| נשלח ב-16/8/2005 12:48 |
 |
| |
ההבנה במצוות שחייב למסור עצמו עליהם
שלום
שלש עבירות חייב אדם למסור עצמו עליהם ואלו הם: א. ע"ז ב. גילוי עריות ג. שפיכות דמים,
לכאורה הדבר המובן ביותר, וכך מבואר בגמרא, הוא שפיכות דמים, שמה עדיפים חייך על חייו, {אמנם לכאורה חומרת העונש צריכה להיות פחות חמורה, ואולי כך הוא, אך לא נראה לי, ואינו קשה}.
גילוי עריות, מבואר ברמב"ם מו"נ חלק ג פרק מ"ט, שהוא ענין מיעוט התשמיש ותיעובו וכו עי"ש, אך לכאורה הדברים קשים מלשון התורה, ערותך הנה וכו [וחוץ מזה, מצד עצם מציאותם של הדברים, לא בכל הדברים הנכתבים, ההימצאות איתם קרובה].
הלל צייטלין כתב בענין זה, אם אתה נגש אל אשה מתוך תאווה וכו, לא ייתכן עוד שתתייחס אליה, בכבוד האמיתי והראוי לה, ואלו הם דברי התורה אמך היא וכו, שבהם ראוי יותר שלא לפגוע, אך גם כאן הקושי גדול, שהרי א"ז בזיון ברמה כ"כ גבוהה, עד שמן הראוי שנחייב בו ייהרג.
פשטות התורה היא שזו פגיעה בקרוב, היינו, ערות אשת אחיך לא תגלה, ערות אחיך הוא, היינו שזה איזשהו בגידה באח, וזהו שחיתות בצורה גסה ביותר, ואולי כך מובן חומר הדבר, שהחמירה בו תורה כ"כ.
את ענין הע"ז אפשר לראות בשני צורות, לגישה שאלוקים הנו דבר מיסטי, אזי לכאורה הוא ענין, מרידה במושג הזה. ולגישה שאלוקים, זה כלל המציאות, לכאורה זהו אמור להיות מרידה במושג היושר שבתורה, {שאל"כ למה חיוב ייהרג ואל יעבור יש בו} וזה איני מבין, למה רואים באדם העובד ע"ז כמורד בכלליות ההגינות שבתורה, ולא כמסכן אשר עושה מעשה שטות.
תוקן על ידי - בתקל - 16/08/2005 12:49:57
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2005 09:53 |
|
| |
ראו הערתי באשכול על עדות של שוטנג על המשותף לשתים מן העבירות החמורות, שהן חיצוניות להלכה הפורמלית ולכן לא חל עליהן הכלל שהכל נדחה בפני פיקוח נפש.
אעיר כי אין כאן טענה אחרת מאשר הסתמכות על היסודיות והבסיסיות שלהן, אלא רק הצגה מעט שונה של טענה זו.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2005 23:15 |
|
| |
Nishtich-
Concerning the question which came first- the reasons given or the halachot:
I am aware that contemporary anthropologists are usually inclined to view a people's customs as predating the explanations given for them. The theory is that people live in accordance with the customs that have been passed down to them and the original reasons for the customs have often been forgotten or no longer apply.
People begin to inquire into the rationale for their own customs and they develop theories to explain them. eventually one or a number of these theories gains acceptance among the people and become(s) the official traditional explanation. However, if we accept this anthropological reading as it applies to the history of halacha, we will lose the emunah in Masoret Chazal.
RE: Mai Chazit- You say that there is a basis for saying that the real reason for the din of yehareg veal yaavor legabei retzicha is not Mai Chazit but actually something else, a kabbalah etc. You cite as evidence for this the case of Tenu lanu echad mikem vechu'. Your point is that in that case it would seem that mitzad Mai Chazit we should be mattir to hand over the individual. For it seems to make sense that we ought to sacrifice one life for the sake of saving many lives.
I seem to remember having read that R.Y.B. Soloveitchick (of Boston) put forth an explanation for this halacha. He said that we must understand that a nefesh miYisrael is of infinite, immeasurable value. There is no way to quantify or measure its value. Therefore it cannot even be said that many nefashot miYisrael are more valuable than one nefesh. So- the halacha is that we may not hand over the one nefesh to be killed for the sake of the many.
