דגמים לשינוי הלכתי (התפתחות ההלכה)

רוני גרין עורר אותי לנושא זה, שנידון באשכולות אחרים מכמה פנים.

בפורום שלנו נמתחה ביקורת, לפעמים מוצדקת ולפעמים לדעתי לא מוצדקת, על פניה של ההלכה בת זמננו. יש לכך כמה דוגמאות, ולא אחזור עליהן כאן (וראו לקמן).

היו גם הצעות לפתרון, (או ל"פתרון"). כמדומה לי שהכל אימצו את הכלל שטבע חיים פוטוק, כי כל שינוי צריך להגיע מבפנים. ההלכה מאפשרת שינויים, אך רק בתנאי שהם נעשים בהתאם לכללי ההתפתחות שלה עצמה.
אקדמאי עמד על כלל נוסף: אי-מודעות. לא שחדש אסור מהתורה, אלא שחדש שמודעים לחידוש שבו אסור מן התורה.

אני מבקש להצביע על דגם נוסף של שינוי הלכתי, שהוא עתיק יומין, ולמעשה הוא אחד הדגמים היסודיים ביותר של שינוי. הכוונה היא לבירור האמת ההלכתית, תוך דחיה של מסקנות מקובלות.

תאמרו: זה הכל? זה הרבה מאד.
כך דחה הגר"א מסקנות מקובלות, ולפי גרסה שטוענים שצונזרה מדברי תלמידו המובהק, הורה "לא לשאת פנים בהלכה אפילו לבעלי השו"ע". כך דחו אמוראים את דברי הדורות הקודמים מתוך מו"מ.
* כך ניתן לעשות גם היום *.

הצהרה אחרונה זו טעונה בירור.
תהליך זה השתתק * באופן מודע * עם פירסום השו"ע, כאשר ר' יוסף קארו קבע שאי אפשר להכריע בין הראשונים, כלומר בשיקול הדעת, אלא רק לספור דעות כדי להכריע ביניהם.
זה היה הכלל שהציב. בפועל, חלקו עליו, וגם אלו שלא חלקו, איפשרו חריגות, תחילה בספרי הלכות ואחר כך בשו"תים פרטיים - אך מקרים אלו של חשיבה עצמאית הולכים ומתמעטים, ואפילו נעלמים. היום, כוח המחלוקת לשם התר בולט בעליבותו (ראה בדוגמא של ברכת פדיון באשכול אחר).

אבל, כפי שאמר הגר"א, אין אנו מחוייבים לציית בזה לקודמינו (וברור שאין עטרה זו של המברר מיועדת לכל). זכור לי דיון באחד מהאחרונים שנדפסו בסוף הש"ס, וכמדומה לי באחת המסכתות האחרונות. (אשמח על מי שישיב לי את אבידתי). אותו אחרון שבאחרונים שאל: איך התיר לעצמו ר"ת לחלוק על רש"י בסדר התפילין? וכן שאלות בדומה לאלו. התשובה שלו היתה בירור מנגנון המחלוקת. כיצד דור מאוחר מרשה לעצמו לחלוק על מפרש קודם ועל מסורת שהתגבשה במשך תקופה.

כיון שבדברי אלו פתחתי שער רחב לפני שינויים, ותמכתי מכללא בהמלצה על שינוי בעת הצורך, עלי לשוב ולהדגיש שאין שינוי כשלעצמו ערך, אלא רק בירור שהינו חלק ממצוות תלמוד תורה.
בזאת אני רואה עצמי כתלמיד הגר"א שקבע שלא לשאת פנים בהלכה אלא ללכת אחר האמת (אין צריך לומר שלא אחר החשק, או הערכים המערביים, או אחרי מציאת חן וכיו"ב). וכן כתלמידם של אלו שאמרו "אפילו היה יהושע בן נון אומר כן, לא הייתי מקבל ממנו".

לאחר פתיחה כה ארוכה וכבדה, אסיים במה שהגמרא המליצה לפתיחה - דברי בדיחות. איני זוכר אם הסיפור הבא הובא כבר בפורום, אך הוא בעל חשיבות.

מספרים שיהודי אחד התמרמר לפני הקב"ה שהתורה כבדה מדי עבורו. הקב"ה הציע לו - מה שלא יתכן לפי המקובל בידינו - שיחזיר את התורה ויתפטר ממנה.
הלך היהודי ואסף את התורה שהיתה כבדה ממנו והציע אותה לפני השם. ואז השם אמר לו: סליחה, אבל זה לא שלי. לא זו התורה שנתתי.

כל מה שאנו יכולים לעשות, ומחוייבים לעשות, הוא ללמוד את התורה ולהבין אותה. לדעת מה קובעת התורה באמת, ומה נאמר בשמה שלא בצדק ולא בזכות. זה צריך להספיק.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תעשה טובה, צא ולמד את ענין פרוסבול בעיון. אתה מצטט כל העת את רש"י שרק רצה לחדד את קושית הגמ' ולא שפירש כן את דבר הפרוסבול.

ירוחם סלח לי אם הדברים יוצאים לפעמים חריפים מעיטי. אני מסתכל על כל יהודי באשר הוא כידיד ותיק שמותר לעוקצו קצת.
פרוזבול אינו מפקיע שמיטה דאורייתא שלא היתה תקיפה בתקופת הלל. ולשון הגמ' בגיטין: זה א' מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן  יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין פרוסבול.