פתיאמי
איקון ירוק על הלינק והסיפור.
בכל אופן, ראוי לכל הפחות להביא כותרת ותיאור הנושא.
במילותיה שלה סיפור חייה הטראגי ומותה בחיוך של מורן וורנשטיין אזהרה: הסיפור מכיל קטעים לא צנועים וביטויים לא צנועים!
יוחאי מיטל הביא את הסיפור. היו שם הערות שלא מצאו חן בעיני.
אני סבור שמן הראוי להביא קצת
מורן וורנשטיין עברה התעללות מינית מצד אביה החורג. אמה ראתה הכל ולא עשתה דבר. מילדה מאושרת הפכה לצעירה אובדנית, ולאחר ניסיון התאבדות כושל סבלה גם מכאבים ונכות קשה. בשבוע שעבר הגשימה את משאלתה ומתה בשוויץ בגיל 36. יוחאי מיטל ליווה אותה במשך שנתיים, עד לרגע שבו נפרדה מהעולם בחיוך
יוחאי כותב:
לפני כמה שבועות, חבר העביר לי מאמר עם הכותרת ״מה תאמר לאדם שעל הגג?״ מטרת המאמר לעזור למי שניצב בפני אדם שרוצה לשים קץ לחייו. קראתי את המאמר שוב ושוב, קצת הפכתי אובססיבי בעניין. עמדתי בסיטואציה הזאת בדיוק יותר משנה. מורן וורנשטיין היתה תקועה על גג מטפורי במשך שנתיים ותשעה חודשים. מבחינתה, האפשרות לרדת במדרגות לא היתה קיימת. ואני, שעמדתי לידה, הרגשתי מחויב להיות סנגור לחיים, להניא אותה מהמעשה, אבל מה עושים כשהאדם על הגג משכנע אותך?
אכן דילמה. (ואיני כותב בציניות חלילה).
יוחאי מספר:
פגשתי את מורן לפני שבע שנים, בשיעור כתיבה יוצרת במכללת מנשר. ... אחרי הלימודים כל אחד מאיתנו הלך לדרכו, אבל שמרנו על קשר רופף. לי נולדו שני ילדים, השלמתי תעודת הוראה, הקמתי ... תוכנית רדיו ...
בזמן הזה, מורן קרסה לדיכאון עמוק והתחילה לעבור טיפול בשוק חשמלי.
חשבתי על מורן כל הזמן.
לפני שנתיים וחצי היא כתבה לי מייל נחמד. היא אהבה סיפור שלי ששמעה ברדיו.
התחלנו להתכתב קצת ושאלתי אם תסכים לספר את סיפורה שוב, לרדיו.
... כשנכנסתי לרכב קיבלתי ממנה סמס: ״לא ניפגש היום, אני מאושפזת בשלוותא. אעדכן אותך כשאצא מפה, אשר בבקשה שקיבלת".
...
נסעתי לבקר אותה בבית החולים הפסיכיאטרי. ישבנו יחד על המיטה ודיברנו. אני סיפרתי קצת על הילדים החמודים שלי, והיא תיארה איך בכוונתה להתאבד, לפרטי פרטים.
[אמר המעתיק: רק לי מפריע ניסוח כזה?]
כאן ראוי להעיר משהו על דרך הפסיכותראפיה.
יוחאי מצטט את מורן:
היו תקופות שהסיפור התחיל בזה שאבא שלי רצה להביא אותי לעולם בזמן שהוא כבר היה חולה, לא יודעת כמה תקווה אולי היתה לו, אבל הוא היה חולה במחלה שמובילה למוות ושאין לה תרופה, אז אני לא יודעת מה הם ידעו בזמן שהם עשו אותי, כשהפכתי שם לזיגוטה"
איני יודע מה הכשרתו של הכותב בתחום הפסיכולוגי. אני יכול להעיד שלי אין כזו. אבל כמדומה שגם בלי תואר רשמי ורשות לעסוק בתחום אפשר לקבוע כי יש כאן נראטיב שלילי של המספרת. היא רואה בעצמה "זיגוטה" (אני משער: ביצית מופרית) של הורים שהולידו אותה למרות שהאבא הלך למות.
איך ילד מקבל כזו בשורה, שאביו התאמץ להוליד אותו לפני שמת, כשידע שהוא ימות? ובכן, אפשר לקחת את המידע הזה לכיוונים שונים. למשל, אני ממשיך את הרצון של אבא לחיות, אני המחאה שלך מול חיים קשים קצרים מדי.
לא כך היא השתמשה באירוע הזה. האם אפשר היה לתת לה מבט אחר על חייה?