I am not sure whether R.Y.B. Solo. meant by this that the real operative principle here is not - Mai Chazit- but some larger conception of the inestimable value of the nefesh haYisraelit. He might have meant that this is the pshat in Mai Chazit- that one Yehudi can never assume that his nefesh is more valuable than that of another Yehudi. Nor may a Kahal of Yehudim assume that all the nefashot included in their community are, taken all together, more valuable than the nefesh of a single Yehudi.
Perhaps it makes sense to be dan in this context on the lashon of Rashi who writes concerning Mai Chazit: That there is no hetter to be over on Lo Tirtzach mitzad veChai Bahem. This is because in the usual case where the hetter of VeChai Bahem applies, HKB"H gains something -kvayachol. Because his will is being violated as an aveirah is being done but at least he gains the survival of a nefesh Yiraeli. This is the inyan of the hetter of VeChai Bahem according to Rashi- chavivut haNefesh HaYisraelit. In the case of Lo Tirtzach, however, Rashi explains, the result is that aveirah naasit venefesh avudah. Therefore there is no hetter of VeChai Bahem.
Based on this reasoning, perhaps it is possible to be dan in the case of Tenu lanu echad mikem- mitzad the consideration that- if they all allow themselves to be killed rather than hand over the individual- al kol panim- ein aveirah naasit. The understanding of the inyan then would be, I think, that we must look at the hetter of VeChai Bahem - al derech- Ein lecha bo ella chidusho.
It is true that one might argue that in this case- Tenu lanu echad mikem- HKB"H "gains" something because many nefashot miYisrael will be saved rather than one. However, in order to be mattir an aveirah we need to know that this case is included in the geder of VeChai Bahem. Veadayen lo matzinu- until we come to this case- that VeChai Bahem is mattir to be over an aveirah except where HKB"H "gains" to the extent that NO nefesh miYisrael is lost. Perhaps it might be possible to be dan on the inyan in this way.
I would very much appreciate it if you could give me chavot daatcha beinyan hazeh.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2005 19:41 |
|
| |
Nishtich-
-RE: --If there was a time when the Jews refused to fight on Shabbat- Why didn't their enemies take advantage by attacking them on Shabbat?-
You say- Who says their enemies did not take advantage in this way?
I went back and checked the original discussion and I found that it was not I who posed this question: Why didn't the enemies of the Jews take advantage etc.? I had cited Muadib as posing it but I was mistaken in that because by checking the link I saw that it was in fact you who had posed it. You also answered that there are reports of the enemies of the Jews taking advantage of the Jews in this way. In my earlier message, I mentioned the case of the Banu Qurayza which fits in with what you are saying. So- what are we arguing about here?
Concerning the order of things: Whether we ought to see the reasons given for halachot by Chazal as having actually been the original reasons for the adoption of those halachot- or- as a posteriori explanations for already accepted halachot.-
I beleieve there has been an eshkol on the subject of different kinds of derashot Chazal- Derashot Yotzrot and Derashot Samchutiot- I would be most grateful to anyone who would direct me to that eshkol.
I think it is generally accepted that there were differing views current in Klall Yisrael during Tannaitic times concerning the question of chillul Shabbat bemakom sakanah. I have read that the Qumran sect believed that it is assur to be mechallel shabbat even bemakom sakanah.
Also, there are (I think two) incidents of Yeshu HaNotzri practicing healing on Shabbat reported in the New Testament. As the story is told there, the Pharisees, who represent the party of Chazal, objected to Yeshu's Shabbat healings. Assuming that the stories do in fact represent accurately the opinions of the parties depicted- does this show that at that time the Perushim did not yet accept the hetter of pikuach nefesh on Shabbat? Or did the Perushim object because the sick individuals in question were not actually in a situation of pikuach nefesh and therefore the healing could have been postponed until after Shabbat? (I seem to remember that one of the instances involved the healing of a blind man, enabling him to see. This does not sound-like pikuach nefesh or even sakanat eiver.) ---???- I don't know.:-o] 
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 14:04 |
|
| |
נישט,
הפטור של עובד מאהבה ויראה יכול להתפרש כפטור מעונש. וה כדעת הסוברים שהעובר מחשש לחייו אמנם עשה שלא כהוגן אך הוא פטור מעונש.
