| נשלח ב-22/8/2005 16:13 |
|
| |
"סוף הנפילה" - לזכרה של דליה רביקוביץ'
"היא היתה אמנית הכאב" / יוסי שריד
כאשר פירסמה דליה רביקוביץ את ספרה הראשון – "אהבת תפוח הזהב" – קראתי אותו בהשתאות ורציתי להיות דליה רביקוביץ. שירתה היתה לפלא בעיני. זה היה לפני ארבעים וחמש שנה כמעט, בראשית שנות השישים. היתה לפלא ועודנה.
דליה היא המשוררת הישראלית הכי חשובה של דור היוצרים האחרון, ולא הייתי רוצה שדברים אלה ייחשבו למצוות מספידים מלומדה. דליה לא תתגלה לנו פתאום במלוא שיעור קומתה עם מותה. גם בחייה ידענו היטב להעריך מי המשוררת הזאת שמתהלכת בינינו ומשפיעה עלינו מרוחה.
חייה כאילו היו תמיד בצל המוות. הכוח ליצור רק הוא הוציא אותה מעת-לעת אל החלקים המוארים של הקיום; תקוותה היתה יותר לשיר הבא מאשר ליום הבא, והשיר הוא החיים עצמם ולא רק טעמם. דליה רביקוביץ באמת ייצגה באישיותה את דמותו של המשורר הנוגה, המסוגף, שבדרך כלל מוצאים אותה רק בספרים. היא היתה דמות מהספרים. עצב-התמיד שלה לא היה בגדר פואטיקה.
מה שכתבה הוא מה שחייתה, ואת אשר חיתה – כתבה. אמנם את שירה "גאווה (אפילו סלעים נשברים)" היא מסיימת במלים – "אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים" – אבל השבר שלה מעולם לא הפתיע, היא כל הזמן עמלה כמו הבובה הממוכנת על איחויו, ולכן השיר הזה הוא כנראה לא עליה; הוא על מישהו אחר.
שיר אחר שלה, "כמו רחל", הוא על עצמה, בוודאות. הוא נפתח בשורות – "למות כמו רחל/ כשהנפש רועדת כציפור/ רוצה להימלט". והוא מסתיים בשורות – "מנוחה גדולה ירדה עליה./ נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה./ הניחו אותה בין אבני הרים/ ולא הספידוה./ למות כמו רחל/ אני רוצה". בשיר הקודם "סלעים נשברים" ובשיר הזה "בין אבני הרים", דליה חיפשה בלי הרף את החזק והקשוח כדי שהחלש והרך יוכלו להישען, להיתמך, ולא תמיד נמצאה לה המשענת.
אישה כה מופנמת, שלכאורה רק על עצמה ידעה לספר, נפתחה יותר מאחרים לענותו של הזולת ולסבלו. לא "הפוליטיקה"
הכתיבה לה את שירי התוגה והזעם שלה על קורבנות השווא במלחמות האיוולת ובעיקר על מות ילדים, אלא ההבנה האישית העמוקה שלה בתורת-הסבל, כאילו אמרה, כמו סילביה פלאת, שלכאוב זאת אמנות. דליה רביקוביץ היתה האמנית של הכאב. גם את רגעי האושר המזדמנים שלה היא רדתה מתוכו.
דליה רביקוביץ היתה אישה משוררת: מעולם לא הכרתי כמוה – חיבור מלא ומוחלט בין אישה למשוררת, כל הזמן אשה, כל הזמן משוררת, ואת הדבקות אי-אפשר להפריד, והחוויה האנושית משותפת לשתיהן בדיוק כמו ההווייה. היא היתה אישה ומשוררת מיוסרת: ייסוריה העלו את שירתה אל הכוכבים, ועכשיו הורידו את חייה לאפר. גם הכוכבים והאפר מתחברים אצלה ואין מפריד.
דליה רביקוביץ היתה נסיכה יפה ומחוננת שכתבה פעם על "הנסיכה": "ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/ ברוח השואגת, ברוח השקטה/ בדשא הרחב, בשמש הזהב/ תמיד היא מחפשת את מותה". עכשיו היא מצאה.
