"סוף הנפילה" - לזכרה של דליה רביקוביץ'

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=913928&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

_________________

ב"ה.

riv,

נוּ-נוּ. (לא יודע איך אומרים זאת בעברית או בכל שפה אחרת)

בכל אופן, תודה על היומרה החד-פעמית, ועל הרצון הטוב.

ערב שבת שלום

מאמר חשוב, כנה, ונדיר שכתבה המשוררת.



אין תרבות חילונית בארץ הזאת


מאת: דליה רביקוביץ'


אני מקווה לא לעורר את זעמן של האליטות השולטות בארץ, ובוודאי לא להדחיק מעלי אחדים מחברי הטובים (אפילו הטובים ביותר), אבל כפי שאנסה לתאר להלן, לא מצאתי עד כה תרבות חילונית בארץ. למרות שראיתי כמה מאמצים פתטיים לברוא אותה מהיום למחר, על ידי אותם אנשים המגחכים על התיאוריה שהעולם נברא בשישה ימים.

אני יודעת שהתקינות הפוליטית מחייבת שלא לומר דבר שמשתמע ממנו שבח עקיף לדתיים בימים אלה, אבל מה לעשות, חג החנוכה מתקרב, ולנו החופשיים (מי שרוצה יקרא לעצמו חילוני) אין מושג איך לעבור את החג בשלום, כשהילדים בחופש נעים אך משעמם, והחנוכייה ארוזה מאחורי סירי המטבח, והסופגניות דביקות ומפרישות שומן וכן גם הלאטקס.

ישנו, כמובן, הפתרון הישראלי היחידני לברוח לחוץ-לארץ ולעשות קניות. הבריטים, שמניסיון העבר יודעים איך נראית תיירות החגים הישראלית, הדליפו לעיתונות שאין חדר-מלון פנוי אחד בלונדון. אולי נזכה להודעות דומות מאיסטנבול, ממדריד ומאמסטרדם, ומכל מדינה אחרת שאינה נואשת מספיק לעודד תיירות ישראלית של עשירים, מתעשרים וחולמים להתעשר.

* * *

תרבות היא מסכת אורחות ומנהגים, שיש בה עידון יצרים טבעיים. תרבות היא מערכת פיגומים למנוע נפילה מן הגג, ולכן היא מאפשרת לאדם למצוא נוסחאות ופתרונות לימים הטובים והמרים שבחייו. תרבות, בהבדל ממהפכות תרבות, היא תמיד הצבר וסינון של החוכמה והלשון האנושיים.

גם אני אשמח להיות פלורליסטית, כמו כל פלורליסט נאור, אבל בתרבות החילונית הישראלית לא מצאתי טקסט מקובל לשמח חתן וכלה, ולהבדיל, לנחם אבלים. אין נוסחה מקובלת לאיחולים ואין נוסחה מתונה להבעת רגשות שליליים. למעשה, התרבות החילונית שלנו היא תרבות אין, ואפשר לקרוא את המילה הן בעברית והן באנגלית. או שאתה מחקה את השכן, או שאתה נשאר בריק אחד גדול.

* * *

הבור אולי לא מתמלא מחולייתו, אבל הריק מתמלא במהירות בחרדה, באי שקט, באחיזת עיניים ובאלתורים. חילוני בעל השכלה בסיסית מקבל במהלך חייו שפע אינפורמציה על כלי בישול, על צרכנות נכונה, ואפילו על האופן שבו ניתן לפנות לנציב קבילות הציבור.

לפעמים, הוא קולט משהו על כלכלה לצורך תביעות שכר וחישוב תוספת היוקר. הוא מתמצא קצת במצב בבוסניה, בענייני ביטחון ובזכויות אזרח, אבל בסיום שיחה בטלפון הוא אומר ביי או יאללה ביי, ואין נוסחה מנומסת לסיום שיחה טורדנית. אפילו נוסחאות שהיו מקובלות בילדותי, כמו "לילה טוב" או "ערב טוב", זכו לפיתוח יצירתי כמו "ערב מצוין" ו"שהיה לך יום טוב". זה לא נאמר בחן ובטבעיות כמו שזה נאמר בניו-יורק. זה נאמר בגולמנות חקיינית, עד שיגיע ביטוי חדש מעבר לים ויחליף את התפריט הלשוני.

