השאיפה המצויה ברוב התחומים, כמו בהשכלה, כלכלה ובקשרים חברתיים וכו', היא שאיפה "להיות X". אדם שואף "להיות חכם" "להיות עשיר" "להיות נחמד". ההישג הרצוי, מקבל הגדרה כללית, והאדם שואף להגיע אל אותה ההגדרה ולמצב שההגדרה משקפת. השאיפה בצורתה זו נקשרת לאדם, "להיות אדם חכם" "להיות אדם עשיר" וכו'
למרות שהשאיפה נראית טבעית בצורה זו, יש בה סטייה מטבעיות החיים והישירות שלהם.
אם נראה לך נכון להתייחס יפה לאורח, לחבר או לשכן, תתייחס יפה, אם נראה לך שראוי להתייחס בחומרה ולנזוף – תנזוף, אם תהיה "אדם נחמד" או לא, זו תוצאה הנגזרת מהעשייה בכל פרט ופרט ומהרושם המתקבל מהם יחד. השאיפה אמורה להיות עצמית ומתאימה מקומית לכל עניין ועניין, ולא שאיפה להגדרה זו או אחרת. אם אתה רוצה להחכים בתחום אחד – הַחכֶּם, אם רצונך להבין יותר בכמה תחומים השתדל בריבוי התחומים, אך השאיפה אינה צריכה להיות ל"תדמית" המתקבלת של "אדם חכם" אלא להחכמה ולהשתדלות של המעשים הנכונים לצורך החכמה בכל פרט ופרט.
טבע האדם לבחור בהישג נרצה, וההישג הן הנו יחסי לדברים עצמם ולנכונותם ביחס לעצמם, נחמדות פירושה לנהוג באדיבות במקרים המתאימים, בכל מקרה ומקרה כעניינו, ולא לקבל את ה"פלומבה" של 'נחמד', או של 'חכם'. בכל זאת אנחנו מכירים ויודעים כי האדם שואף ל"תדמיות". אדם שואף להיות "חכם", להיות "אדם טוב", להיות "מאושר" וכו'. השאיפה להיות "אדם נחמד" או "אדם חכם" נראית עתה נוגדת לטבע הדברים.
איך נוצרת השאיפה לתדמית?
הקושי של האדם למצוא את הדבר הנכון בכל פרט, מעביר אותו למצוא את הנכון יותר בכללות, כפי שהאדם עושה ביצירת כללים, ואת השאיפה לנהוג בקו אדיב בכל מקרה ומקרה, הוא מעביר לשאיפה כוללת ואחידה המשקפת את אותן ההתנהגויות. האדם מניח שהתנהגות נכונה יותר עם בני אדם היא זו שבסופו של דבר מביאה מצב של "אדם נחמד", ולכן את השאיפה להישג הנחמדות הפרטית לכל מקרה, הוא מפנה לתדמית כוללת הנוצרת מהעשייה הנכונה בריבוי המקרים – "אדם נחמד".
אם נחוש שאנו "אנשים נחמדים" זה יהווה כסימן משקף שאנו משיגים את ההתנהגות הנראית לנו ראויה בכל פרט. בשלב זה השאיפה "להיות אדם נחמד" מהווה "קיצור דרך" להישג הנרצה, המקומי לכל עניין ועניין. אם אהיה לבסוף "אדם נחמד" אקבל אישור לכך שאני נוהג בהתנהגות נכונה בפרטים השונים שם בחרתי להגיב בנחמדות.
משלב זה, עובר האדם לשלב נוסף, המוסיף לנתק אותו מבקשת הדברים מצד עצמם.
העוצמה החווייתית בהישג של "אדם נחמד" "אדם חכם" וכדומה, חוויה הקשורה לחוויית האדם את עצמו, גורמת לאדם לבחור מעתה ישירות בתדמית. הוא רוצה להיות "אדם נחמד". ההישג והחוויה ב"להיות אדם נחמד" כה גבוהה ומספקת, עד שהיא נהיית מטרה לעצמה. השאיפה אינה עוד להשיג את ההתנהגות של האדם הנחמד, אלא להשיג את 'האדם הנחמד' על ידי ההתנהגות המתאימה. התהפכות היוצרות, במקום ש"האדם הנחמד" יירצה אך כאמצעי להשגת התנהגות נכונה ורצויה, היא נהפכת לתכלית – השגת התדמית. במקום לחפש את ההתנהגות הנחמדה הוא מחפש מעתה את החוויה של "להיות אדם נחמד".