חבוי, גם על אכסיומות יש טעם להתווכח (כטענתי בספרי), אולם זה דורש יתר פירוט.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 13:09 |
|
| |
Nishtich-
Thank you for your enlightening comments and corrections.
Moadim LeSimcha-
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 12:12 |
|
| |
איכה
<"לגבי ע"ז מהו המקרה שעליו אומרים יהרג ואל יעבר? אם בכלל יש מצב כזה? בכלל מהי ע"ז ללא כונה?">
איני יודע אם שאלתך היא כשאלתי:
לדברי הגמרא בסנהדרין (דף סא) העובד עכו"ם מאהבה או מיראה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור.
להלכה נפסק שהעובד מאהבה או מיראה פטור, (וכמובן, פטור אבל אסור).
בהגדרת האהבה והיראה ישנה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד, (הלכות עכו"ם פ"ג הלכה ו), שלדברי הרמב"ם, האהבה היא אהבת הצורה, והיראה היא שמא תריע לו, ואילו לדברי הראב"ד, האהבה היא אהבת אדם, והיראה היא יראת אדם.
אדם פטור אם הוא עובד עבודה זרה מפני שהוא אוהב אדם שאומר לו לעבוד עבודה זרה, או מפני שהוא פוחד מאדם שאומר לו לעבוד עבודה זרה.
ושאלתי היא:
היש לך יראה מאדם, גדולה מהפחד שיש לאדם כאשר מאיימים עליו במוות, אם לא יעבוד עבודה זרה, ואיך יסביר הראב"ד מהי "עבודה זרה" ומהי אביזרייהו דע"ז?
___________
שרירא
<''if there was a time when Jews did not wage war on Shabbos- why didn't their enemies take advantage of this by mounting attacks against them on Shabbos''>
מי אמר לך שלא הה כן, במקומות שלא נלחמו בשבת?
אם נעיין בגמרא (סנהדרין דף עד, א) נבין, שעד לקבלת ההחלטה בבית נתזה, לא היתה לפניהם הלכה ברורה או מסורת, כיצד יש לנהוג במקרה של כפיה מבחוץ לעבור על דת, ואיני בטוח אם ה"לימודים" שבגמרא, הם הסיבה להחלטה או רק הצדקה ל"אחר זמן", כאשר הסיבות הן הרבה יותר פשוטות,
ראה למשל, את הכסף משנה בהלכות יסודי התורה (ה, ה) מביא טעם לאיסור שפיכות דמים שאינו הטעם של "מאי חזית":
"דקבלה הייתה בידם דשפיכות דמים ייהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכרז דשייך, אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דייהרג ואל יעבור".
מפני שיתכן שיהיו סיבות מדוע חיי פלוני עדיפים, למשל במקרה בו עומדת בפנינו ברירה בין הריגת יהודי אחד לבין הריגת אלפי יהודים, שלכאורה, ודאי עדיף שייהרג אחד ולא ימסרו נפשם אלפים. אעפ"כ מצאנו בירושלמי תרומות (פרק ה הלכה ד):
"אפילו היו כמה אלפים ישראלים ואמרו להם האנסים: תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל".
לפניך מתוך אשכולי: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. אדמו"רים בשואה.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1037362
בו הבאתי שייתכן דם אדום יותר.
"הצלת נפשות בספק סכנה" והיבטים הלכתיים בסוגיית "לא תעמוד על דם רעך"
מאת הרב שלום אופן
- המשך המאמר -
http://www.daat.ac.il/daat/tsava/maamar/hatsalat1-2.htm
"הצלת אדם חשוב"
במשנה סוף הוריות תנן "האיש קודם לאשה להחיות... ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ", כלומר קיימים דיני קדימה בהצלת נפשות. קיימת מערכת של עדיפויות כפי המופיע במשנה.
במה דברים אמורים כאשר נמצאים שניהם בסכנה ויש אפשרות להציל רק אחד מהם, מבלי להסתכן, אז קיימים דיני קדימה בהצלה.
