על האלמנטים האינפורמטיביים בתנ"ך (ח"א)

שאלת תקיפותו ההיסטורית של הטקסט התנכי הייתה מאז ומעולם שאלה שהעסיקה רבות את ההגות התיאולוגית וההיסטורית כאחת, חוקרי מקרא מול הוגים דתיים, היסטוריונים מול תיאולוגיים וכו', נשאו ונתנו בסוגיה זו, כאשר זה בכה וזה בכה, ועדיין הנושא לוקה בחוסר בהירות והכרע.
היהדות המסורתית ניסתה להגן בכל כוחה על התקיפות ההיסטורית של ספר התנ"ך על שלל מרכיביו, מתוך הנחה אפריורית כי האמת האלוהית האצורה בתוכו היא בראש ובראשונה אמת היסטורית פשוטה המשקפת את קורותיה של האומה הישראלית בראשית התהוותה, ואת ההנהגה האלוהית המופלאה לה זכתה אומה זו בערש ימיה. האופן שבו נתפסה אמת היסטורית זו היה כה דוגמאטי עד כי ההגות המסורתית תלתה את אכסיומת האמת האלוהית המיוחסת לתנ"ך בכלל ולמקרא בפרט באמת ההיסטורית בדבר התגלות האלוהים בהר סיני לעיני כל ישראל ונתינת התורה במעמד היסטורי חד פעמי זה. האותות והמופתים של סיפור 'יציאת מצרים' ומסכת האירועים המופלאה שקורת את עם ישראל מרגע יציאתו מעבדות לחירות, משמשים כנקודות ציון מכוננות בדוקטרינת האמונה והמסורת היהודית, וכמצע להשתת התורה והמצוות בקרב האיש הישראלי. ניתן להבין את העיקרון התיאולוגי העומד מאחורי אסכולה זו על פיה המסורת היא עצם הלוז של האמונה והמורשת היהודית, ומה אוצר בחובו את עיקרון רציפות המסורת יותר מאימות היסטורי עובדתי אודות אירועי התגלות פלאיים, אירועים המועברים מאב לבנו כעובדה היסטורית ברורה כבר לאורך אלפי שנים.
ואומנם עיקרון זה עם כל היותו מובן לכשעצמו, מתוך היותו מאשש את יסודות האמונה והדת בלב המאמין בעצם היותו מעגן את המציאות הריאלית בתוכו ומעמיד את העיקרון ולפיו האמונה מדברת מתוך המציאות גופא, עדיין יש לדון ביחס למגמת הטקסט התנכי עצמו, האם כוונת הכותב הייתה אכן בראש ובראשונה תיעוד עובדתי של אירועים שהתרחשו באותם ימים, או שמא מלכתחילה לא נכתב הטקסט כשיקוף להתרחשות עובדתית כלשהי, אלא כפלטפורמה להעברת אידיאות תיאולוגיות, מצוות משפטים וחוקים, כאשר שאר כל הפרטים שהם כביכול אינפורמטיביים לא באים אלא כתיאורי רקע למגמה המרכזית והגדולה שלשמה נכתב הטקסט, ודומה כי אין צורך להרחיב אודות מקומה של וחשיבותה של יצירת מציאות מסגרת נרטיבית/סימבולית שלעיתים באה בדמותו של אפוס מובהק, ולעיתים בדמות של אלגוריה צרופה, כאשר אלמנטים אלו אין תכליתם אלא מציאת מסילות לליבו של הקורא על מנת לנטוע בו את האידיאות האלוהיות, ולהאיר לו את הדרך אשר ילך בה, העיקרון של 'דיברה תורה כלשון בני אדם' מלמדינו כי התורה נכתבה בשפה ובסגנון היותר קרובים לשפת בני אדם, הלך חשיבתם, וסגנון חייהם, עיקרון זה יכול לשמש כבנין אב לאופן שבו יש לקרוא וללמוד את הטקסט המקראי ולהתייחס לאלמנטים שאינם בבחינת אידיאות, או מצוות והוראות וכיו"ב.