* * *

היו פה כמה ניסיונות לגבש תרבות חילונית ולקדם ערכים של שוויוניות, אהבת אדם וסתם אהבה לארץ או ליקום. מה שיצא מאותן אידיאולוגיות, לא היה דומה ממש לקריסת ברית-המועצות, אבל היה דומה מאוד לקריסה. ההסתדרות נשברה. הקיבוצים שקעו בחובות, וכיום הם מחלקים את כוחם בין סחיטת אוצר המדינה לבין אקספרימנטים שונים של צבירת רכוש פרטי. זאת לא הפרקטיקה שנמצאה לקויה. הרעיון שבבסיסו היה כוזב. ארץ-ישראל האבודה והיפה והנשכחת מן הדין שתישכח.

ארץ-ישראל אמנם יפה (אוויר הרים, רוח ים, נקיקי מדבר ופיסת הים השקופה בצבע טורקיז מתחת לסטלה מאריס בחיפה), אבל עם ישראל עסוק במעברים מהירים בין מסעדות יוקרה לבין סדרות דיאטה, בין פריז לבין אמסטרדם לבין קפריסין, או שהוא תקוע בעשירונים התחתונים ונרמס על ידי אפוטרופוסי העוני למיניו.

* * *

תרבות ישראלית חילונית היא "תרשה לי", "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". והעיקר שלא לצאת פראייר, וללעוג לדתיים ולהיטפל ללבושם ולמצוותיהם ולאורחותיהם, וכמה זה נוח עכשיו כשהרוצח היה דתי.

50 שנות מלחמה ו-50 שנות מאבק היאחזות בארץ היו מעייפות למדי. הן הולידו יצירתיות רבה, אבל לא זרעו שקט. אנחנו אולי נס כלכלי, ואולי נעשה גם שלום גלובלי הכולל את סעודיה וקטאר ואינשאללה את אלג'יריה – אבל כללי "עשה ואל תעשה", "דבר ואל תדבר", יהיו, במקרה הטוב, יחסיים, ובמקרה הרע, לא יהיו.

מי שמדבר על פלורליזם, סובלנות והומניזם, ידבר באותה נשימה על אחדות מזויפת ועל בריונות האופוזיציה. איזו אופוזיציה? כל אופוזיציה שאי אפשר לעשות איתה עסקים.

בריונים יש גם בין הדמוקרטים והחילונים והעם הנבחר של סועדי אולימפיה לשעבר. אבל נכון, הרוצח היה דתי. גם זה נס חנוכה, כמו כל מבצעי המכירות הגדולים של סוף דצמבר וכמו חגיגות הסילבסטר הבאות עלינו לטובה.

מי שאינו רוצה כאן מדינת הלכה, צריך לבדוק מדי פעם את המותג הנעדר הזה: תרבות חילונית. חשבון נפש אינו התחשבנות עם מגרעותיו של מישהו אחר, כי אם חשיבה פתוחה ובמידת האפשר כנה של אמונה מול ספק, של יתר מול חסר ושל אני מול אתה, ולא כמו שאמרה הנערה ההיא בקולנוע: תסיר את היד מהברך שלי, לא אתה – אתה.

גם אני אינני מקיימת מצוות, ואינני מאמינה בתחיית המתים ובביאת המשיח. גם אני אינני מכירה את הביטויים המסורתיים לשמחות ולאבל, לאיחולים לבביים ולהיפך מהם – אבל אין לי אלטרנטיבה חילונית ברורה לכל אלה, ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם, מלבד למלא את המקרר, ולהשתעמם.

ירמי,

אכן, שיר הוא שלה, לא מצאתי לנכון לציין מפני שזה לדעתי היה המובן מאליו.

ולגבי ה'מליצה' בה השתמשה (אתיימר באופן חד פעמי להסביר) - נדמה לי, ואולי אני טועה, שמי שאינו פוחד לשקוע במצולות הים,ולא עוד לעלות אל החוף כשהוא ניזון מהאהבה' שהולכת ומתעצמת.. 'הים הוא זה שפוחד ממנו.

כאנטיתזה לדבריה אפשר לראות בקלישאה האדירה של מאיר אריאל:

אני לא פוחד למות, אבל מת מפחד.