הבדידות שלה היתה שלה, בלתי תלויה ובלתי מותנית באחרים, שלא בידם היה להפיגה. זאת היתה מעין בדידות-תורשתית, שבמותה, בלעדיה, אותה היא מורישה לנו.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3131175,00.html
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2005 13:33 |
|
| |
ב"ה.
riv,
נוּ-נוּ. (לא יודע איך אומרים זאת בעברית או בכל שפה אחרת)
בכל אופן, תודה על היומרה החד-פעמית, ועל הרצון הטוב.
ערב שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2005 01:12 |
|
| |
מאמר חשוב, כנה, ונדיר שכתבה המשוררת.
אין תרבות חילונית בארץ הזאת
מאת: דליה רביקוביץ'
אני מקווה לא לעורר את זעמן של האליטות השולטות בארץ, ובוודאי לא להדחיק מעלי אחדים מחברי הטובים (אפילו הטובים ביותר), אבל כפי שאנסה לתאר להלן, לא מצאתי עד כה תרבות חילונית בארץ. למרות שראיתי כמה מאמצים פתטיים לברוא אותה מהיום למחר, על ידי אותם אנשים המגחכים על התיאוריה שהעולם נברא בשישה ימים.
אני יודעת שהתקינות הפוליטית מחייבת שלא לומר דבר שמשתמע ממנו שבח עקיף לדתיים בימים אלה, אבל מה לעשות, חג החנוכה מתקרב, ולנו החופשיים (מי שרוצה יקרא לעצמו חילוני) אין מושג איך לעבור את החג בשלום, כשהילדים בחופש נעים אך משעמם, והחנוכייה ארוזה מאחורי סירי המטבח, והסופגניות דביקות ומפרישות שומן וכן גם הלאטקס.
ישנו, כמובן, הפתרון הישראלי היחידני לברוח לחוץ-לארץ ולעשות קניות. הבריטים, שמניסיון העבר יודעים איך נראית תיירות החגים הישראלית, הדליפו לעיתונות שאין חדר-מלון פנוי אחד בלונדון. אולי נזכה להודעות דומות מאיסטנבול, ממדריד ומאמסטרדם, ומכל מדינה אחרת שאינה נואשת מספיק לעודד תיירות ישראלית של עשירים, מתעשרים וחולמים להתעשר.
* * *
תרבות היא מסכת אורחות ומנהגים, שיש בה עידון יצרים טבעיים. תרבות היא מערכת פיגומים למנוע נפילה מן הגג, ולכן היא מאפשרת לאדם למצוא נוסחאות ופתרונות לימים הטובים והמרים שבחייו. תרבות, בהבדל ממהפכות תרבות, היא תמיד הצבר וסינון של החוכמה והלשון האנושיים.
גם אני אשמח להיות פלורליסטית, כמו כל פלורליסט נאור, אבל בתרבות החילונית הישראלית לא מצאתי טקסט מקובל לשמח חתן וכלה, ולהבדיל, לנחם אבלים. אין נוסחה מקובלת לאיחולים ואין נוסחה מתונה להבעת רגשות שליליים. למעשה, התרבות החילונית שלנו היא תרבות אין, ואפשר לקרוא את המילה הן בעברית והן באנגלית. או שאתה מחקה את השכן, או שאתה נשאר בריק אחד גדול.
* * *
הבור אולי לא מתמלא מחולייתו, אבל הריק מתמלא במהירות בחרדה, באי שקט, באחיזת עיניים ובאלתורים. חילוני בעל השכלה בסיסית מקבל במהלך חייו שפע אינפורמציה על כלי בישול, על צרכנות נכונה, ואפילו על האופן שבו ניתן לפנות לנציב קבילות הציבור.