יוחאי ממשיך:
עם השנים מצבו של אביה הלך והידרדר וכשהיתה בת 12 הוא מת, והשאיר אותה, את אחיה הגדול ואת אמה — לבדם. מורן ממשיכה: ״אחרי שאבא שלי מת, בהתחלה לא היה שום דבר מיוחד. זאת היתה שנה די ריקה, בעצם. נראה לי שבעיקר שיחקתי כדורסל. עד ש… עד שפגשתי את איציק״.
איציק היה מדריך שהתעלל בה כשהיתה בת 13... הוא הצטרף למשפחה ונוצרה מערכת מוזרה, חולנית. לפחות לפי הגרסה שמובאת שם.
ואחר כך,
מורן עזבה את הבית, ועברה לגור אצל הדודים שלה לתקופה מסוימת. היא התחילה לצאת עם גבר שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. הם התקרבו, ומורן סיפרה לו הכל. בתגובה, על אף הסיכון שלקח על עצמו (שכן הוא היה בגיר, ומורן היתה קטינה) הוא הביא אותה מייד לתחנת משטרה. ״ואז בא שוטר, שחקר אותי. אני כל הזמן אמרתי שגם אני רציתי. זה היה קורה לפעמים שלוש פעמים ביום. זה היה לכאורה הדדי. אני לא אשכח לשוטר הזה את אחד המשפטים שאמר, משפט נכון אמנם, אבל... הוא אמר: 'מתוך הדברים שלך עולה שכל המעשים שנעשו, נעשו מרצונך?'"
העתקתי את הקטע הזה מפני שיש בו גם חוסר רגישות וגם טעות חמורה שמתוך חוסר מודעות באשר למונח "רצון".
מה זה "נעשו מרצונך?" לפי הסיפור, המדריך שהפך לאב חורג ניצל את רצונה בחום, במגע. האם זה נקרא שהיא "רצתה"? זה מחייב דיון על המונח רצון. ברור שזה היה בלתי חוקי. השאלה שמצוטטת של השוטר ממש מטעה, וחוששני שהיא פוגענית (כשאני מנסה לדמיין את השיחה הזו).
ושוב, צריך לזכור שזה משהו שיוחאי מצטט בשם מורן, שהיא נזכרת בעבר, וזה לא חדש שהתודעה שלנו יוצרת זכרונות לא פחות ממה שהיא חיה אותם שוב.
יוחאי ממשיך:
עד לאותה נקודה, למרות מה שעברה, מורן המשיכה להיות נערה חיונית ושמחה, לפחות כלפי חוץ. אולם אחרי התלונה במשטרה, כשהדברים התחילו לצאת החוצה, מצבה הנפשי החל להידרדר. היא היתה מצמידה מצית דלוקה לעורה ומחכה עד שהלבה תדעך, כשאזל הגז. היא היתה חותכת את עצמה. היא התחילה לסבול מבעיות שינה חמורות וממחשבות אובדניות, אבל בינתיים עוד לא פעלה כדי לממשן והקפידה להסתיר בפלסטרים את הגלדים מהחתכים והכוויות.
ההמשך העגום: בגיל 15 פנימיה. חיים נורמטיביים לכאורה. צבא, לימודים אקדמיים.
ואז היא ניסתה להתאבד בכל מיני צורות. היה לה חבר. החבר הוא זה שבלע את הכדורים שלה ונפטר. המשפחה שלו האשימו אותה.
נראה שמאחורי סיפור קצרצר כל כך מסתתר הרבה. עד כמה היה החבר ההוא בריא או בלתי בריא? אולי הזוגיות שלהם היתה בעייתית?
היא עברה טיפולים פסיכולוגיים. ניסתה להתאבד בקפיצה מקומה גבוהה ונפצעה. החלימה.
ההחלטה להתאבד באה לפי הסיפור של יוחאי לפי הגרסה שלה לא בגלל שהיא היתה מיואשת פסיכולוגית אלא בגלל כאבים בלתי נסבלים.