אך האם רשאי אדם להתנדב למות במקום ת"ח?
מצינו במדרש בית המדרש חלק ו', במדרש עשרת הרוגי מלכות כאשר נתפס ר' עקיבא למלכות, ביקש ר' ראובן איצטרובולי שיהרגו אותו במקום את ר' עקיבא משום שהרבים צריכים את ר' עקיבא.
בספר חסידים סי' תרצ"ח כותב:
"שנים שיושבים וביקשו אוייבים להרוג אחד מהם אחד ת"ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא את חברי כר' ראובן איצטרובולי שביקש שיהרגוהו כי רבים היו צריכים לר' עקיבא".
לכאורה גם מהמסופר בירושלמי [תרומות פ"ח הל' ד'] לגבי רשב"ל שהכניס עצמו לסכנה ודאית ע"מ להציל את ר' אמי, אפשר לומר שהטעם משום שר' אמי הוא אדם חשוב ולגביו מותר להסתכן. ושמעתי מפי אבי מורי שליט"א שיתכן שזו הסיבה שהפוסקים לא הביאו את מדרש בית המדרש להלכה, כי שם מדובר באדם חשוב, כי רבי עקיבא היה רבן של ישראל ונחשב הדבר כהצלת ישראל, משא"כ בהצלת יחיד.
אולם להלכה כותב ב"אגרות משה", שגם עם הארץ אסור להכניס עצמו אפילו לספק סכנה בכדי להציל אפילו אדם חשוב מסברא דמאי חזית
ואולי לכן גם פירש רש"י "מאי חזית דדמא דידך סמוק טפי: מי יודע שיהיה דמך חביב ונאה ליוצרו יותר מנפש חברו", והיינו, שעצם רציחת החבר "אינה תמיד בעיה מהבחינה ההלכתית", מפני שיתכן שחייו שווים יותר מחיי חבירו.
אין אנו יודעים מה היו הדעות האחרות שהובעו בישיבת אותו וועד,
אך אנו יודעים שרבי ישמעאל אמר: "שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, שיעבוד ולא ייהרג, שנאמר 'וחי בהם' ולא שימות בהם".
ואנחנו גם יודעים, שההחלטה באותו וועד היתה לפי רוב קולות ולא לפי מסורת:
"נמנו וגמרו כל העבירות בתורה אם אומרים לאדם עבור ועל תהרג יעבור ואל ייהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים".
אם היו צריכים לספור את הקולות ולהחליט לפי רוב, אין ספק שדעתו של רבי ישמעאל לא היתה הדעה היחידה שלא היתה כדעה שנתקבלה.
ייתכן שגם היו ביניהם כאלה שטענו, שעל אדם למסור את עצמו למיתה כדי שלא לחלל שבת,
אף אם מותר לחלל שבת בתנאים רגילים כדי להציל נפש, וכמו שרבי ישמעאל רצה להרחיב את ה"וחי בהם", יתכן שהיו כאלה שרצו לצמצמו.
מועדים לשמחה.
תוקן על ידי - נישטאיך - 20/10/2005 12:31:49
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 01:24 |
|
| |
אני מקבל את הקביעה (העולה מהודעתך) כי בדבריי ישנם כמה אכסיומות. אין בכוונתי להיכנס כעת לדיון בגופן של אותן האכסיומות, לדעתי (ובדעתי) הן ברורות כשמש בצהרים. ובוודאי שמי שיתפלג עימי על בגוף אכסיומות אלו לא יוכל לקבל את העקרון העולה מהן.
ולצורך העניין אחזור בקצרה על חלק אותן האכסיומות ביחס להערות שהערת לגביהן.
1. איסור ע"ז לא בא על מנת 'להגביל את יצר האדם', ואין זה משנה כלל ועיקר לגבי איזו תקופה מדובר.
2. גם לאכול יותר מידי הוא בכלל 'איסורי אכילה', אומנם לא בכלל האיסור ה'פורמאלי', אבל בהחלט בכלל טעם האיסור וכוונתו. (ואין צ"ע כלל בשאלה 'אז למה אינו בכלל האיסור הפורמאלי'?? וד"ל).