לפעמים, הוא קולט משהו על כלכלה לצורך תביעות שכר וחישוב תוספת היוקר. הוא מתמצא קצת במצב בבוסניה, בענייני ביטחון ובזכויות אזרח, אבל בסיום שיחה בטלפון הוא אומר ביי או יאללה ביי, ואין נוסחה מנומסת לסיום שיחה טורדנית. אפילו נוסחאות שהיו מקובלות בילדותי, כמו "לילה טוב" או "ערב טוב", זכו לפיתוח יצירתי כמו "ערב מצוין" ו"שהיה לך יום טוב". זה לא נאמר בחן ובטבעיות כמו שזה נאמר בניו-יורק. זה נאמר בגולמנות חקיינית, עד שיגיע ביטוי חדש מעבר לים ויחליף את התפריט הלשוני.
* * *
היו פה כמה ניסיונות לגבש תרבות חילונית ולקדם ערכים של שוויוניות, אהבת אדם וסתם אהבה לארץ או ליקום. מה שיצא מאותן אידיאולוגיות, לא היה דומה ממש לקריסת ברית-המועצות, אבל היה דומה מאוד לקריסה. ההסתדרות נשברה. הקיבוצים שקעו בחובות, וכיום הם מחלקים את כוחם בין סחיטת אוצר המדינה לבין אקספרימנטים שונים של צבירת רכוש פרטי. זאת לא הפרקטיקה שנמצאה לקויה. הרעיון שבבסיסו היה כוזב. ארץ-ישראל האבודה והיפה והנשכחת מן הדין שתישכח.
ארץ-ישראל אמנם יפה (אוויר הרים, רוח ים, נקיקי מדבר ופיסת הים השקופה בצבע טורקיז מתחת לסטלה מאריס בחיפה), אבל עם ישראל עסוק במעברים מהירים בין מסעדות יוקרה לבין סדרות דיאטה, בין פריז לבין אמסטרדם לבין קפריסין, או שהוא תקוע בעשירונים התחתונים ונרמס על ידי אפוטרופוסי העוני למיניו.
* * *
תרבות ישראלית חילונית היא "תרשה לי", "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". והעיקר שלא לצאת פראייר, וללעוג לדתיים ולהיטפל ללבושם ולמצוותיהם ולאורחותיהם, וכמה זה נוח עכשיו כשהרוצח היה דתי.
50 שנות מלחמה ו-50 שנות מאבק היאחזות בארץ היו מעייפות למדי. הן הולידו יצירתיות רבה, אבל לא זרעו שקט. אנחנו אולי נס כלכלי, ואולי נעשה גם שלום גלובלי הכולל את סעודיה וקטאר ואינשאללה את אלג'יריה – אבל כללי "עשה ואל תעשה", "דבר ואל תדבר", יהיו, במקרה הטוב, יחסיים, ובמקרה הרע, לא יהיו.
מי שמדבר על פלורליזם, סובלנות והומניזם, ידבר באותה נשימה על אחדות מזויפת ועל בריונות האופוזיציה. איזו אופוזיציה? כל אופוזיציה שאי אפשר לעשות איתה עסקים.
בריונים יש גם בין הדמוקרטים והחילונים והעם הנבחר של סועדי אולימפיה לשעבר. אבל נכון, הרוצח היה דתי. גם זה נס חנוכה, כמו כל מבצעי המכירות הגדולים של סוף דצמבר וכמו חגיגות הסילבסטר הבאות עלינו לטובה.
מי שאינו רוצה כאן מדינת הלכה, צריך לבדוק מדי פעם את המותג הנעדר הזה: תרבות חילונית. חשבון נפש אינו התחשבנות עם מגרעותיו של מישהו אחר, כי אם חשיבה פתוחה ובמידת האפשר כנה של אמונה מול ספק, של יתר מול חסר ושל אני מול אתה, ולא כמו שאמרה הנערה ההיא בקולנוע: תסיר את היד מהברך שלי, לא אתה – אתה.