ניקח לדוגמא סיפור יציאת מצרים (סיפור המהווה פרדיגמה מובהקת למשמעות הנרטיבית הגדולה של סיפורי המקרא), גם הגישה הקונסרבטיבית ביותר תודה בכך שתכלית כל סיפורי האותות והמופתים לא באים אלא להטמיע בליבו של הקורא אמונה והכרה עמוקה בקיום האלוהים וביכולתו הבלתי מוגבלת וכו', כאשר מסכת תיאורם של אירועים משמשת כמצע מוחשי וקונקרטי לאותם האידיאות.
ולכך נניח כי אדם כלשהו ישיג בדעתו את ההכרה בדבר חיוב האלוהים, והיותו משפיע ומחייה תמידית את היש כולו, והיותו בלתי מוגבל וכו', וכן יקבל על עצמו את המצוות הנגזרות מאירועים אלו, וכך גם יאמת בדעתו את היות מצוות התורה מחויבות מפי האל. אך באופן יוצא דופן, אימות דוגמאטי זה בא לו לאותו האדם מתוך התבוננות מעמיקה בטיב דוגמות האמונה היהודית, וביסוד האלוהי הנעוץ במצוות התורה ואורחותיה, כאשר מלכתחילה התחוורות זו הנה מצומצמת אל אותם העיקרים שאומתו בדעתו, כאשר במקביל אינו מודע כלל לאותם אלמנטים אינפורמטיביים המופיעים בתורה, או לחילופין מודע הוא לקיומם של אותם אלמנטים אך לא נתחוור לו כל צורכו אמיתותן העובדתית, אדם שכזה בוודאי שראוי לו לבוא ולהיכנס תחת כנפיה של שלמות האמונה והדעת כי הלא כך או כך הרי השיא עצמו אל אותו מקום תכליתי שכלפיו מתווה התורה את האדם. הדבר העולה א"כ כי האלמנט הנרטיבי המופיע בתורה גם ע"פ האסכולה המסורתית אינו אלא בבחינת 'אמצעי' למגמה התורנית המכוונת, ואם אכן זוהי כוונת הטקסט הרי שבכך פסל עצמו מלהוות אינדיקציה היסטורית לעובדות כלשהן ומלשאת תוכן מדעי קונקרטי.
ואומנם למשכיל הבא בסודה של מקרא אין הדבר משנה כלל ועיקר כך או אחרת, כי כאשר יבוא אדם בסוד האמיתות האלוהיות שאוצרת התורה בחובה ובכלל זאת ספרי הכתובים והנביאים, יבוא חיש לידי מסקנה נהירה כי האלמנט הפחות רלוונטי ובעל משמעות ביחס לתנ"ך הוא האלמנט ההיסטורי, אותה אמת אלוהית מוסרית אשר צפה ועולה מתוך הכתובים, מאירה ומפציעה מתוך עצמה באופן אשר הופך לטפל ואזוטרי כל אלמנט שאיננו מטאפיזי בהחלט, ולכך גם אם בנוגע לאותם אלמנטים היסטוריים (כביכול) גופא, יחס אלגורי, מיתוסי או כל כיו"ב הוא בבחינת רדוקציה, ביחס לאותה אמת מטאפיזית מופלאה המדברת מתוך הטקסט אין לדבר כל משמעות.
וכאן דומני שמן הראוי להביא את דברי התוספות (יבמות נ' א' ד"ה תדע)
'תדע שהרי נביא עומד - וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והייתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא'

החידוש המרעיש שדברי התוספות מאיר את סוגיה זו בפרספקטיבה נפלאה, מדברי התוספות למדנו כי גם אם נביא עומד וצופה שיתרחש כך וכך, הרי שאין בצפי זה כל אלמנט של ניחוש או הגדת עתידות, ובוודאי שאין בכוונת הנביא מלכתחילה להתערב בתנועת המציאות ולהכתיב את קורותיה, תכלית חזון הנבואה היא זיהוי קולע של האופן שבו ראויה המציאות הטבעית להתפעל במידה והיא מתאימה עצמה כבבואה לאידיאה המטאפיזית, ולהיפך, איך ראוי לה להיראות למציאות אשר הסתאבה וניתקה את זיקתה הקוסמית לאידיאה הנעוצה בראשיתה.

