מקורו) והוא לא בהכרח אמת היסטורית. וגם ייתכן שיש מח' בעניין, שהרי חז"ל אמרו במקום אחר שאיסור ייחוד נגזר בעקבות מעשה אמנון, וזה הרבה אחרי זמנה של רות.

וגם זה שכתוב שלושה פסוקים, זה לא פסוקים שנועדו לפסוק מתוכם הלכה. ואני לא מבין מה הבעיה הגדולה.