"ברוכים-הבאים" / אשר מדינה.

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים למחנה המצורעים,
היכנסו פנימה, יש מקום לכולם.

כאן בפנים, חם ונעים ויש תחושה של אחווה הדדית.
נכון שבחוץ הכול נראה גדול ונוצץ, אולם מי כמוכם יודע שברגע המבחן הכול קורס ואתם פתאום הופכים למנודים ומצורעים. לכן עדיף לכם להיות כאן איתנו ולהתמודד יחד עם הקשיים.

נכון, זה לא קל לכם, אתם מתביישים להסתכל לנו בעיניים. אנחנו השחורים שאהבתם כל כך להתנתק מאיתנו, הרגשתם חובה להדגיש שאתם ממש לא כמונו גם אם יש לכם כיפה על הראש. נפנפתם בכך שאתם ציונים גאים, משרתים בצבא ומשלמים מיסים, פטריוטים ללא גבולות למדינת ישראל.

הבטתם עלינו כעל קבוצה קנאית ותימהונית שלקחה את הדת רחוק מידי. בעיני עצמכם אתם הייתם הדתיים המוארים, השפויים, שיודעים לשלב בין דת ופרגמטיות, יודעים לקרוץ עין כשצריך להחליק עניינים. החילונים ידעו שעליכם אפשר לסמוך, לא תפרקו את הממשלה על איזה משחן שעובר בשבת ממקום למקום ובודאי שלא תעשו צרות קואליציוניות אם יקצצו קצת לישיבות. בסך הכול הדת היא דבר נעים וחמוד ועדיף שיישאר כך - חשבתם.

הבטתם על המדינה וראשיה כעל חזון היסטורי ומשיחי שמתגשם לכם מול העיניים. העדפתם לא להביט על המדרון הרוחני החמור שבו שועטת המדינה ומוסדותיה אל עבר התרסקות ערכית טוטאלית. מבחינתכם כל עוד הדגל הכחול-לבן התבדר ברוח הקלילה של הר הבית וגבעות גוש קטיף, היה זה אות להתגשמות החזון. אימצתם בשתי ידיים את העיסה המאוסה של תרבות המערב השוטפת את המדינה, העיקר שהיא ארוזה בנייר צלופן כחול-לבן.

וצה"ל, אוהו צה"ל, היה התנ"ך המקודש. הוא חוד החנית בכיבוש הארץ ובהגשמת הגאולה. כאן, בג'בלאות ג'נין, בסמטאות טול כרם, במרדף אחר עוד מחבל נוסדה עד אבן במקדש גאולת עם ישראל. התיאוריה התממשה לכם מול העיניים, שלחתם בגאווה את מיטב בניכם אל הכפור הרוחני המסוכן הזה, העיקר שייקח חלק בבנין המקדש ההזוי. ואז, כשהוא חזר ללא כיפה, עם עגיל בצד ימין המשכתם לחבק אותו בחום, כיאה ללובש מדי צה"ל חסון ובריא.

פרצי הטרור האינסופיים מצד הפורעים הפלסטינים, נאמנותם הכפולה של ערביי ישראל, לקות הראיה מצד מנהיגי המדינה לחתום הסכמי שלום מפוקפקים עם האויב השכן – כל אלו לא פקחו את עיניכם ולא סדקו סדק קטן בחומת התיאוריה המשיחית על מדינת ישראל. ראיתם בכל אלו חבלי לידה, גייסתם פסוקים ומדרשים על החושך החזק לפני בוא האור הגדול, בעיניכם, עדיין הייתה מדינת ישראל החילונית והכופרת התגשמות הגאולה עליה התרפקו דורות של יהודים.

והיו איתותים ברורים. הכתובת הייתה רשומה על הקיר המתפורר. אחוזים מבהילים של בני נוער דתי-לאומי פרק עול וזנח מאחוריו את מסורת ישראל. רוב תושבי ישראל מוכנים לוותר על השטחים המקודשים תמורת כלום. כל הדגלים הגבוהים והגאים שהרמתם בגאון במשך כל השנים, מתקפלים לנגד עיניכם. השיטה קורסת, היא לא מחזיקה מים.