חידוש זה בונה אב גם לסוגיה זו דידן, סיפורי המקרא בפרט והתנ"ך בכלל באים לגולל בראש ובראשונה קורותיה של אומה המתנהלת אל מול האלוהים, ואיך וכיצד ראוי לקרות לה ולסובבים אותה במידה והולכים הם לאורה של האידיאה האלוהית, ובמידה ולהיפך. ובקיצור, יותר ממה שסיפורי המקרא מלמדינו מה אירע, מלמדים הם מה ראוי לקרות בסיטואציות כאלו ואחרות.
גישה זו המזהה תוכן אידיאי בסיפורי המקרא נתמכת לאור העובדה כי במידה ונניח שכוונת הכותב הייתה לתעד היסטורית מאורעות שקרו בתקופה ההיא, הרי שהרבה מאוד פרטים ופרטי פרטים המגוללים בהרחבה, נראים כמיותרים וחסרי פשר, והדברים מתבארים מתוך דברי רבנו המורה (מו"נ ח"ג פ"נ) וז"ל
יש כאן דברים שהם 'סתרי תורה' גם כן, כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם, והם - אלו הסיפורים אשר סופרו ב'תורה', אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם - כספרו הסתעף המשפחות מן נוח ושמותם ומקומותם, וכן "בני שעיר החורי", וסיפור "המלכים אשר מלכו בארץ אדום", וכיוצא בהם. וכבר ידעת אמרם ש'מנשה הרשע' לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות - אמרו, "היה יושב ודורש בהגדות של דופי, היה אומר, לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע וגו''?". ואני אודיעך כלל אחד, ואשוב אחר כן אל הפרטים, כאשר עשיתי בטעמי ה'מצוות':
דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב ב'תורה' הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס. עכ"ל
והנה ביקורתו של מנשה על אותם המקומות בוודאי שלא כוונה כנגד תכנם ההיסטורי, לא השאלה האם לוטן היה אכן אחי תמנע העסיקה את מושבו השפל של מנשה, ברור לחלוטין כי ביקורתו כוונה כלפי ההנחה כי קיים תוכן אידיאי בכל אותם הפרטים הטכניים אינפורמטיביים המופיעים בתורה, בעיני מנשה פרטים אלו הם ריקים מכל פשר היכול להיות רלוונטי בעבורנו הקוראים, מה שבעיניו עושה את הטקסט לארכאי ומייגע. ע"פ הרמב"ם הגישה הנגטיבית להשקפתו הביקורתית של מנשה, מזהה תוכן רעיוני אימננטי האצור באותם הפרטים, שתכליתו או להעשיר את עולמו האידיאי של הקורא, או לחילופין לחייב או לשלול מעשה מן המעשים, כאשר תוכן זה הוא אשר מצדיק את הופעתם של פרטים אלו.
לא נרחיב כעת באופן שבו מזהה הרמב"ם תוכן רעיוני ברבים מאותם הפרטים האינפורמטיביים, אבל המעיין שם בדבריו בהרחבה ימצאם זהים ביותר לגישה כפי שהוצגה לעיל, הרכיבים האינפורמטיביים המופיעים במקרא לא באים אלא להאיר את יחסה של האידיאה האלוהית אל סיטואציות ומקרים כאלו ואחרים, מה שכאמור מעמיד את האלמנט העובדתי במקום משני וטפל.
הפלוגתא בין שתי גישות אלו היא נוקבת ביותר, אך דומה כי לפחות בהשקפה אחת קיימת ביניהן תמימות דעים, האלמנט ההיסטורי לכשעצמו אינו יכול לשמש כעילה ספרותית מספקת לאופן שבו התורה מפרטת בהרחבה התרחשויות, שמות, מקומות וכיו"ב.
(במק"א התייחסתי אל האופן שבו מתנסח הרמב"ם ביחס אל ביקורתו המקראית של מנשה, "וכבר ידעת אמרם ש'מנשה הרשע' לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות".. בלשון הגמ' מוזכר רק 'שהיה יושב ודורש' אך הרמב"ם לא ראה בדרשות אלו פעולה ביקורתית מקצועית ותמימה, אלא 'מרבה מושבותיו הפתוחים רק באלו המקומות' היינו ביקורת שאינה אלא טריגר להצדקת מעשיו הרעים, וריפוד מקומו השפל בעטיפה של ביקורת מקראית פסאודו עניינית {ע"ד 'לא ביקשו ישראל לעבוד ע"ז אלא להתיר להם עריות'} וזו למעשה הבעיה האמיתית בביקורתו זו של מנשה. ובמק"א הארכתי בזה).