ב"ה.

riv,

שירה, בעיקר ההבנה "למה התכוון המשורר?", אינה צד חזק שלי.

ובכל זאת: האם השיר שהבאת בהודעתך האחרונה מסביר אכן את פחד הים ממנה או מסביר יותר את פחדה מפני הים?

דרך אגב: של מי השיר? שלה?

ירמי,

מצאתי משהו שיכול לעניין אותך.. לשאלתך, מה שעומד מאחורי תשובתה ש'הים פוחד ממנה'

אהבה

שני דגים נחפזו
וירדו למצולות הים
לספר איש לרעותו
מה גדלה אהבתם

שני דגים צללו
ושהו במצולות הים
וככל שהרחיקו הלוך
כן גדלה אהבתם

ולא עוד עלו אל החוף
אוהבי מצולות הים
ולא הפה מספר
מה גדלה אהבתם.

ריב,

תודה רבה! אני אוהבת את השיר הזה.

אם כך.. אז הנה לך אחד לכבודך..

שיר חצות 1970

שוב כמו בשנים הקודמות,
חדר השינה הפוך,
ואפר בכל המקומות,
ובגדים מוטלים בערימה,
וגל מכתבים שלא נענו
ומטה אחת חמה.
ונוסף לזה יש עכשיו מגפת שפעת
ואני חולה בכל הכבוד.
בשנה הזאת
ובכל השנים הבאות
לא אסכים לוותר על ציפור קטנה אחת
שעפה בגני,
ולא אמיר ציפור קטנה ביונה או בדוכיפת,
ועוד שנה תבוא
ושוב כמו תמיד
גרוני חנוק מאהבה.

ריב,

לכבוד הוא לי...

טעות, התגובה האחרונה שלי הופנתה לאישציפ, ולא ואמשלום.

אמשלום,

בדבריי לא היה ניסיון להשוואה חו"ש בין הנביאים לרביקוביץ' -

רק רציתי להראות שחוסר הצלחה לשנות (גם אם הדברים אמיתיים וצודקים) איננו קריטריון להמעטת ערך הדברים ואו ביטולם.

ובהזדמנות חגיגית זו אולי כדאי להביא קטע מ"חובת התלמידים" של הרב קלונימוס קלמיש שפירא על השירה

"...משמע ששלושה מדרגות הן, הראשונה היא רוח הקודש, השירה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של רוח הקודש, והתפילה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של השירה. וכבר דברנו שגם השירה מין ראיה היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון והארת הקדושה שראתה נפשו ומדברה בשירות ותשבוחות, ורק הנביאים ובעלי רוח הקודש יכלו לומר שירה חדשה, מפני שראיתם היתה ברורה ומפורשת וידעו לומר מה ראו, ואנו שראיתנו קטנה והתלהבות נפשנו מעטה, אין אנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו, ורק בשירת נביאינו אנו מכניסים ומלבישים את הניצוץ הקטן שבנו. והאם גם הניצוץ הקטן הזה תמיד ער בנו, האם אין זמנים שרוצה האיש להתעורר ולגלות את טוהר לבו ונשמת הישראל אשר בו ולא יוכל, כאילו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב"






תוקן על ידי - riv - 28/08/2005 12:12:35

הי הי אנשים,
פיספסתם את הנקודה.

לא טענתי שכל יוצר שהוא אדם גרוע חייב להיות יוצר גרוע.
גם לא טענתי שרביקוביץ' היתה אדם גרוע. (אני באמת לא חושב כך)
הטענה היתה שהיא חיה חיים מפוספסים (כפי שהיא עצמה אמרה לא אחת) ושזה ניכר מאוד בשירתה, לגריעותה.
בנוגע לקורלציה בין אדם ליצירתו אני בטוח שיש כזו, אלא שהיא מעט מורכבת יותר ותלויה בנסיבות, לכן אני התייחסתי נקודתית למקרה הספיציפי שלה. (כפי הבנתי)

מואדיב,

תודה.



הפרעתוני,

אין לי שום בעיה עם חוסר אהדה לשיריה של רביקוביץ', או אליה עצמה. כל שרציתי הוא, להדגיש את המשמעות שיש לשיר, מעבר לעיון עיתונאי באישיות המשורר/ת, ו/או במצב האומה.