איך נהפכים היוצרות?
לאדם יכולת להעניק עוצמה ל"תדמית" מתוך היכולת הכללית של האדם להעניק עוצמה למייצגים ולהפכם למטרה חווייתית. אנחנו יכולים להעביר את המשקל והחשיבות של הדבר למה שמייצג אותו ולהתייחס אליו כחלק מהרצוי והמבוקש.
מעתה,יכולה הנחמדות להיות מטרה לעצמה והרצון להיות "אדם נחמד" אך ככלי להישג הנחמדות -מייצג לטובת מיוצג-, ויכולה גם להיות בקשת נחמדות לצורך תמיכה בתחושת "האדם הנחמד" -מיוצג לטובת המייצג-.
את החשיבות של הדבר עצמו (המיוצג) הוא מעביר למה שמייצג אותו, שם העוצמה היא הרבה יותר כוללת ורחבה. מעשה אחד צודק אינו מקבל את אותה העוצמה כמו המושג המייצג "צדק", האוצר את כל הצדק ואת כל מקריו. כך גם להיות נחמד במקרה המסוים, אינו עוצמתי כמו להיות נחמד ככלל.
כאשר אנו בוחרים את התדמית, אנו משיגים הרבה יותר חוויה בכל עשייה. במקום לחוות את הדבר הנכון בגבולותיו הפרטיים, מהווה כל התנהגות פרטית, חיזוק לתדמית כללית, החווייתית הרבה יותר. במקום תחושת "עזרתי לחבר" אנחנו מקבלים את התחושה הכוללת יותר "אני אדם שעוזר לחברים" או אם נרצה "אני אדם שעוזר לכל נזקק".
אדם יכול לבחור לעצמו את הייצוגיות האפשרית בכל פעולה, פעולת עזרה לחבר יכולה להיות הדגמה מייצגת של; "חברות אמיתית" "עזרה לנזקק" "רגישות" "רחמים" ועוד אופציות מגוונות.
כך הולך האדם ונקשר אל החוויה המועצמת של המייצגים והתדמיות. אלה עלולים להיהפך ממייצג לטובת המיוצג, למיוצג לטובת המייצג.
בצורה הזו, האדם נהפך להיות אנוכי יותר, ושאיפותיו מסתכמות בסופו של דבר בתועלת עצמו. במקום לרצות את טובת החבר הוא רוצה את תדמית ה"עוזר", טובת עצמו. במקום לרצות את ההבנה של הדברים הוא רוצה להיות "אדם מבין". העזרה לחבר משרתת עתה את תדמית ה"אדם הטוב" שהאדם חפץ לראות את עצמו באורו.
כך קורה האסון הנפוץ, של אנשים טובים המפתחים פרויקטים של עזרה ועם הזמן נהיים מושחתים ורומסים. בתחילה חש אותו אדם את מצוקת הזולת ומתחיל לעזור לאדם אחד או שניים, עם הזמן הוא מוצא שהעניין יכול לצבור תעופה, ומקים מוסד לעזרה. עם הזמן הוא מתחיל ליהנות מתדמית "איש העזרה" או "יו"ר האגודה ל..." ואז זו נהיית המטרה, והעזרה אך כלי להחזיק את המטרה החדשה הזו. עכשיו אם יבוא אדם שהעזרה עבורו יכולה לקלקל את תדמית החברה או האגודה, או שהיא דורשת צעדים אחרים המפריעים לתחושת התדמית החדשה, האדם עלול לרמוס ולא לעזור. הוא יפתח התנשאות וקווי התנהגות נוספים התומכים ומגדילים את תחושת "האיש העוזר" וכך מאיש שעוזר לאחרים הוא נהיה איש הנעזר באחרים להיות "איש העזרה".
