באשכול שפתחתי מזמן, לדיון כללי על משמעות היהדות, התברר שמעלתה העיקרית של הדת היא, שהיא מעירה להתבוננות טרם כל פעולה ופעולה. בהקשר זה, אני נזכר במה ששמעתי כשהתארחתי אצל רב גדול.
הרב דאג שבנו יברך על איזה מאכל. שאלתי את האבא, האם זה באמת משנה להתקדמות הבן, אם הוא אומר 'שהכל נהיה בדברו' או 'אחד, שתים, שלוש, ארבע, חמש'?
ענה לי הרב, נכון שהנוסח לא משנה כל כך, אבל זה משנה אם הוא אומר משהו טרם יאכל או שאינו אומר כלום. הוא טען שעצם האמירה מחנכת שלא לפעול אוטומטית, אלא בהתבוננות מוקדמת.
בכן, לזה מחנכת הדת היהודית, איך לחיות כמו אדם באשר הוא אדם, בהתבוננות מוקדמת. תפקיד הדת הוא, להעניק סדרת ניסיונות לתיקון עצמי של האדם, שבעזרתם יגיע לאנושיות שלימה.
נראה שלרציו ויהוסף, שפתחו אשכולות הדנים באותו הכיוון, התעוזה להיות 'פרטנרים להתקדמות'.
בעבר כאשר היה צורך ללחום בעבודה זרה, היה על הדת להיות במרכז החיים, כדי לאזן את האליליות, שגם היא היתה במרכז חיים.
כיום, שמתחלקים בני האדם בין עובדי 'עבודה זרה' בצורת מסירות לאידיאלים מעוותים, לבין אנשים החיים באיזון וברוגע שרק חסר להם ידע איך לחיות טוב יותר, תפקיד הדת שונה.
אמנם לעובדי ע"ז אלה, יש להציב את הדת במרכז החיים, לאחרים די בהצבת תורה רציונאלית כמתלווה קבוע לחיים, הדורש התבוננות בכל צעד ושעל, בלי שיתלוו אליהם, פולחן אלילי.
(הוספת הרגע האחרון: ראיתי את שכתב מיימוני לפני דקות מספר באשכול על תכלית התורה. הוא כתב שם שהגישה לדת כ'אמון פדגוג' המחנכת את האנושות, היא אחת מיני רבות. אני מבין שמתן לגיטימציה לגישות אחרות, נובע מתפיסת א-לוהים אלילית המושרשת עדיין ביהדות.
לתפיסת א-לוהים נאורה-פוסט מודרנית, אין מקום לגישות אחרות. אשתדל להבהיר את הנקודה, אם לא יקדימוני חברים אחרים בפורום -וטו, יהוסף, רציו ועוד- המשדרים באותו כיוון.)
נשלח ב-24/12/2002 21:48
הווה אינו דבר ואינו נתפס, אלא ידוע בידיעה פשוטה (לאדם שבראש הידע העמוק ה'אחד' אינו מוגבל בזמן) שהוא 'כל הוא והוא'. הצורה הטובה להסביר היא בתנועת ידיים המקיפות הכל מכל כל.
נשלח ב-24/12/2002 20:47
כתבת "נמצא מחוץ למציאות - סתירה במונחים" אבל בעצם כבר המילה "נמצא" היא סתירה במונחים!
לכן הקושי הגדול שלי לזהות את ה' עם "הווה" אפילו שהווה הוא דבר בלתי נתפס לחלוטין עבור האדם, שמוגבל מטבעו בזמן.
נשלח ב-20/12/2002 09:18
שואל098
כתבת:
"חלילה לא חשבתי שאתה מזהה את ה' עם המציאות של העולם"!
אלא מה? 'נמצא מחוץ למציאות'? - סתירה במונחים. אמנם כמובן לא 'תוך המציאות' כמאמיני הקדמות, כי אז אינו מוחלט - לכן בחרו כאן להשתמש בשמו (עליו חקרת למעלה) 'הווה' שהיא מלה שאין לה את ההטעיה של קונוטציה להיות מוגבל, כי במלה 'מציאות' מבינים שכאילו אינה כוללת את כל האפשרויות שניתן לדמיין.
בעצם יש אשכול שלם על הנושא - 'השם',
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=119938
הנקודה הנוגעת לנו היא בדבריו אלו של ד"ר נתיב:
'החוזרים בתשובה... מחפשים גיטו רוחני בעולם חרדי אשר בו כל חדש "אסור מן התורה". מעט מאד חוזרים בתשובה מגיעים לאורתודוקסיה המודרנית או לקונסרבטיבים, כי בזרמים אלה יש "ביגמיה", דהיינו התמודדות מתמדת בין שתי נשים צרות זו לזו: ההלכה שהלכה והזדקנה מאז השולחן ערוך, והמודרנה הצעירה התובעת בקול את שוויון האשה, שוויון כל הנבראים בצלם אלוקים, הערכת האדם לפי הישגיו ומעשיו ולא על פי מוצאו, לאומיותו ומינו.