המשך יבוא.






תוקן על ידי - החבוי - 11/08/2005 14:53:46

תלמיד,

האם ניתוקו של האדם מסביבתו היהודית מחייב שיפסיק לשמור מצוות?

העמדת הקרבת האדם לאלוהיו או ההקרבה למען בני האדם היא זו שעומדת כאן למבחן?

הרי הרמב"ם במו"נ מביא את האפשרות של האדם הבודד העומד במבחן האמונה באלוהיו-

החבוי ,אמשלום.ספרן וקעלעמר.

לא באתי להסיט את האשכול , ואיש באמונתו יחיה. ברור לי כי אמשלום מזדהה עם הדברים , היא רבה רפורמית ואינה מסתירה את העובדה שהתורה מהווה עבורה מתודה מוסרית ערכית - ולא ציווי מחייב . את שאר המזדהים איני מכיר ואיני יודע את דעתם.
מעניין אותי לדעת מה דעתם על יהודי המחליט ליסוע לאפריקה ולסיע בהאכלת וריפוי ילדים רעבים - דבר המנתק אותו מסביבה יהודית , אוכל כשר שמירת שבת ומצוות , ברור לי כי אמשלום תעודד כל הקרבה מוסרית למען ילדים רעבים , אולם אתם מה דעתכם ?

אמשלום גם אני מצטרף.


ואני מאמין שהחבוי יודע מהן הסתייגויותי. אחת מהן היא שעל המקרר שלי ממוגנטות רק תמונות ילדי.

ספרן,

לו הייתי רוטשילד... לו היתה לי ספריה....

אמשלום,

אולי המקרר זמין יותר,אבל הדברים ראויים לא רק למיגנוט

אלא,למסגור בספרייה,למשל,ליד השיר IF,למשל.

החבוי,

ברשותך, אני רצה להדפיס תשובתך לתלמיד, ולמגנט אותה אל המקרר שלי.

תודה.

ריב,

אני מסכים איתך שתפיסת הנבואה של הרמב"ם, לפחות בפרקי הנבואה במורה, אינה של נביא כ'חוזה עתידות' דוקא (ואם כן אז כפועל יוצא מחוכמתו). הזכרתי את ליבוביץ' כיון שהוא אהב להזכיר את התוס' הזה, ובניגוד לרמב"ם, אני סבור שהתוס' היו רחוקים מראיית הנבואה כך.

החבוי,

אני חושב שלא הבהרתי את דברי היטב:

ההבחנה אינה בין יחיד לאומה. ע"פ תפיסת הנבואה של התוס' גם אומה יכולה לעשות תשובה ולבטל את גזר הדין שחזה לה הנביא (יונה ונינוה וכיו"ב).

טענת תוס' היא שדברי הנביא הם תחזית עתידית ודאית - בהנחה שהחוטא/ים יתמיד/ו בחטאו/ם. אם כך יקרה, אין ספק, אליבא דתוס' שהנבואה תתממש.

ואולם, אם הללו ישובו בתשובה - הנבואה כביכול לא באה לידי מימוש.

אלמנט חיזוי העתידות כתוכן עיקרי של הנבואה אינו מסולק ע"י התו"ס (אם כי, כהערת ריב - הוא בהחלט 'מעודן' בתורת הנבואה של הרמב"ם).

ממללא.

אני מקבל את הערתך בדבר החילוק שקיים בין מקום שבו הנבואה מכוונת כלפי אדם, שאז הנבואה הדטרמניסטית נתקלת באלמנט הבחירה האנושי, לבין מקום בו הנבואה מכוונת מיסודה כלפי מציאות דטרמניסטית (כמו 'אומה' ו'מדינה' וכו'), ואו אז הנבואה אינה אלא בבחינת גילוי מילתא בעלמא אודות הצפוי לאותה המציאות.