3. הטעם שנתנו חכמים לחיוב מסירת הנפש באיסור 'רציחה', 'דמאי חזית וכו'', הוא הוא תמצית הטעם המוסרי הפשוט. ואדרבה, העובדה שניתלו חכמינו בסברא בנושא כה חמור, מעידה על המשקל העצום שהעניקו חז"ל למוסר הפשוט הקולע אל השערה האידיאלית, עד כדי חיוב מסירת נפש מתוך טעם שהוא בגדר 'סברא'.
4. ה'אדם' הוא 'אדם', באשר הוא 'אדם'.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 01:09 |
|
| |
ראשית, גם ביחס לג' החמורות יש הבדלים בין יהודים לבני נוח.
[אעיר במאמר מוסגר כי אתה מניח שקומת האדם הבסיסית משותפת ליהודים ובני נוח, ואני בהחלט נוטה להסכים. אמנם ר' שלמה פישר בדרשות 'בית ישי', על שבועות והושענא רבא כמדומה, כותב שנחלקו בזה אבות העולם, ע"ש. וכידוע הרב קוק באורות מסתפק בזה ונראה שמסיק לא כך].
שנית, אינני רואה מדוע התגברות על היצר של ג' אלו שונה מהתגברות על יצר האכילה וכדו'? אזכיר כי לפני אנשי כנסת הגדולה היה יצר לעבודה זרה, כמו עריות וכמו אכילה. כיום אנחנו לא מכירים זאת, וזה נראה מעט מופשט.
שלישית, אם אכן איסורי האכילה אינם אלא מכשיר להתגברות הצורה על החומר, אזי מדוע אין איסור לא לאכול יותר מדי? או לא לאכול דברים אחרים כדי להתגבר על היצר? על כן לא נראה שזה מסביר את איסורי האכילה בפירוט, ולכן קשה לי לקבל שזהו תוכנם האמיתי והמלא (אולי יש בזה חלק ממנו). ראה דבריי על טעמא דקרא בהודעתי הראשונה.
לסיום אעיר כי ייתכן שעצם החיפוש לטעם משותף של ג' החמורות אינו נכון. לגבי רציחה יש טעם מסברא 'מאי חזית'. ולגבי השאר גם ייתכן שטעם החומרה אינו זהה.
נכון שברמה הפורמלית ניתן להשוות ביניהן בעל כרחנו, שהרי מעצם הדין למסור עליהן את הנפש עולה כי אין ערך לחיים כשעוברים עליהן. זה ודאי משותף לכולן.
ועדיין ברציחה זה נראה שונה, שכן מעורב כאן מישהו אחר (מישהו נפגע, להבדיל מעריות ששם יכול להיות שיתוף פעולה). כלומר שם יש טעם לחיי שלי, אולם לחיי העולם בכללו אין טעם, שכן סך כל החיים נפגע. ואולי אפילו יש טעם לחיי העולם בכללו, רק אין הצדקה שהממשיך לחיות יהיה אני ולא השני. על כן נראה שרציחה אינה דומה לשני האחרים אפילו ברובד הפורמלי הזה.
וכל זה תליא האם 'מאי חזית' הוא הטעם האמיתי. וכבר הערתי על כך לעיל, וראיתי כעת את הכס"מ בהל' יסודי התורה (ה, ה) שכותב להדיא שזה לא הטעם האמיתי ואף מסיק נפ"מ מעשית.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 00:50 |
|
| |
מיכי היקר.
אנסה להטעים מעט יותר את דבריי.
אם נתחקה אחר מרבית המצוות הן מצוות העשה והן הל"ת, נמצא כי בתכנן נעוץ אלמנט עמוק של העצמה צורנית שלה זוכה המאמצן באופן המכוון. ניקח לדוגמא 'שמירת שבת', עצם הימנעות האדם מעשיית מלאכה ביום אחד מימי השבוע והתכנסותו פנימה אל עולמו האישי והרעיוני, תורמת באופן דרמטי להעצמה בדמותו הצורנית ולהשתלמות רוחנית גבוהה יותר לעומת האדם שנעדר מצווה זו. לאור פשר פוזיטיבי זה ניתן לחייב אחת לאחת את שלל איסורי שבת ופרטי הלכותיה. ואם בדוגמא אחת לא סגי, אתן דוגמא דוקא מאיסור שכולו נעוץ ב'לא תעשה' - 'איסורי אכילה' - האדם אשר מאמץ את איסורי האכילה ומיישמם בפועל, משליט את הצורה על החומר המתאווה, ומעמיד את הצורה כשולטת בכיפת חייו ובאורח מאווייו, ומונע מנטיותיו הארציות ליטול את בכורת השלטון על התנהלותו בעולם החומר. וכן הלאה וכן הלאה, והדוגמאות רבות מספור.