אז, לפני שנתיים, מורן התעוררה עם כאבים חזקים באגן. יום למחרת, הכאבים החמירו והתפשטו אל הגב, ולאחר מכן לכיוון הצוואר. היא ניסתה לטפל בעצמה, יצרה קשר עם אורטופדים ומומחי כאב. אחת התיאוריות של הרופאים היתה שברגים שהושתלו בחוליות גבה בניתוח שלאחר ניסיון ההתאבדות — השתחררו. היא עברה ניתוח נוסף, להסרת הברגים, אבל הפרוצדורה לא השפיעה על הכאב כלל. משם היא התגלגלה לסאגה ארוכה של טיפולים. החל מנטילת אופייאטים למיניהם ותרופות אנטי־אפליפטיות חזקות, דרך תרופות הומאופתיות, ועד דיקורים. מורן ניסתה הכל. שום דבר לא השפיע על הכאב, שהלך והשתלט על גופה, על חייה. עם הכאבים חזרו גם המחשבות על המוות. אלא שהפעם הן היו שונות. אלה לא היו מחשבות אימפולסיביות ברגעים של מרה שחורה. ״דווקא בזמן הזה, עם הכאבים האלה, גיליתי שאני בוכה על זה שאני הולכת למות. שחבל לי. שהייתי רוצה אחרת. פעם כל מה שרציתי זה למות. ובשנים האחרונות, אני בהחלט חושבת שהיתה מגמת שיפור. עכשיו הרצון למות בא מתוך חוסר ברירה, מתוך ההבנה שאני לא מסוגלת יותר לעשות את זה לגוף שלי. בהתחלה אמרתי, 'אוקיי, את נורא רוצה את זה, סבבה. שכבי במיטה תחכי שזה יעבור, בסוף זה יעבור. זה יקח שעתיים, זה יקח יומיים, זה יקח חודשיים, זה ייקח שבעה חודשים, זה יעבור. עד שהבנתי שזה לא יעבור"
מורן פנתה לדיגניטס, ארגון שוויצרי שמסייע לחולים סופניים או לאנשים שסובלים מכאב בלתי נסבל, וביקשה מהם לעזור לה לשים סוף לחייה באופן מבוקר, חסר כאב ובטוח.
מורן נכנסה לתהליך ארוך של אישורים מול הארגון השוויצרי. כהרגלה, היתה גלויה וישירה עם הסביבה שלה לגבי רצונותיה. במשך חודשים היא עסקה רק בהגשת הבקשה — המצאת מסמכים רפואיים, חוות דעת, כתיבת קורות חיים מפורטים, תרגומים נוטריוניים וכולי. הרבה אנשים שאהבו אותה הזדעזעו והזדעקו. ניסו בכל דרך להציל אותה, לגרום לה לשנות את דעתה — אבל היה לזה אפקט הפוך. ככל שחלף הזמן, הכאבים גברו, ואיתם הנחישות של מורן לסיים את חייה. היא איבדה סבלנות כלפי ניסיונות ההצלה ובודדה את עצמה.
דיגניטס כתבו לה. הם ביקשו שתגיע לשוויץ לפגישה. העובדה שהיתה צעירה, בעלת עבר פסיכיאטרי, ושאינה לוקה במחלה סופנית — הפכו את המקרה שלה למורכב. בדיגניטס רצו לפגוש אותה פנים אל פנים, ולהתרשם מהמקרה בעצמם.
אחרי הפגישה מורן קרנה מאושר. לא ראיתי אותה מחייכת כך מזה חודשים. היה לה חיוך נפלא, מדבק.
בנסיעה האחרונה שלה לשויץ מתאר יוחאי טיול שערכו לה, כשהיא כמעט משותקת. ואז
רק רגע אחד קופץ לראש. באוטו, ממש לפני שיצאנו לבניין של דיגניטס, שאלתי אם יש עוד משהו שלא שאלתי. מילים אחרונות. "אין לי מה לומר, הבנת?", מורן השיבה, "אני מוכנה". בבוקר יום שני, אחרי קפה הפוך ועוגת גבינה עם אוכמניות — בקשתה של מורן לסעודה אחרונה — יצאנו לדרך. לרוב, כשהייתי דוחף את מורן בכיסא הגלגלים, הייתי צריך להקפיד על תנועות עדינות, עגולות, כדי לא להכאיב לה. אבל כשהיא ראתה את המתנדבים יוצאים לקראתה מהמבנה, היא פקדה עלי ״רוץ! אני רוצה שתרוץ אליהם!״ האצתי את כיסא הגלגלים בשלג, מתיז פתיתים לצדדים. מתנדבי הארגון הכניסו אותנו לחדר מחומם ונעים, ציורי שמן פסטורליים ומיטה מול חלון, משקיפה על גינת זן קטנה ומושלגת עם אגם מלאכותי קפוא למחצה. המתנדבים שאלו אותה שלוש פעמים: ״האם את בטוחה שאת רוצה למות היום?״ לא היה צל של היסוס בקולה. היא נשכבה במיטה, ניגנו לה את הפלייסיט עם השירים שביקשה והחלפנו כמה מילים אחרונות — אני חושב שמבחינתה של מורן זה היה בעיקר מתוך נימוס כלפינו. היא, כאמור, היתה מוכנה. מהר מאוד היא ביקשה מהמתנדבים להכין את המשקה. היא בלעה פי חמש מהמינון הקטלני של סם ההרדמה פנתוברביטול. המשקה היה מר, אבל היא היתה מחויכת ושלווה. אחרי כמה דקות נרדמה, ומתה מוות, שבניגוד לחייה, היה לחלוטין חסר כאב.
 |
|
|