האבן נגף העיקרי להתפתחות היהדות בכיוון הנזכר, הוא הנאמר בהערת מיימוני אלי לעיל:
'האליליות לא מתה. היא חלק מההויה האנושית. אותה תפיסת מחשבה שמנסה למצוא קוטב התייחסות אל ההווה המוחלט גוררת התפתחותם של סמלים ומיתוסים. לכן היהדות נתונה כל העת במאבק מול הנטיה לחשיבה מיתית של עבודה זרה. כלי המלחמה וזירת הקרב השתנו, המלחמה עדיין נמשכת.'
כפי שהסביר מיימוני באישי, זו בעצם ה"פונדמנטליות שכל ילד נולד עמה". הרי ככל שחלשה הדעת, היא עדיין זקוקה לגיטימית להיאחז בשקרים קדושים ו'סימנים' למיניהם. באשכול עץ הדעת הובא כבר הרעיון שהבעיה האנושית (שנדמה שהעיר עליה רוני גרין), היא שהאדם שוכח להוריד את הקביים (בהדרגה) כאשר מתרפא. עם התבגרותו אינו משיל מעליו את הטפלות שהטפיל למחשבתו כאשר היה זקוק להן, שכעת הן משבשות לו את הדעת.
אין לי שם נאות יותר לכך מאשר 'הטיפשות האוניברסלית'.
תוקן על ידי - עצכח - 08/07/2004 14:50:00
נשלח ב-12/11/2002 13:52
שלום שואל,
הרי משה שאל "הנה אנוכי בא אל בני ישראל וכו' ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם?"
אלוקים השיבו לומר לבני ישראל "א'היה שלחני אליכם" והוסיף אלוקים לומר אל בני ישראל "השם [המפורש] וכו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וכו'".
גם בראש פרשת וארא שמשוחזרת "שיחה" זו נאמר "ושמי השם [המפורש] לא נודעתי [לאבות] וכו' לכן אמור לבני ישראל אני השם [המפורש] וכו'" וכן בכה"ת אין א'היה מוזכר כשם השם. [בכל זאת יש מקום לחשוש לקידוש המלה בתור אחד מהשמות הקדושים המאפיינים, לפי מה שכתבתי הבוקר בענין השם "צבקות" באשכול של מבחן על הרמב"ם ובדומה לקידוש המלה "שלום".]
לפירוש משמעות א'היה, הרי חז"ל [ברכות ט:] מפרשים שהכוונה במלה היתה כמין בשורה לישראל שהוא אשר יהיה עמהם והקדים את הבשורה להודעת השם [המפורש]. שכפי שהביא רש"י בתחילת וארא ש"שמי לא נודעתי" היינו שעדיין לא הוכחה שמירת הבטחת השם לישראל טרם הוצאתם ורק על ידי ההוצאה תתברר להם משמעות השם שמדובר ב"הווה" הכל ואינו רק המבטיח אלא גם המקיים, הרי א'היה פירושו של השם ולא השם עצמו.
לכן כדי שתגובתם לא תהיה כזו של פרעה "מי השם אשר אשמע בקולו" ושהיה צורך להכניס לו את המסר בכוח, הקדים את פירוש השם שאכן ידעו שהשם הוא אשר יהיה עמהם ולא יכנס אצלם אף לרגע שם ללא הבנת משמעותו הגורם לדחייתו.
{לעצם מאמרם ז"ל בברכות על שתי האמירות שבכתוב, שקודם אמר אלוקים למשה "א'היה אשר א'היה" ולאחר מכן אמר לומר לבנ"י בלשון "א'היה שלחני אליכם" ודרשו ז"ל שהאמירה הראשונה היתה כביכול לומר לבני ישראל "אני הייתי עמכם בשיעבוד זה ואני אהיה עמכם בשיעבוד מלכויות" וע"ז טען משה "דיה לצרה בשעתה" והסכים הקב"ה כביכול לומר להם רק "א'היה שלחני אליכם".
השאלה היכן נרמז דיון כזה בכתוב.
שמעתי ע"ז ביאור יפה. הרי ישנן שתי אמירות אחת למשה "א'היה אשר א'היה" ואחת לבני ישראל "א'היה שלחני אליכם" כתשובה לשאלת משה מה יאמר לבני ישראל, הרי אם כן לכאורה האמירה הראשונה מיותרת ואין לפרש דברי חז"ל כפשוטן כאילו התחרט הקב"ה אחר שמשה כביכול "האיר את עיניו".