העולה א"כ, שלא ניתנו מצוות ואיסורים אלא שיהיו מעצימים ומעשירים את צורת האדם, ומעצבים את דמותו באופן היותר רצוי למקום.
נבדלים בזה בהחלט הן אותן ג' עבירות !! אשר אין בשמירתן כל אלמנט פוזיטיבי של העצמה. האדם אשר אינו עובד אלילים, או אינו רוצח, או אינו שוכב עם אחותו וכו', אינו זוכה בעקבות הימנעות זו להעצמה צורנית כלשהי בדמותו. אלא אדרבה - האדם אשר כן יעבור על איסורים אלו ישלול מעצמו בהחלט את 'שם האדם', ובעצם את עצם היותו, באשר עצם היותו הוא היותו אדם !! אחד המאפיינים של הפרש זה, הוא בכך שג' מצוות אלו הנן אוניברסליות בהחלט, ותקפותן ביחס לכל העמים שווה בתכלית השוויון. לעומת שאר המצוות (למעט מצוות בודדות כמו 'גיד הנשה' וכו') אשר ניתנו ביסודן לעם היהודי בלבד. ובוודאי שהטעם הוא כנתבאר.
אך עיקר דבריי היה באבחנה ביחס לאותן ג' עבירות אשר הן למעשה מעצבות את הקומה הנקראת 'אדם'. ואשמח לשמוע את דעתך ודעת החברים האחרים דפק"ק ביחס להארה זו.
תוקן על ידי - החבוי - 20/10/2005 0:59:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 00:19 |
|
| |
חבוי,
לא הבנתי את דבריך. אתה כותב שכל הלאוין, כמו העשין, באו לנסוך ממד חיובי-פוזיטיבי בנפש, ואילו ג' עבירות חמורות הן לבדן פועלות בממד נגטיבי.
האם זה לא חילוק בין עשה ללאו באופן כללי? ואם כן, אז שוב חוזרת השאלה מה מייחד את ג' החמורות?
שוב ראיתי שאולי כוונתך לומר שבקומת האדם החיובית ניתן לבנות על ידי עשין, ולא להרוס (את הקומה החיובית) ע"י לאוין. אולם ג' עבירות בונות משהו שלילי, ולא רק הורסות את החיובי. לכן כנראה אין טעם לחיים כשעוברים עליהן.
ובכ"ז תמהני בתרתי:
1. כיצד יש להבין את החילוק הזה? האם תוכל לפרט?
2. מדוע בניית משהו שלילי מונעת את ערך החיים? האם לא ניתן אח"כ לתקן ולבנות משהו חיובי. לא די לומר שיש כאן משהו שלילי, אלא עלינו להסביר שהוא כה שלילי עד שכל החים שייוותרו הוא אינו ניתן לתיקון, והחיים אינם שווים.
אולם כעת הדרא קושיא מעיקרא לדוכתא, שכן אם אכן זוהי ההגדרה של ג' החמורות, אז נראה שכל הלאוין יכולים לפעול גם הם בבניית משהו שלילי, אלא שזוהי שלילה שניתנת לתיקון ולכן אין ליהרג עליה. ולפי זה ההבחנה בין לאוין לעשין נותרת כסברא הפשוטה וכדכתבתי למעלה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2005 12:21 |
|
| |
דעתי איננה כשרה דיה בשביל להתבונן בכל תוכן האשכול לאורכו ורוחבו, אך מעיון מכופיא בהודעות של כמה מהחברים הנכבדים, חשבתי שיהיה ראוי לחדד את הדברים בהארה נכבדה שעלתה לי בעבר אודות תכנם של ג' העבירות שעליהן מחויב האדם למסור את נפשו.