גם אני אינני מקיימת מצוות, ואינני מאמינה בתחיית המתים ובביאת המשיח. גם אני אינני מכירה את הביטויים המסורתיים לשמחות ולאבל, לאיחולים לבביים ולהיפך מהם – אבל אין לי אלטרנטיבה חילונית ברורה לכל אלה, ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם, מלבד למלא את המקרר, ולהשתעמם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2005 22:37 |
|
| |
ירמי,
אכן, שיר הוא שלה, לא מצאתי לנכון לציין מפני שזה לדעתי היה המובן מאליו.
ולגבי ה'מליצה' בה השתמשה (אתיימר באופן חד פעמי להסביר) - נדמה לי, ואולי אני טועה, שמי שאינו פוחד לשקוע במצולות הים,ולא עוד לעלות אל החוף כשהוא ניזון מהאהבה' שהולכת ומתעצמת.. 'הים הוא זה שפוחד ממנו.
כאנטיתזה לדבריה אפשר לראות בקלישאה האדירה של מאיר אריאל:
אני לא פוחד למות, אבל מת מפחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2005 18:56 |
|
| |
ב"ה.
riv,
שירה, בעיקר ההבנה "למה התכוון המשורר?", אינה צד חזק שלי.
ובכל זאת: האם השיר שהבאת בהודעתך האחרונה מסביר אכן את פחד הים ממנה או מסביר יותר את פחדה מפני הים?
דרך אגב: של מי השיר? שלה?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2005 22:54 |
|
| |
ירמי,
מצאתי משהו שיכול לעניין אותך.. לשאלתך, מה שעומד מאחורי תשובתה ש'הים פוחד ממנה'
אהבה
שני דגים נחפזו
וירדו למצולות הים
לספר איש לרעותו
מה גדלה אהבתם
שני דגים צללו
ושהו במצולות הים
וככל שהרחיקו הלוך
כן גדלה אהבתם
ולא עוד עלו אל החוף
אוהבי מצולות הים
ולא הפה מספר
מה גדלה אהבתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2005 06:40 |
|
| |
ריב,
תודה רבה! אני אוהבת את השיר הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2005 01:49 |
|
| |
אם כך.. אז הנה לך אחד לכבודך..
שיר חצות 1970
שוב כמו בשנים הקודמות,
חדר השינה הפוך,
ואפר בכל המקומות,
ובגדים מוטלים בערימה,
וגל מכתבים שלא נענו
ומטה אחת חמה.
ונוסף לזה יש עכשיו מגפת שפעת
ואני חולה בכל הכבוד.
בשנה הזאת
ובכל השנים הבאות
לא אסכים לוותר על ציפור קטנה אחת
שעפה בגני,
ולא אמיר ציפור קטנה ביונה או בדוכיפת,
ועוד שנה תבוא
ושוב כמו תמיד
גרוני חנוק מאהבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 16:51 |
|
| |
ריב,
לכבוד הוא לי...
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 15:44 |
|
| |
טעות, התגובה האחרונה שלי הופנתה לאישציפ, ולא ואמשלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 12:10 |
|
| |
אמשלום,
בדבריי לא היה ניסיון להשוואה חו"ש בין הנביאים לרביקוביץ' -
רק רציתי להראות שחוסר הצלחה לשנות (גם אם הדברים אמיתיים וצודקים) איננו קריטריון להמעטת ערך הדברים ואו ביטולם.
ובהזדמנות חגיגית זו אולי כדאי להביא קטע מ"חובת התלמידים" של הרב קלונימוס קלמיש שפירא על השירה
"...משמע ששלושה מדרגות הן, הראשונה היא רוח הקודש, השירה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של רוח הקודש, והתפילה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של השירה. וכבר דברנו שגם השירה מין ראיה היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון והארת הקדושה שראתה נפשו ומדברה בשירות ותשבוחות, ורק הנביאים ובעלי רוח הקודש יכלו לומר שירה חדשה, מפני שראיתם היתה ברורה ומפורשת וידעו לומר מה ראו, ואנו שראיתנו קטנה והתלהבות נפשנו מעטה, אין אנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו, ורק בשירת נביאינו אנו מכניסים ומלבישים את הניצוץ הקטן שבנו. והאם גם הניצוץ הקטן הזה תמיד ער בנו, האם אין זמנים שרוצה האיש להתעורר ולגלות את טוהר לבו ונשמת הישראל אשר בו ולא יוכל, כאילו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב"
תוקן על ידי - riv - 28/08/2005 12:12:35
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 10:46 |
|
| |
הי הי אנשים,
פיספסתם את הנקודה.