האסון הנפוץ הרבה יותר בשאיפה לתדמית, הוא שהסיפוק שלנו והתקשורת שלנו עם המציאות נהיים עקיפים. החיים בהתאם ולאור תדמיות, מאבדים את תחושת החיים הישירה, את ההזדהות הישירה עם המעשים הנכונים. לאדם כזה אין עוד "תכליות" ישירות, הכל נעשה אצלו כאמצעי, והוא חי את חייו מכלי שני. במקום לרצות את העזרה, הוא רוצה את התוצאה שבעזרה, קבלת תדמית העוזר והמיטיב.
גם ללא שאנו מגיעים למצב "איש העזרה" אנו עדיין תקועים בתדמיות במקום בדברים עצמם. טהרת החיים ניטלת מאתנו, איננו עושים עוד את הדבר מחמת עצמו, איננו שותפים למציאות אלא לעצמנו.
בראיית הדברים עתה, נראה הסיכוי קלוש להחזיר לעצמנו את התחושה הטהורה, הבקשה המקורית לדבר עצמו, ולא לתדמית המתקבלת מעשייתו וההתמדה בו. כשאנו משווים את התחושה של "עזרתי לחבר" לתחושה של "אני אדם שעוזר לחבריי" איננו יכולים להשוות ביניהם ולוותר על התחושה שיש בתחושת התדמית של "עוזר לנזקקים". החווייתיות שהיא ערך כה ראשוני, מותירה אותנו לכאורה חסרי אונים. שמחת החוויה בחוויית התדמיות כה ממלאת ובעלת עוצמה כה גבוהה, שנראה שיקשה מאד להשתחרר ולא ליפול בה לנצח.
גם אחרי שהתדמית נהפכת למטרה, היא עדיין אוחזת בכנפיה את ההערכה העצמית לתוכן הפרטי של התדמית. למרות שראינו כי האדם יכול להיות "אדם שעוזר" מתוך כוונה לחוויה עצמית של התדמית, החוויה הזו היא חוויה מספקת רק בתנאי שיש הערכה לעזרה. אדם המעדיף את תדמית "האדם שעוזר" על פני "האדם שאינו עוזר" נמצא ברמה טובה יותר. הוא מעריך את העזרה ורק מכוח כך את התדמית.
לפעמים אדם אמנם נקשר לאלמנטים אחרים המתלווים לתדמית, כמו לכבוד, אז אכן הוא מנותק מתוכן התדמית, אך עם זאת החלק הגדול של התדמיות שאנו מעריכים ושואפים אליהם נעוצים ומותנים בהערכת התוכן של התדמית. נמצא כי גם לאחר הפיכת השאיפה לתדמית, נשארת הזיקה לתכנים בעצמם. זיקה זו מהווה את הפתח לשיבה למצב החיים הישירים והטהורים. אנחנו יכולים לדבר על הדברים עצמם גם ללא התדמית, ההערכה קיימת גם אליהם.
עם זאת, עדיין אין בכך בכדי להשיב אותנו אל החוויה הישירה של החיים ושל כל התנהגות והתנהגות כשלעצמה. העוצמה של החווייתיות שבתדמית שראינו, היא מהחוויות הגבוהות שבחיים.
אבדו הסיכויים? הלנצח נהפוך כל דבר נכון, כל רצון עצמי, למשרת אנוכיות חווייתית?
תוקן על ידי - יהוסף - 29/08/2005 17:36:56
נשלח ב-7/9/2005 09:19
ראה זה פלא, אפשר שיש בזה קשר, עם הפנמה והחצנה.
יש גדולים שהרעישו את העולם בפעולותיהם,
תוך צלצולים רבים ורמים,
ויש גדולים שכל מעשיהם היה בקודש פנימה
(כגון הגר"א וכגון הח"ח וכגון החזון איש),
לא שימשו בשום תפקיד, לא רבנות ולא ראשות
ישיבה, לא עסקנות צבורית, ולא הנהגת צבור,
ישבו ספונים בחדרם הקט, פרושים מן העולם,
ובכל זאת יצא שמם וטיבם בכל העולם.