הנה העובדה שפיקוח נפש דוחה את התורה כולה נובעת מן הטעם הידוע של - 'וחי בהם', ולא שימות בהם. והעניין הוא בוודאי כי סוד המצוות כולם (הן העשה והן הל"ת) לנסוך ולהעצים עניין ופשר רוחני פוזיטיבי, בחייו הארציים של האדם. ואשר על כן בשעה שאותה המצווה עצמה פוגעת בעצם חייו, הרי היא בעצם פוגעת ישירות בתוכנה המכוון שלה עצמה. והדברים עתיקים.
נבדלים בהחלט הם ג' מצוות אלו 'עבודה זרה' - 'גילוי עריות' - ו'שפיכות דמים', אשר הם מחייבים את האדם מהמקום ה'נגטיבי' דייקא, היינו: ג' מצוות אלו שמירתן אינה מעצימה פוזיטיבית את דמות קומתו הצורנית של האדם, ובוודאי שלא נוסכת כל ממד פוזיטיבי של עומק בחייו, אלא במידה ולא ישמרם או אז הרי השיא את עצמו וחייו אל מקום שהוא משולל בתכלית השלילה, אשר שוללים הימנו בהחלט את זכות הקיום.
עובדה זו נובעת מהיותם של ג' מצוות אלו, ג' רכיבי היסוד המהווים את הצורה הנקראת 'אדם'.
דעת = עבודה זרה
כבוד = גילוי עריות
מוסר = שפיכות דמים
יש להאריך אודות סודו של כל רכיב ורכיב, אך בקצרה רק אומר כי בוודאי שג' רכיבים אלו (שהייתי מכנם, ג' האטומים הצורניים)הם למעשה אבני היסוד של צורת קומת האדם, והן סוג של משולש קסם, דהיינו, כל רכיב הנו למעשה נגזרת של חבירו, וחוזר חלילה. ובאשר האדם אין לו למעשה קיום 'חלופי' מאשר 'קיום אנושי', דהיינו, מהאדם נשללת בהחלט הבחירה בתבנית חיים שאיננה אנושית בהחלט (הבחירה היא בתוך אותה מסגרת החיים האנושית, אך בהחלט לא לגבי עצם המסגרת), וכאשר פגע האדם באחד מג' רכיבים אלו הרי הוא פגע באורח אנוש ביסוד הנקודה הארכימדית של קומת דמותו האנושית, ולמעשה בעצם טיב חייו שהם 'אנושיים', ובכך שלל מעצמו את זכות הקיום.
יש עוד להאריך בזה כהנה וכהנה, אך לא יכולתי שלא להזכיר בקצרה הארה זו, שדומני כי היא חיונית בלימוד העניין.
חג שמח, ושנה טובה ומאושרת.
תוקן על ידי - החבוי - 19/10/2005 12:40:26
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2005 00:56 |
|
| |
זו ממש לא פליטת קולמוס, ואני עומד בדעתי.
המכונה 'למדנות' אינו השכלה כללית או הבנה כלשהי, אלא יכולת לימוד וניתוח הלכתית כמקובל במחוזותינו (=לומדש). טעמא דקרא אינו קשור לכך כלל ועיקר, ולדעתי הוא גם אינו נוגע כי הוא זה לעיקרי עבודת ה'. המובאה מהחזו"א גם היא אינה נוגעת לכך כמובן, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 07:10 |
|
| |
ולגופם של דברים
שימי לב, שבחברה מדורדרת יש ב' היבטים עיקריים של דרדור מוסרי, רצח ואונס.
השמירה על חברה, דורשת שמירה ודחיית כל פריקה, בב' הדברים השומרים על צלם אנוש בסיסי - חיים ודרכי הזיווג. ב' דברים אלו גם שומרים על תקינות המצב החברתי החשוב ביותר.
ע"ז, זה יסוד הדת כולו, והוא ראוי להישמר עד חרמה לצורך כך.
מסתבר שאם אדם לא היה מזדווג עם החשבה/יצר/תאוה/רצון כה חזקים, לא היה זה נהפך למאפיין ומבטא תקינות יסודית, אך לאחר שכל כך הרבה מקום וחשיבות יש לזה בתודעת האדם והחברה, הרי שזה נהיה בצדק למהותי בחיי האדם וכבודו ובאפיון ושמירת תקן מוסר בסיסי ומקיף.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 06:52 |
|
| |
מיכי
טעמא דקרא אינו עניין ללמדנים??
