בין בני-ברק לתל-אביב

החרדים רואים את תל-אביב השבעה והמנוכרת, שומעים את יוסי שריד ואורי אבנרי, וממהרים - בלי יותר מדי אידיאולוגיה - אל ברית הנרדפים. יותר מכל, מדאיגה אותם המערכה הבאה
יוסי אליטוב



בעוד כמה עשרות שנים, כשיישבו כותבי העתים לחקור את הטלטלה שאחזה בעם בקיץ 2005, "קיץ ההתנתקות", הם יגלו נתון מעניין: המחנה החרדי בישראל, זה שמונה כיום ששים ריבוא אדם לערך (ובשעת עריכת המחקר ימנה פי עשרה), עמד כולו בחוד החנית של ההתנגדות להתנתקות. נכון אמנם שמפלגה חרדית אחת (יהדות התורה) שותפה בקואליציה של שרון, אולם מה שחשוב באמת הוא קול ההמון והמיית ליבם של מנהיגי העדה. כאן, אין כל ספק: הציבור החרדי כולו כרת ברית עם בני דודיו האידיאולוגיים, הציבור הדתי-לאומי-התיישבותי, והתלכד כולו - על ענפיו וחצרותיו - בהתנגדות גורפת וחסרת פשרות למהלך המדיני.



כיצד התרחש התהליך שהביא לתוצאה הזו? איזו יד נעלמה הצליחה להושיב על ספסל אחד את הרב עובדיה יוסף - יונה מובהקת ותומך שקט של תהליך אוסלו, הרב יוסף שלום אלישיב - גדול הפוסקים בציבור החרדי הדוגל בבדלנות מדינית, והרב מרדכי אליהו - רבם של המתיישבים?



האחדות המפתיעה הזאת אינה בהכרח ביטוי של אמונה יוקדת בחזון ארץ ישראל השלמה. בניגוד לדימוי הרווח, ההתנגדות הגורפת ברחוב הדתי והחרדי לפינוי יישובי גוש קטיף - מקורה אינה בטקסטים המשיחיים של הרב צבי יהודה קוק, מנהיג חובשי הכיפות הסרוגות. סקרי עומק המתקיימים בבני-ברק ובירושלים מלמדים דווקא על נכונות מפתיעה, בקרב חלקים נרחבים מהמגזר החרדי, לוותר על שטחים בדרך להסכם שלום. לו היו מדובר בדיון צר וממוקד על תיקוני גבולות, החתך החרדי של האוכלוסייה היה דומה לחתך הכללי. הגורמים האמיתיים לתהליך שעברה החברה החרדית ביחס להתנתקות הם שניים. האחד כללי, ונוגע באופיו של הפולמוס המדיני הכולל, והשני פרטי ונקודתי, הנוגע לסוגיה הספציפית של תכנית ההתנתקות.



ברית הנרדפים



הגורם הכללי אינו חדש. עיקרו הוא הקביעה שבישראל השסועה והשבטית, אינך חייב להאמין בשתי גדות לירדן כדי להימנות עם מחנה הימין. די אם הנך שומר מסורת, ממעמד כלכלי נמוך - ומקומך שם. ארבעה אלמנטים עיקריים מרכיבים כיום את מחנות הימין והשמאל, ומגבשים את זהות הצדדים: מצב כלכלי, דת, מוצא אתני והשקפה מדינית - בסדר הזה. מחנה השמאל מכנס בתוכו את העשירים, האשכנזים, החילונים והפשרנים כלפי הערבים; ואילו תחת הדגל של הימין התאספו הדתיים, המזרחיים, העניים והימניים מבחינה מדינית. אם נמצאו בך שלושה מהסימנים המובהקים של הימין, גם אם תרצה לא תוכל ללכת ולשיר בכיכר לכבוד השלום.

המלחמה הרעיונית בין מומחי הביטחון, מימין ומשמאל, על הסיכונים והסיכויים שקיימים בתהליך ההתנתקות, "גדולה" על החרדי המצוי: הוא לא רוצה וגם אינו יכול להכריע בין חוות דעתו המפותלת של עמוס גלעד לבין חזון הדמים של אפי איתם. שניהם רהוטים ובטוחים בעצמם, ואין לו הכלים לפלס דרך בין הררי המילים ולדבוק באחת משתי הדרכים. בעימות שכזה, האינסטינקט החרדי זורק אותך הישר למלחמה השבטית, לאמור: אם יוסי שריד, "חובב המסורת היהודית", מייצג את הכמיהה לשלום - הרי שמקומי הוא בשבט הנגדי; וכאשר אני צריך לבחור בשכנותו של אורי אבנרי או של בנצי ליברמן, הרי שזו של האחרון ערבה עליי, אף שאינני מסכים כמעט לאף מילה מדבריו בנושא המדיני. ליברמן לפחות אינו מאיים על אורחות חיי ואמונתי.