כמדומני שהמשל על זה נמצא בחסידות (חב"ד?),
כדימוי לאדם המבקש להאיר את העולם,
והריהו מתהלך עם הנר שבידו,
ומנסה להאיר כל מקום שהוא מגיע אליו.
לעומתו ישנו מי שהוא בבחינת שמש,
שגם אם הוא נעול בחדר קטן,
די בחרכים שבחדר כדי להפיץ
אורו בכל העולם.
האם נתאר את ההבחנה בין פנימי וחיצון,
בין האני/אגו ובין התדמית,
כהבחנה בין שמש לבין קרני השמש?
האם אין אנו גולשים לחקר 'הדבר כמות שהוא באמת',
שיש הוגים שהתיאשו מגילויו?
בעיולם החומר רק לאחרונה נתגלה הגרעין,
האם הוא הלוז שבדבר, והמעמידו?
והלא הצליחו לפצח גם אותו, ונתברר
שגם הוא מורכב מאלמנטים שונים,
עד לטשטוש שבין חומר לאנרגיה.
האין גם גרעין ברוח/נפש/נשמה/חיה/יחידה?
הניתן לפצח אותו ולגרום לפיצוץ רוחני?
האין הפסיכיאטריה טוענת לכך?
כבר הערנו כאן שרבנו הגדול חתם סופר
הקדים את פרויד בהבחנה בין פסיכוזה לנוירוזה.
כמדומני שיש כבר היום דעות המבקשות
לטשטש מחדש הבחנה זו, אלא שאלו כנראה
כופרים כלל בקיום הנשמה וכו' [עד שנראה
שמקצוע זה מסוכן לאמונה יותר מכל
המקצועות שחוששים בהם מכפירה].
נשלח ב-6/9/2005 16:38
התדמיות בעולם העסקים, במפגשים בין בני אדם-
במקום שאנשים ילמדו להעריך את התוכן של הבן אדם, מלמדים היום את האנשים איך להפגין תדמית טובה יותר. חברה העוסקת בעיצוב תדמית כותבת מה מרשים את מי שמראיין אותנו; "מחקרים הוכיחו כי 55% משפיע שפת הגוף, סגנון הלבוש וצבע הבגד, 38% סגנון הדיבור ו7% על פי התוכן והמסר עצמו". במקום שמחקר כזה יעודד חברות להשקיע במראיין, איך יוכל לשפוט יותר על פי התוכן, מעודד המחקר להתאים את המרואיין לתדמיות.
נשלח ב-6/9/2005 14:18
דגים
"ביטול האני" הוא הביטול של האני כמרכז, האני כערך בפני עצמו, אך אין "ביטול ההכרה האישית". וזה בדיוק זהה למקבילה שהביא ספרן.
לא הרי "קיום האני" שספרן מדבר עליה כהרי "ביטול האני" שבעלי המוסר דנים בה.
כשבעלי המוסר דיברו נגד האני, הם דיברו נגד התדמית. הם אמרו תעשה מה שנכון, ולא מה שינפח את תדמיתך, וזאת הגדירו כ"ביטול האני". הם לא טענו שאין לאדם מד אישי, אדרבא היהדות מכוונת לעשות את האמת מפני שהיא אמת, ושכל אדם יעשה כרמתו וכיכולתו האישית. ואדרבא, בעלי המוסר חוזרים ומשננים, שכל אדם נתבע על פי רמתו האישית, ואינו יכול להסתפק בהישג תואר או רמה תדמיתית.
בעלי המוסר א"כ טוענים ל"קיום האישי" ול"ביטול תדמית האני"
בזה דומים בעלי המוסר לתורות שהביא ספרן, זן וכיו"ב.
נשלח ב-6/9/2005 13:03
דגים,
חן חן על הענותך לאתגר המקבילות.
יש לדון,לפי המובאות,על הגדרות מדויקות,מהו לדברי
מקורות אלה "אני" "יש" וביטולו וכו'
התיאור על הב"י אכן ממחיש. על האמשנובער,אינני בטוח
שהוא נוגע,שם מדובר בחסרונה של חווית קבלת עול מלכות
שמים תמידית [דבר הנדרש רק מיחידי סגולה כדברי הרמב"ן
בנימוקי החומש על הדביקות המתמדת,והקדימו הר"מ בסוף
מו"נ,והדבר דורש אשכול בפנ"ע.]