לא טענתי שכל יוצר שהוא אדם גרוע חייב להיות יוצר גרוע.
גם לא טענתי שרביקוביץ' היתה אדם גרוע. (אני באמת לא חושב כך)
הטענה היתה שהיא חיה חיים מפוספסים (כפי שהיא עצמה אמרה לא אחת) ושזה ניכר מאוד בשירתה, לגריעותה.
בנוגע לקורלציה בין אדם ליצירתו אני בטוח שיש כזו, אלא שהיא מעט מורכבת יותר ותלויה בנסיבות, לכן אני התייחסתי נקודתית למקרה הספיציפי שלה. (כפי הבנתי)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 10:09 |
|
| |
מואדיב,
תודה.
הפרעתוני,
אין לי שום בעיה עם חוסר אהדה לשיריה של רביקוביץ', או אליה עצמה. כל שרציתי הוא, להדגיש את המשמעות שיש לשיר, מעבר לעיון עיתונאי באישיות המשורר/ת, ו/או במצב האומה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 09:58 |
|
| |
.
יש להקים גדר הפרדה גבוהה ומבוטנת בין היוצר לבין יצירתו.
אם אתם מתעקשים לכרכם יחדיו, אני מזכיר כי אלתרמן היה איש משפחה גרוע, אלכסנדר פן התייחס לנשים באופן מחפיר, יעקב אורלנד התעלם מבנו כי היה עסוק ביצירה...
ומישהו רוצה לספר לנו איך פיאז'ה, חוקר התנהגות התינוקות והילדים הגדול, גידל את ילדיו שלו כאילו הם עכברי מעבדה בשדה המדעי של תהילתו?
מולייר היה אנטישמי, והנרי פורד גם שנא יהודים. וולט דיסני היה אנטישמי, וכך גם רבים וטובים אחרים.
וטרם דיברתי על כמה יוצרים שאני מכיר שאפילו חיללו שבת, וזללו נבלות וטרפות למכביר.
אז כשאני שומע מוסיקה של גריג, אינני מתעניין בדעותיו הגזעניות, וכשאני קורא את וולט ויטמן, אינני מתעניין בהעדפותיו המיניות. כשאני רואה את הגשרים המופלאים שיוצר כיום סנטיאגו קאלאטראווה, אינני מתעניין בדעותיו אודות זכויותיהם הלאומיות של הבאסקים.
ואל תכריחו אותי לדבר גם על כמה פילוסופים והוגי דעות אחרים, שידועים היו כפילוסופים בצאתם, אך כחלאות בביתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2005 09:39 |
|
| |
ממש לא,
דוקא עם ה"פוליטיקה" שלה קל לי (יחסית) להזדהות, בגלל שהיא אכן מצליחה ליצור הזדהות מסוימת (גם עם מחבל מתאבד) מה שאותי ממש לא מפחיד.
הבעיה של היצירה שלה היתה (לטעמי) שהיא לא היתה מסוגלת לנתב את החיים ואת היצירה שלה למקום אחר מהמציאות שהיא ראתה, (וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת) ובזה ריב היא שונה מהותית מהנביאים, שבאו מתוך נקודה השקפה אחרת, וכן הראו דרך אחרת, אלא שמה לעשות לא תמיד הקשיבו להם.
(מעבר לזה ש"נביאים" לא אמורים להיות יוצרים או אמנים דוקא, אלא לבצע שליחות מאת ה'. [למרות זאת היות והם ושליחותם מבטאים חיים שלמים, הרי שנבואתם נראית בעיני עפ"י רוב כרמה היותר גבוהה של יצירה שאפשר , ויש כאן מה להבין.])
|
|
|
|
|