הגלות כאנלוגיה ל- 40 שנות הליכה במדבר.

היי אמשלום

אוי, מצטערת אם חשבת שנפגעתי, באמת שלא.

את צודקת. אני אכן מתוסכלת באשר למימוש ההבטחה.
לדעתי, זו משימת על שיקשה על האדם הפשוט לעמוד בה, והרי הרוב נכלל בקטגוריה של "פשוטי עם".

מה יהיה? עוד מבול?

אוריה

איולי,

האמירה על התסכול לא כוונה לעמדתך ביחס לפירוש, אלא למשפט האחרון של דבריך לעיל (שהבנתי אותו כתסכול מפני מצב האדם בעולם...).
אני מתנצלת אם נפגעת, לא היתה לי כל כוונה כזו, ח"ו.

אמשלום

שוב מרגישה לומר, שהפרשנות של חכמי חז"ל יפה ומעניינת, והאמירה ששבעים פנים לתורה רק הולכת ומתחזקת כשאני קורא אותך.

לדעתי הענייה, פס' אלו, מוכיחים את מה שהנשמה נדרה לאלוהים לפני ניתוקה ממקורה האלוהי,ויש כאן התחייבות למלא אחר הבטחתה למלא את העולם בצדק ויושר אלוהי.

איני מתוסכלת, מה שכן, יש פירושים שאינם ברורים לי דיים , או אינם מקובלים עלי.

אוריה

איולי,

אני חושבת שפירושו של השפת אמת (למרות שזאת לא היתה כוונתו בהכרח) מוביל למחשבה שארבעים שנות ההליכה במדבר לא היה עונש, אלא מסקנה חינוכית - אם העם אינו מסוגל להתמודדות עם ה"לידה", יש להשאירו עוד ב"רחם".

לגבי עניין הלידה והמעבר בין נשמה בלבד לנשמה-בגוף, אני אוהבת מאוד את פירושו של המגיד ממעזריטש לפסוקים האחרונים במזמור סא בתהלים (אין לי מקור כתוב לפירוש הזה ויזכו לתודות מעומק הלב מי שיצליחו למצוא לי מקור כזה):

יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר. יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ. כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם.
המגיד ממעזריטש הבין את הפסוקים הללו כשיחה בין הקב"ה לבין הנשמה היושבת אצל כיסא הכבוד בטרם תיוולד בתינוק.
הנשמה מבקשת מאלהים להישאר לצידו עוד ועוד - 'אנא, המלך, הוסף עוד שנים לשהותי כאן, ואל תשלח אותי אל הארץ'. היא לא רוצה לעזוב את העולם בו היא נשמה בלבד, עולם שכולו טוב א-להי.
תשובתו של א-להים היא - 'אם תשבי לפני עולמים, מי ישמור על החסד ועל האמת בארץ?!' אם לא תיוולדי, עונה הקב"ה, אם תישארי בעולם הרוח ולא "תתערבבי" בבשר ובגוף, כיצד יישמרו ערכי ומצוותי בעולם? עולם הרוח אולי יהיה טוב יותר, אבל מה יהא על העוה"ז?
אם כך, עונה הנשמה: 'אני איוולד על הארץ, אבל אני נודרת לזמר שמך שם יום יום'. אני מתחייבת להפיץ דברך - דבר החסד והאמת - בעולם החיים, לזמר את שמך ולהזכיר לעולם את דרכך אלהים, ולי - את מקורי ומחוייבותי.

והיכן התשובה לתסכול שאת מעלה? אני מוצאת אותה באופן בו "משתמשים" במזמור הזה ובפירוש שלו:
בקהילה בה חייתי, ובעקבותיה, גם ב"קהילתי" דהיום, נוהגים לשיר אותו ברגעי מעבר בחיים (ע"פ מנגינה מקסימה העוברת מדור לדור מאז ימי המגיד), כדי להזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו, מה "התחייבנו" לקב"ה לפני לידתנו, ומה היא משימתנו בעולם הזה - לזמר שם אלהים, להנכיח בעולם חסד ואמת.