נשלח ב-6/9/2005 12:42
כותב ספרן:
<דגים, את ספקך, כבר הכריעו בבית המדש ההודי-סיני-טיבטי, ואמרו ששרש כל הבעיות של האדם הוא האני/אגו שלו.
ואני מניח מקום להתגדר,להצבעה על מקבילות יהודיות.>
דבר בעיתו מה טוב, והנה בבית המדרש המעזריטשי-הקלונימוסי-החבד"י-הנובוהרדוקי-ועוד, כבר הכריעו ג"כ ש'שרש כל הבעיות של האדם הוא האני/אגו שלו'.
בפרשת השבוע (ראה אנכי...), הביא בספר מאור ושמש בשם הרבי ר' בער, את פירושו הידוע על 'אנכי עומד בין ה' וביניכם' - קרא: אנכי - עומד בין ה' וביניכם, ה'אנכי' הוא המסך המבדיל ומרחיק את האדם מן הקב"ה.
וידוע גם הפירוש של אחד מגדולי החסידות
[שכחתי מי], על הפסוק:
אם יסתר איש במסתרים, ואני -
לא אראנו נאום ה'.
אבל
אם יסתר איש במסתרים, ואני לא -
אראנו נאום ה'.
עבודה זו קרוייה בחב"ד 'ביטול היש'. וכאימרה
הידועה, שאומר חסיד חב"ד לרעהו:
אני כלום, אתה כלום, הכול כלום,
הבה נלגום מעט משקה.
(או: נשאר רק ללגום מעט משקה].
או הסיפור הידוע על אחד מתלמידי בעל התניא,
שבא אליו חבירו באישון לילה ונקש על דלתו,
לשאלה מי שם, השיב: אני,
הדלת לא נפתחה, עד שהבין הבא, כי חטא בכך
שהשתמש במלה מגונה זו.
נושא זה עומד ביסודן של הרבה משיטות המוסר,
ונתבארה בהרחבה בספרו של הרא"א דסלר זצ"ל,
מכתב מאליהו ועוד. שם תיאר,
אולי בקורטוב של קיצוניות,
את השפעת ה'נגיעה' של האגו על השכל, ועל
האיזון השכלי, ועוד רבים וטובים.
לעומת זאת כידוע, החזו"א באמונה ובטחון,
מגביל את ההרחקה הקיצונית והטוטאלית של חששות
הנגיעה, והשיחוד העצמי, ורואה בכ"ז אפשרות
לשכל האדם לפעול באופן אובייקטיבי, על אף
נגיעותיו ונטיותיו. ויש פנים לכאן ולכאן.
החידוש הוא, ברעיונו של הסבא מסלובודקה זצ"ל,
שכמדומה אין לו חבר בזה, של חשיבות האגו,
או מידה מינימאלית של אגו, לקיומו של האדם,
ושלולא זאת לא יוכל לחיות כלל.
האדם אינו יכול להתקיים ללא מידה מינימאלית
של הערכה עצמית, של הכרה בערכו ובחשיבות
קיומו ותפקידו בעולם,
אין הוא תולעת ולא יתוש, לא חידק ולא וירוס
שאגב גם להם תפקיד בעולם.
ועוד לענין האגו והתדמית. בשיחותיו בוועדים,
היה המשגיח, תלמידו ונושא כליו המובהק של הסבא,
הר"מ חדש זצ"ל, מדגים את גדלות האדם והכרת ערכו,
בשאלו, האם הנכם מעלים על דעתכם את הרבי מגור
[אז הבית ישראל] מהלך בגאולה ומפצח גרעינים...!
כיום אפשר לומר, האם אי מי ראה את הרבי מאמשינוב
שליט"א, נשען על הכסא בשבתו עליו? האם ניתן לראותו
מתרווח באפס מעשה, או אף נוסע לנופש וכיו"ב?
יש בעולם כאלו, שהתדמית שלהם
קרובה מאוד למהותם העצמית.
נשלח ב-5/9/2005 18:03
ספרן היקר
סליחה. לא שמתי לב להודעתך, זו נשלחה בעת כתיבתי ההודעה הקודמת.