הבנת מהות המצוות, וההבנה למה לדבר אחד התורה ייחסה חשיבות כזו ולדבר אחר חשיבות אחרת, הם מגופי תורה ומתכלית התורה ותכלית האדם המקיימה. כי תכלית התורה לעשות האדם בעל מחשבה ומידה נכונה, ולזה יתקרב כשיבין וישכיל מחשבת התורה.
ומן הסתם אין זה אלא פליטת קולמוס.
המקורות גם הם רבים, מתורנ מביאים כתובים, תנאים אמוראים, ראשונים ואחרונים, בהזדמנות זו אביא ציטוט מעניין שהביא יוני333 מהחזו"א -
שלא ניתנו המצוות אלא לצרף הבריות – ולדקדק בצואותיו ית' לקבלת עול מלכותו ית' – וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצווה – ולסוד הפנימיות, ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת. חזו"א או"ח סימן קלח' אות ד'
תוקן על ידי - מבחן - 17/10/2005 7:18:57
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 00:00 |
|
| |
ראשית, אני לא ממש מבין מה דרוש כאן בלמדנות. מדובר על טעמא דקרא, וזה ממש לא עניינם של למדנים (שזכיתי והחשיבו אותי הקטן ביניהם, על לא עוול בכפי).
חצקל,
באשר לפיקו"נ ושבת כבר היה על כך דיון כמה פעמים, וכבר כתבתי שם שעל פניו נראה כי הדחייה אינה מורה על חשיבות החיים יותר מהשבת אלא אולי להיפך. לפחות הנימוק של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מורה להיפך: שמטרת החיים היא שמירת השבת ולא החיים כשלעצמם. אגב, גם הנימוק של 'וחי בהם' ולא שימות בהםה משתמע לאותו כיוון: שהרי מכאן עולה שהחיים הם בעלי ערך רק אם הם 'בהם'.
אמנם כידוע יש עוד טעמים, ובחינה הלכתית-אמפירית מעלה קשיים בשיקול זה (מדוע מחללים שבת על תינוק מושלך בכתובות טו, ראה שם בחי' החת"ס. ומדוע לא מחללים על מצוות אחרות ועוד), ואכ"מ.
באשר לג' עבירות חמורות, יש להבחין כי יש חלוקה ביניהן באשר לאובייקט שאליו הן מתייחסות: עריות היא פגיעה אנושה בעבירה שבגוף - חילול הגוף. ע"ז היא פגיעה אנושה בנפש/נשמה. ורציחה היא פגיעה אנושה בקשר בין הגוף לנפש (הרציחה אינה משמידה אף אחד משניהם אלא מפרידה את זה מזו).
אם נתייחס לטעמא דקרא, מה שבד"כ איני אוהב כל כך, ייתכן שבסופו של דבר ההלכה רוצה להדגיש עבירה ייחודית אחת שנוגעת לכל ממד של ההויה, והלעמיד אותו כערך עליון. יש כאן חשיבות הצהרתית, שלכל הממדים הללו יש חשיבות עליונה, ואין להעדיף אחד על השני.
מעין זה אמר פעם הרב עמיטל לבעלת תשובה ששאלה אותו אילו מצוות להתחיל לקיים בתחילת הדרך. הוא הביא את דברי רש"י על פ' חקת, שנצטוו שם בפרה, כיבוד הורים, ודינים. אלו שלושה סוגים של מצוות: מוסריות, חברתיות, ו'דתיות' (גזירת הכתוב). בתחילת דרכה, המליץ הרב עמיטל, כדאי לה לבחור במצווה אחת מכל סוג כדי להתקדם בכל החזיתות ולהבין שכולן חשובות ואין זו בלא זו.
בן איש, לצערי איני זוכר את מכתבך שהזכרת. אולי תוכל לשלוח אותו אליי בשנית (ולהזכיר לאיזו פרשה הוא מכוון)?
מיכי
|
|
|
|
|
|