תלמיד.

אני איני לא רב, לא דרשן, לא חוקר אוניבסיטאי, ובוודאי שאיני מתפרנס מעיסוק זה, ובכ"ז יש לי הפתעה קטנה בשבילך..

אותי מעניינים מאוד סיפורי התורה !!
בשבילי התנ"ך בכלל, והתורה בפרט, מעניינת הרבה מעבר ממסגרת ריטואל קהילתי של קריאה בתורה בימי שבת ומועד.

התורה מעניינת אותי, כי היא בעבורי כאבן בוחן לשקול בו את אורחותיי, לחייב את טוב, ולשלול את הרע.

היא מעניינת אותי, כי היא מפרנסת את דעתי באור צחצות הדעת האלוהית.

היא מעניינת אותי, כי היא מעשירה את רוחי ערכית, תרבותית, ספרותית, אנתרופולוגית ועוד ועוד.

היא מעניינת אותי, כי היא משמשת בעבורי מצפן צרוף, למוסר, לאידיאלי, לנכון, לשלם, לתכליתי... לאלוהים !!

סיפוריה מעניינים אותי, בשביל לתהות באמצעותם על טיב מצוות כמו 'מחיית עמלק', מיהו עמלק? טיבו וכו'?
וחשוב לי לשקוד על התעניינות אקטיבית זו שלי, על מנת שלא אמצא את עצמי מבצע מצוות אנשים מלומדה מעשים חלמאיים חסרי פשר, ובוודאי שלא חלילה מעשים אנטי מוסריים..

והערת סיום: אני לא מוכן לקבל את ההנחה שאותה התורה ניתנה למשה בסיני מפי הגבורה, ע"פ עיקרון של ביצה ותרנוגלת 'כי כך כתוב בתורה'.. וגם לא ע"פ מסורת כזו או אחרת תהיה מוצקה ככל שתהיה. התעניינותי האקטיבית נובעת בראש ובראשונה מתוך הנחה כי במידה ואכן נכונה ההנחה כי התורה היא 'אלוהית' מטיבה, על טקסט זה לדבר ולאמת את אותה תכונה אלוהית מתוך עצמו, ומתוך עצמו בלבד !!
אבל זה כבר נושא לדיון אחר ורחב לכשעצמו.

ממללא,

עיין היטב בעיקר במו"נ חלק ב' פל"ח, וראה, שמא הרמב"ם, שמנפנף בדבריו שם (ובכלל בכל פרקי הנבואה, ובהלכות יסודי התורה)גם הוא 'נופל', והרבה לפני ליבוביץ, ומוצא שאין ייחודו של הנביא בהגדת העתיד, ויתכן שבני אדם 'רגילים' יימצא בהם הכושר לחזות עתידות.
יתרה מזו, המושג של נביא ללא נבואה טבוע בהלכות יסודי התורה במשנה תורה בחלוקה שהרמב"ם עושה בין הנביא השליח לנביא לעצמו,ומהותו של הנביא באה לידי ביטוי בזה שהוא רואה את האמת, והוא יודע, שהאמת שהוא רואה ויודע, זו האמת.

אולי בטובך, פעם אחת ולתמיד תסביר לנו מה מחדש לנו ליבוביץ' בנסותו לעצב מושג של נביא ללא נבואה.




תוקן על ידי - riv - 11/08/2005 23:47:03

סליחה על הסטת האשכול.

אדם, כואב לו מוסר צועק מוסר.(זה לא אומר חלילה שאתה לא מוסרי,או שאני כזה סתם ציטטתי שיר...)


אתה לא חייב כמובן לענות לי. אך זכותי לשאול אותך על דבריך כפי שאני רואה אותם ולאו דוקא במקום שנוח לך.

תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 11/08/2005 19:34:00

החבוי.

יסלח לי כב' על דרך התבטאותי. אבל.

את מי מעניין הסיפורים בתורה ומשמעותם ?, מלבד, רבנים/ות ודרשנים/ות שצריכים/ות לדרוש בשבת ובאירועים ,

או חוקרים באוניברסיטאות ומורים שמתפרנסים מעיסוק זה.