איני טוען שאדם יחיה ללא תדמית, ואיני טוען שהוא מוכרח לחיות עם תדמית. הדבר תלוי בחוזק ובבהירות האישית שלו. מ"מ הטענה העיקרית היא, שהתדמית היא אך כלי לקצר את הדרך לזיהוי ישיר, והיכול להימנע ודאי עדיף.
נשלח ב-5/9/2005 17:56
יהוסף,
כתבת: "לכן כשלאדם בעייה עם תדמית, הכיוון בו דנים איזו תדמית תתאים לו היא קפיצה ועיוות. קודם יש לראות איך האדם מזהה את הדברים עצמם, ואז להתאים לזה תדמית."
ממה שהבנתי, זה בדיוק מה שעושה שטרנגר: במקרה הספציפי אותו ציטטת הוא הסביר כיצד הבנה של הערכים שעיצבו את התדמית הבעייתית לאותה אישה, יכולה להוביל אותה לשינוי עמוק בתחושתה (אני מניחה שיזדקקו לכך יותר משתי הדקות שלוקח לשמוע את המשפט הזה, אחרת רוב הנשים בעולם היו מאושרות כבר מזמן).
אני חושבת, שההבדל העקרוני בין התפיסות המוצגות כאן הוא, שאתה מאמין שאתה יודע מה ה"תדמית האמיתית", הנכונה באופן אובייקטיבי לאדם (ככלל! - וגם זה שוני מהותי בין התפיסה שלך לזו שמציג שטרנגר), ואילו שטרנגר טוען שאין דבר כזה "אובייקטיבי" בהקשר הזה.
האם אני טועה בהבנתי אותך?
נשלח ב-5/9/2005 16:31
אנשלום
אכן, אני טוען שהתדמית היא כלי עקיף ומאלכותי שהאדם נעזר בו. האדם מכיר במה שנכון ומתאים בתחומים שונים, ובמקרים ספציפיים, והוא יכול לחיות כל חייו בישירות וללא תדמיות. התדמיות הם קיצורי דרך או מגבירי חוויה, אך לא ראשוניים לבחירת האדם.
אדם אינו אוכל למען תדמית של "אדם אוכל", הוא אוכל כי הוא חש בצורך, כך גם האדם שרואה אדם מתמוטט ברחוב, אינו צריך כל תדמית כדי להניע את עצמו לעזרה. העזרה מתבקשת מתוך ההכרה שלו שזהו הדבר הנכון.
כך בכל החיים. התדמית אינה מקור ראשוני לפעולות ותפיסת האדם, אלא משנית. התדמית היא תפיסה האמורה לייצג את ה"בדרך כלל" של מה שהאדם מכיר כמתאים, במציאות או לתנאיו הספציפיים במציאות.
לכן, אין כל מקום לדון בתדמיות כנקודת מוצא, אלא בערכים, יוצרי התדמית ושהתדמית נבחרת בסופו של דבר בגינם, אם מתוך בהירות או מתוך חולשה וחוסר בהירות. ככל שיש יותר בהירות בתפיסה הישירה והעצמית של הדברים, כך התדמית הנבחרת [אם יש צורך בכך] תתאים יותר. לכן כשלאדם בעייה עם תדמית, הכיוון בו דנים איזו תדמית תתאים לו היא קפיצה ועיוות. קודם יש לראות איך האדם מזהה את הדברים עצמם, ואז להתאים לזה תדמית.
נשלח ב-5/9/2005 14:36
יהוסף,
שטרנגר טוען, שאת ההתאמה ימצא האדם עצמו, ע"פ שאיפותיו הפנימיות (שהן ה"אני האמיתי" שלו), וגם אלה אינן קבועות אלא משתנות תדיר.
אתה טוען (האמנם?), שההתאמה תימצא לאדם על ידי ראיה "אובייקטיבית" - או ע"י המטפל/חבר/יועץ, או ע"י האדם עצמו, כאשר יבין מהו ה"אני האמיתי" שלו.