ההזדהות הטוטאלית עם המתיישבים היא מפירותיה של ברית המיעוטים התרבותיים בישראל. אם תרצו, תקראו לזה "ברית הנרדפים". במציאות העכשווית, כל יהודי שחש איום על אמונתו, ביתו או תפיסת עולמו, מוצא בית חם בימין, ובלי משים - מתחיל לשנן טקסטים של הרב קוק ולהישמע יותר ליברמן מליברמן, גם אם אינו יודע אם עצמונה זהו שם של יישוב או של מלחמה. בתהליך הנוכחי, ניתן למצוא גם היגיון בקשר שבין אמונה לאדמה. כמה טבעי הדבר, בעיניים חרדיות, לראות בפינוי מגוש קטיף אקט נוסף במסע הבריחה של עם ממורשתו. הנה, לאחר שהשילו מעליהם את השבת, ויתרו על התלמוד והמקרא והפנו עורף לחינוך היהודי, כעת הם ממהרים להיפטר גם מהנכסים הפיזיים של המדינה - ועוקרים יהודים מביתם.



קדימון למלחמת התרבות



אולם מעבר ל"אחוות המיעוטים", ישנו כאמור גורם נוסף, ספציפי, שמסביר טוב יותר את העמדה הניצית שאימצו החרדים. והוא נוגע לשבר החברתי שפקד את מחנה המתיישבים הדתי-לאומי בתקופת ההתנתקות. האזרח החרדי עוקב בהשתאות ובדאגה אחרי המאבק, ומגלה את שוויון הנפש המוחלט שמגלה החברה הישראלית הבורגנית אל מול סבלם של המתיישבים. ללא כל קשר לשאלה האם המתנחלים אמורים היו להתיישב מלכתחילה בחבל ארץ זה, ישנם חוקי ברזל בחיי חברה שאותם אף אחד לא מפר: בשעה שעולמם של אלו חרב בעדם, ומעשי ידם טובעים בים, אך טבעי שיימצא אדם או שניים - מעבר לאריאל זילבר - אשר ייצא למחסומים ויחבק את האחים, התועים בעיניו, בדרכם חזרה הביתה. במקום זה, תל-אביב השבעה צהלה ושמחה, וקשה להימלט מתרועת השמחים לאיד
התמיהה העגומה הזאת מתחזקת שבעתיים, כאשר מביאים בחשבון אל מי בעצם מופנה הניכור הזה. גם לדעת פקידי האוצר, מדובר בציבור שמוציא מתוכו את העתודה האנושית המשובחת ביותר ומעמידה לרשות הצבא והאזרחות. ישראל הגדולה, ואת זה יודעים כל מפקדי צה"ל, לא תוכל לצאת למלחמה הבאה שלא תבוא, בלעדי אותם צעירים נחושים ומסורים למטרה. מעניין יהיה לדעת איזו חלופה אנושית אחרת מציגים כל אותם חברי-כנסת ועיתונאים ג'נטלמנים, שמוכנים לוותר ברצון על שירותם של בני הציונות הדתית. אפשר בהחלט שלא לאהוב את לאומנות היתר של הצעירים הללו, וניתן גם לחלוק על טיב וסדר הערכים שאימצה הציונות הדתית. אך במציאות של היום, מיהו הצעיר התימהוני שמוכן לוותר על לינת לילה, לשם אידיאל כלשהו, להוציא צעירים אלה?



אם אלו הם כללי ההתנהגות שמופעלים כלפי ציבור המתיישבים, שואל החרדי בדאגה, מה יקרה כשהסכסוך הישראלי-ערבי יירד מסדר היום, ואז תפרוץ במלוא עוזה המלחמה על הזהות היהודית של המדינה? הרי הפעם, המיעוט החרדי הוא זה שיעמוד בדרכה של אומה שלמה. לעתים נדמה שהמערכה הנוכחית היא בסך הכל קדימון למה שיתחולל בעתיד הלא רחוק, במפגש שבין המיעוט החרדי לממשלה. בצומת הדרכים ההוא, כאשר יתפנו היהודים מצרות אויביהם וייפגשו לדיון בשאלה הרת הגודל על המינון הנכון בין יהדות ודמוקרטיה, יעמדו אלה מול אלה - תל-אביב המאיימת מול בני-ברק המודאגת, מיעוט קטן מול מנגנון דורסני ומנוכר - ושם, במפגש הטראגי, תיעלם הסימפטיה המעטה, שעוד מצליחה המדינה להפנות כלפי המתיישבים.



יוסי אליטוב, סגן עורך השבועון החרדי "משפחה