לאדם האורתודוקסי אין כל משמעות ל"יצירת פלטפורמות תיאולוגיות ," או " כאשר אלמנטים אלו אין תכליתם אלא מציאת מסילות לליבו של הקורא על מנת לנטוע בו את האידיאות האלוהיות,"

אני לא ממשיך ומצטט את כל המילים היפות שבמאמר.

מה שמהווה עבורינו התורה אינה אלא ספר שמשמש אותנו לקיום קריאה בתורה בשבתות ובמועדים ,שני וחמישי. וכן דרך לביצוע מצוות זכירת מחיית עמלק.

אנו מקיימים מצוות והלכות על פי התורה שבע"פ.

הדבר היחיד שעבורינו מהווה מציאותו של ספר התורה הוא שאנו מאמינים כי הוא ניתן למשה בסיני ונכתב ע"י משה מפי הגבורה. ועובדה זו מהווה את הבסיס להתנהגות חלמאית על ידינו . איסור לנסוע לים בשבת. איסור לשתות בירה אחרי ליל הסדר. או כוס תה אחרי כל נידרי וכו' וכו' .

החבוי,

אני מסופק אם בעלי התוס' אכן התכוונו לומר את הרעיון שאתה מנסה לשדך להם (רעיון, שאני באופן אישי מקבל ונאים לו כלי הניסוח שהבעת אותו בהם).

התוס' בסה"כ אומרים שהנבואה היא על תנאי שהחוטא יתמיד בחטאו אך מובן שלו יעשה תשובה לא יענש, שהרי כל מטרת הנבואה היא להביאו לתשובה. אין בכך בכדי לערער על אמונת היסוד שהנביא אכן חוזה עתידות.

(אגב, בנקודה זו נפל או שמא התעלם ליבוביץ' שאהב לנפנף בתוס' הזה בנסותו לעצב מושג של נביא ללא נבואה).

נוו באמת אתה לא מצפה שאשתף פעולה עמך בהסטת נושא האשכול לפינה שאתה מנסה לקחת אותו אליה.

הנושא שאתה מעלה הוא רחב ביותר ודורש הזדקקות קונקרטית אל מגוון רחב של מצוות וחוקים תורניים ובחינתם לאור המוסר האנושי, במאמר זה עכ"פ אינני מנסה לקבוע כל מסמרה בסוגיה זו, בוודאי שלא באופן גורף.
וכן, ע"פ ראייתי התורה משקפת (לפחות בחלקה) את האמת המוסרית המוחלטת, שמנצנת באופן טבעי ברוח האדם.
אבל זה כאמור נושא לדיון נפרד ורחב לכשעצמו, מה גם שדומני שמרבית הקולמוסים שנשתברו בפורום זה, נשתברו על מדוכה זו בדיוק.

ואומנם למשכיל הבא בסודה של מקרא אין הדבר משנה כלל ועיקר כך או אחרת, כי כאשר יבוא אדם בסוד האמיתות האלוהיות שאוצרת התורה בחובה ובכלל זאת ספרי הכתובים והנביאים, יבוא חיש לידי מסקנה נהירה כי האלמנט הפחות רלוונטי ובעל משמעות ביחס לתנ"ך הוא האלמנט ההיסטורי, אותה אמת אלוהית מוסרית אשר צפה ועולה מתוך הכתובים, מאירה ומפציעה מתוך עצמה באופן אשר הופך לטפל ואזוטרי כל אלמנט שאיננו מטאפיזי בהחלט, ולכך גם אם בנוגע לאותם אלמנטים היסטוריים (כביכול) גופא, יחס אלגורי, מיתוסי או כל כיו"ב הוא בבחינת רדוקציה, ביחס לאותה אמת מטאפיזית מופלאה המדברת מתוך הטקסט אין לדבר כל משמעות.


אולי פעם אחת ולתמיד תראה לנו את אותה אמת אלוהית ומוסרית. עד עתה בפורום הזה עסוקים בעיקר בכיבוי שריפות,בתירוצים ובפלפולים איך ליישב את המוסר הפשוט הבנוי על ההגיון הבריא והטוב (כן כן.. בן איש אחד...) עם "מוסריותה" של התורה. ואם בצווי אלוהים עסקינן,אל תאמר מוסרי.