תוקן על ידי - אמשלום - 30/08/2005 17:04:53

היי אמשלום

תמיד אני מלאה התפעלות מהאינטרפטציה שחכמים עשו לאירועים מסויימים. במקרה שלנו "סיפור המרגלים".
הפרוש שהיצגת כאן, שוב מעורר בי תהיות.
אם מחשבת המרגלים היתה כ"כ נעלה, והיה להם חשש לרדת ברוחניות, מדוע נענשו בעונש קשה כ"כ? (גם כל הדור ההוא)

הרבי מקוצק אומר, שהמרגלים חטאו ב " מה חושבים עלינו", והוא מבסס את פירושו " והיינו בעיניהם כחגווים". הוא ממשיך לטעון, שהמרגלים חשבו למעשה במקום אנשי המקום, מה היה אכפת להם מה חושבים אחרים" או מי אמר לכם שכך הם חושבים.
ציטוט מדבריו
" האמת הפנימית של עם ואדם, אסור להם להתמודד עם שאלה זו "עיני הזולת". "עיני הזולת" הם המוקש שבו כשלו בחירי ישראל, המרגלים. מוקש זה , הוא פתח השאול אליו יורדת האנושות. כל חייו צריך האדם לשאול את עצמו ללא הרף, "איך אני בעיני עצמי, ולא בעיני זולתי".
למה הבאתי את דברי הר' מקוצק , כי הפירוש הזה קרוב יותר לתפיסת עולמי, והרבה יותר מובן, ואינו מעורר בי שאלות נוספות.

לגבי רעיון התנתקות הנשמה ממקורה האלוהי.
זו אכן סוגייה לא קלה, ואיני יכולה להחליט מה נכון יותר, ומה נכון פחות, כי שניהם נראים מאד נכונים בעיני.
מה שכן, מחד מקור הנשמה הוא אלוהי, ולהתגשם בבשר מורה על ירידה. מאידך, ייתכן שירידה זו מעלה את הנשמה (במידה והיא ממלאת את ייעודה) לרמה רוחנית מאד גבוהה,
אבל, מי מצליח לעשות את זה? רק מעטים ביותר. מכאן, שהכלל נמצא בירידה מתמדת.

אוריה

איולי,

החשש מ"ירידה ברוחניות" דומה במקצת לחשש מהגשמת חלומות - אנשים מורגלים לחשוב שבמציאות הדברים פחות טובים מבדמיון (לא תמיד זה באמת כך...). למעשה, טענת השפת אמת שם, היא שהמרגלים אכן חטאו, כיוון שלא הבינו שא-להים לא היה דורש מהם "לרדת", ומהלך הכניסה אל הארץ הוא בעצם "עליה".
הסיפא של דבריו משתמש במטאפורה של הלידה, כדי להדגיש את ענין הירידה שיש במעבר מכוליות של נשמה לגופניות. לתפיסת המאמינים בקיום הנשמה לפני היווצרות התינוק, יש להסביר את הכוונה הא-להית בשליחת הנשמות ממנו (שהרי הן נמצאות אצל כסא כבודו), מעולם שכולו אור ורוח, אל עבר העולם הארצי, הגופני, שיש בו מכאוב. אחד ההסברים האפשריים לכך, יכול להיות שההתגשמות בגוף (לידה, כניסה אל הארץ וכו') היא שלב גבוה יותר בהתפתחות. הסבר אחר יכול להיות שאכן יש בכך סוג של ירידה, אבל זה מבחן הכרחי או משימה אתגרית, לשם מטרה א-להית גדולה יותר.
לבחירתך.



תוקן על ידי - אמשלום - 30/08/2005 7:29:33

היי RIV

אי"כ מדוע נבנה ביהמ"ק בירושלים, ולא במדבר?

הרי נאמר על ירושלים, שהיא טבורו של עולם, ואין קדושה כקדושת מקום אבן השתייה.