עד שבאה המכה, הסטירה המצלצלת שתהדהד באוזניכם עוד זמן רב. בין רגע אחד, כל המחנה הציוני הנאמן וחדור רוח הקרב הפך לפורע חוק, מסית, סהרורי ותימהוני. הושלכתם מלב הקונצנזוס החמים היישר אל מדבר המצורעים והמנודים. אתם כבר לא נוער איכותי עם מוסר לחימה גבוה, אתם התגלמות החשש להפיכה צבאית.

היי, פתאום אתם מוצאים את עצמכם מוקפים פרשי משטרה ומשאיות עם זרנוקי מים. מוכר לכם מאיפשהו? עד עכשיו הייתם צופים בהם מהבית, כשהם מושכים בזקנו של חרד קיצוני, מכים איזה ישיש עם כובע שחור ומרופט שנצמד לגלגלי בולדוזר בכביש 6. זה נראה לכם כל כך הזוי המחזה הזה, והנה אתם בסרט הזה, אתכם מוקפים בגדרות של תיל ומולכם עומדים עשרות אלפי חיילים. אתם האויב.

זה כל כך צורב, תחושת הבגידה. זה כל כך מתסכל לראות את סמל המדינה שנהגתם לנשק כל בוקר מופנה נגדכם. זו הסיבה שרבים מכם עדיין חיים בהכחשה, לא מאמינים שבעוד מספר ימים מישהו יוציא אתכם מהבית בכוח, כמו אחרון הפושעים הנמלטים.

והתקשורת? כמה חדים שיניה כשהיא נועצת אותן בבשר? אנחנו כבר התרגלנו, פיתחנו עור עבה, אבל אתם, שנופפתם בגאון בישראליות השורשית שלכם, כמה מצער לשמוע בכל בוקר שאתם חלק ממסע החרבת שלטון החוק במדינה. כמה מתסכל לראות את כל העיתונאים הופכים לשומרי האתרוג של שרון ולכם שוברים את הפיטם. אתם, שקידשתם את בית המשפט והעלתם אותו על ראש שמחתכם, הוא זה שמגלגל אתכם היום ממדרגות השיש המבהיקות שלו ושולח את המשטרה לעצור את האוטובוסים שלכם. מגאוות המדינה הפכתם לסכנת המדינה.

בואו, היכנסו פנימה אל מחנה המצורעים. אנחנו כאן מהתחלה, עוד לפני קום המדינה וטוב לנו כאן. אנחנו ראינו את המדינה הזו נבנית על אדנים חלולים, מלאים בקש וגבבה. ראינו את מנהיגיה לאורך כל הדורות מובלים בידי קומץ חילוני קיצוני, אכול שנאה עצמית על היותו יהודי, ובדרכי טרור ערמומיות מנסה להפשיט את היהודים ממלבושיהם הרוחניים-מסורתיים. לרגע לא חשבנו כי זו הגאולה המובטחת, לרגע לא הלכנו שולל אחרי בוהק בדי התכלת והלבן ולא התרשמנו מזיקוקי יום העצמאות.

נלחמנו את מלחמותינו, לא כדי להשליט את דתנו על אחרים אלא כדי לשמור על הגחלת היהודית הלוחשת מפני המים הזדונים המאיימים בכל רגע להציף את רחובותינו. גבינו שחוח מרוב חיצים ובליסטראות הנעוצים בו, דמינו הותר זה מכבר וכל כתב או אוחז מיקרופון יכול בשם רוחו הטובה להפוך אותנו לקרקס מהלך. לא, כבר לא כואב לנו, התנתקנו רגשית.

ברוכים הבאים.

המאמר פורסם בגיליון "מפתח-העיר"
מאת העורך אשר מדינה