שטרנגר יטען כלפיך (בצדק, לטעמי) שה"אובייקטיביות" על פיה תתאים למישהו את תדמיתו הנכונה והאמיתית, גם היא תלוית תדמית, ולכן - כל עוד אין לך את המודעות להיותה כזו - אתה תִטעה ותַטעה.
נשלח ב-5/9/2005 14:33
יהוסף,
המשפט הראשון בדבריך,מייצג במדוייק את שיטת שטרנגר.
ואני,לתומי,סברתי שלא קרב זה אל זה...
ובקצרה: השאלה היא אם יש מן הצורך שאיזו שהיא תדמית,
תעמוד במרכז התודעה,או לדבוק במעשים הראויים,באופן
ספונטאני,מתוך שכחת הביאוגרפיה האישית,הראלית,או
המיוחלת.
נשלח ב-5/9/2005 13:18
אמשלום
איני טוען לביטול התדמית. אני רק טוען שהתדמית אינה בלעדית, יש למצוא את ההכרה האישית ולראות את ההתאמה בין האישיות לתדמית המתאימה.
לטעון שאין הכרה אישית, זו אמירת שווא. כל הכרה היא אישית, השאלה רק מה תוכן ההכרה ואיך האדם מפרש אותה. גם החי עם תדמית הכיר בדבר כמשהו שיהנה או יועיל לו וכו'.
נשלח ב-5/9/2005 08:55
יהוסף,
אני מניחה שאחד המניעים לשיטה כזו, הוא ההבנה, שהתדמית שאדם מנסה לבנות עצמו על פיה, מעצבת את חייו ומושכת אותו לפעול ולחשוב באופנים מסויימים (בזה, דומני שאתם מסכימים). אתה טוען, שהדרך לפתור מצוקה הנובעת מחוסר התאמה בין האני האמיתי של האדם לבין תדמיתו, היא ביטול התדמיות והגעה אל האני. אם הבנתי נכון, שטרנגר טוען, שאין דבר כזה "אני אמיתי" נטול תדמיות, והדרך לפתור את המצוקה הוא בעיצוב התדמית מחדש.
למשל: אדם שתדמיתו היסודית היא של מי שאינו ראוי לאהבה, ולכן יעשה הכל (בין במודע ובין שלא במודע) למען עמידה בתדמית הזו, וינהג כך שלא יהיה ראוי לאהבה (במילים אחרות - יעצבן את כל מי שבא עימו במגע). שיטתך תנסה לעזור לו להיפטר מן התדמית ולשכנע אותו שבתוך תוכו הוא כן ראוי לאהבה. שיטתו של שטרנגר תנסה ללמדו להגיע לאותה המטרה (קרי - חיזוק הבנתו כראוי לאהבה), באמצעות בניית תדמית חדשה, משהו בסגנון: מעתה חשוב על עצמך (רק באופן תדמיתי, כשחקן בתאטרון) כעל מי שראוי לאהבה. ומתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה.
זה נראה לך בלתי הגיוני בעליל?
תוקן על ידי - אמשלום - 05/09/2005 8:55:43
נשלח ב-5/9/2005 08:45
אמשלום היקרה
יתכן. הרושם הוא שע"י שיש בעיה, כביכול המתבקש הוא להחליף תדמית, ואמנם זה יכול ליעשות מההנחה שאם יש בעיה התדמית הנוכחית אינה מתאימה, וזה הרושם שיש לי מדבריו, בפרט שאינו רואה איניבידואליות לאדם.
ההנחה האמורה נראית בעייני שגויה.
נשלח ב-4/9/2005 14:58
יהוסף,
כתבת: "אם אנו רצינו למצוא את התדמית האמיתית יותר, ש' מחפש את התדמית הנוחה יותר."
אני מודה, שלא הצלחתי להבין מה ביקשת להסביר באשכול הזה, אבל דומני שטעות בידך, בהבנת שטרנגר: הוא אינו מבקש למטופליו את התדמית הנוחה יותר, אלא את זו המתאימה להם ביותר, שע"פ הבנתו היא גם האמיתית יותר.
נשלח ב-4/9/2005 10:23
יהוסף,
שטרנגר,בעקבות רבותיו [פוקו ועוד] כופר בקיומו של האני