עדיין תמהה כל כך.

אוריה

.

איולי


בקשר לתהיותיך על חשש הירידה בדרגה הרוחנית בכניסתם לא"י..

יש מדרש חז"ל המסביר שהתורה ניתנה במדבר, מפני שהקדושה מועברת במקום שומם ורחוק מחומריות וגסות. באמצעות מילות התורה, הקדושה ניתנת לאדם, למי שמשים עצמו כמדבר.

*התגובה נכתבה טרם ראיתי תגובתך האחרונה בהתייחסותך לפרשנות שלי את הגלותיות הרוחנית- כשכוונתי היא לכל אדם באשר הוא אדם "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם" - תודה שאהבת.

אגב, אני אשה.




תוקן על ידי - riv - 30/08/2005 2:02:48

שלום RIV
למרות שלא הגבת לי ישירות ,הרגשתי להגיב לך.

וואו, כשקראתי את השורות, שמעתי שיר ולא פרוזה. איזה יופי של התנסחות.

כשאתה אומר: " הגלותיות... היא אוניברסלית" . אתה מתכוון רק לעם היהודי הנמצא בעולם, או גם הלא יהודי סובל מתחושה של גלותיות?

אני מבינה, שאתה למעשה נותן הסבר פילוסופי למושג "גלות".
לדעתך, אדם הראשון הוא מושא געגועי הנשמה לחזור למקורה הראשון.
יפה, ומאד מעניין. אהבתי.

אוריה

שלום נך.

אני איתך בתהייתך.
יש כאן תופעה מאד מוזרה. העם היהודי היה בגלות הרבה יותר מאשר בארצו.
יתכן והגלות היא כור היתוך להביא את העם היהודי למיצוי מלא של תפקידו, כמביא הבשורה המונותאיסטית, המשולבת בחיי מוסר נעלים לעולם כולו.

כנראה שהישיבה בארץ משחררת אותו מתפקיד זה, ומכאן נובעת תופעת הניוון שדיברת.

אני מבינה מדבריך, שאומות העולם הם שמנעו מהיהודי להתבולל, ע"י רגש הדחייה.
השאלה נך. מדוע נדחה היהודי?
למה לא איפשרו לו להשתלב?
מה היה ( או מה יש) ביהודי שגרם(גורם) לגוי לשנוא אותו?

מה כוונתך ב " עמישראל מעולם לא עמד בפני פיתוי שוה לו".
נכון, היו מתיוונים,אבל הם לא כל העם.
בספרד הוא תרם רבות בכל תחומי ההשכלה. הוא היה חלק אינטגרלי חיובי מאד במפגש של שלוש תרבויות, אבל הוא המשיך לשמור על ייחודיותו, ומעולם לא שכח את א"י , לראייה. בכל שירי משוררי ספרד יש את הזיקה לשוב לארץ הקדש. ישנה רמה גבוהה מאד של כיסופים לגאולה.

תנועת ההשכלה גרמה לשילובם של יהודים בתפקידי מפתח בארץ מוצאם, והיא למעשה שגרמה לליבוי השנאה עד הגיעה לנסיון השמדה טוטאלית של העם היהודי ע"י היטלר. נשמע ביזארי. לא חושב?

שלום אמשלום.

אכן נכון. התנתקות מחיים קודמים לקראת חיים שאינך יודע כיצד יהיו, תמיד מעורר תהיות, והרבה ספקות, ולעיתים עדיף להשאר במקומך, ויש מקרים שהמעבר טוב יותר.

הפירוש שהבאת , עורר תהיות רבות בעיני.
מדוע היה להם לחשוש לרדת בדרגה הרוחנית?
האם הארץ הייעודה , שהיא יוצרת שלמות רוחנית וגם ארצית, אינה בסיס להגיע לרמה הרבה יותר גבוה של קדושה מאשר במדבר?
מה גרם להם לחששות, שמא בא"י הם ירדו ברוחניות?

אוריה.