אלא פירושו שיש ללמוד מהתשובה הראשונה למשה שכאשר הוא שאל "מה אומר עליהם" התכוין לא רק לתשובה עבורם, אלא כיון לשאול גם עבור עצמו שביקש משה לדעת את השם.
[כן אנו מוצאים שישנם השואלים בענייני אמונה בדרך של "אם ישאל אותך בעל תשובה שאלה כזאת, מה תאמר לו?".]
מעכשיו מובן שהשם חילק את התשובה לשתיים האחת אמירה למשה המזכירה גם גלויות עתידיות והאחת אמירה לבני ישראל שיהיה עמהם בשעבוד זה ללא הזכרת שאר גלויות דדיה לצרה בשעתה.
אלא שחז"ל בשפתם האינטואיטיבית הממחישה, ביטאו את העניין כאילו אמר השם למשה לומר לבני ישראל גם את האמירה הראשונה, משה טען נגד והקב"ה כביכול הסכים לטענה!}
נשלח ב-9/11/2002 18:39
ווטו יקר
אני חלילה לא חשבתי שאתה מזהה את ה' עם המציאות של העולם.
הנושא, כמו שאמרת, הוא עדין וממילא לא נראה לי שאני אצליח לרדת לסוף דעתך (בטח שלא דרך התכתבות בפורום) אבל יכול להיות שבכל זאת כן הבנתי משהו ממה שהתכוונת אליו.
בכל זאת אני סקרן לגבי מה שאמרת ""אהיה אשר אהיה", מתייחס אך להתנהגות עתידית", ואשמח אם תרחיב בעניין.
נשלח ב-6/11/2002 15:12
שואל נכבד,
לא "ההווה" 'ה'מוחלט בה' הידיעה כאילו שהוא יש מסוים נתפס, לא תואר שהוא חיצוני [ולא שייך כאשר המתואר והתואר אחד] ולא פירוש המפרש [בש' שמאלית] את המתפרש, אלא "הווה" שאינו זקוק ולא שייך להיות נתפס, מתואר ומתפרש. [באשכול מילון, מתבארת המלה עוד.]
ההבנה תלויה בצורת הסתכלות-השתכלות נכונה ולא בהסברים ארוכים. ראה נא באשכול על מצווה ועושה בהודעה שכתבתי על צורת ההסתכלות של נותן הצדקה וכללית באשכול "השם".
["אהיה אשר אהיה", מתייחס אך להתנהגות עתידית].
לעדינות הנושא ועומקו, נראה כי אם יש להאריך, אז עדיף באישי.
נשלח ב-5/11/2002 20:38
ווטו יקר,
לפי דעתי השיוך שאתה עושה בין "ההווה" המוחלט לבין שמו של הקב"ה הוא בעייתי.
ראשית, אין לנו שום אפשרות להציע פירוש כלשהוא על שמו המפורש של בורא העולם (כפי שכתוב במורה נבוכים).
שנית, לדעתי מדובר פה בתואר חיובי שיכול להוביל להתייחסות לא נכונה. בתורה הרי גם כתוב "אהיה אשר אהיה", כלומר ההתייחסות אל האל היא למעשה לא רלוונטית (ושים לב שאהיה כתוב בלשון עתיד).
תוקן על ידי - שואל098 - 11/5/2002 8:41:00 PM
נשלח ב-5/11/2002 11:28
בוגי,
קשה לרקוד על שתי חתונות יחד!
נראה שלאחר שיתקדם המחקר שביקשת באשכול החדש שפפתחת על מהות הגישור של התורה שבעל פה, יקל עלינו לתאר איך אמורה להיראות יהדות אידיאלית. בעבר הציעה יענטע דמות המשלבת את היהדות המזרחית והתימנית [לה היא קראה "תימזרחי"] ורציו הציע לאחרונה משהו כמו "ארתורפורמי". נדמה כי עדיף להוליד את הילד טרם נקרא לו בשם. קריאת שמות טרם עת, מטעות ומה עוד שלשמות הנזכרים יש גם קונוטציות שליליות, אם בצדק ואם שלא בצדק.
לכן הבה נתאזר בסבלנות. אם רומא העריצה לא נבנתה ביום אחד, כל שכן קדושית הנערצת.
נשלח ב-5/11/2002 09:13
באשכול 'התמודדות דת נצח' הצבעתי על כך שיש צורך ביציבות של דת נצח לבין הצורך בשינוי לפי התקדמות האדם וחלופת הנסיבות. כן הצגתי תחילת דרך אלטרנטיבית.
והיא: "להבין שכלל אין קונפליקט. התורה התכוונה מלכתחילה רק להעביר עקרונות נצחיים באמצעות דוגמאות המתאימות לזמניה השונים. עלינו למצוא את העקרונות המדוייקים ולהסיק את יישומם בכל זמן ומצב. בדרך זו אין סתירות לדרכים האחרות. העקרונות אמורים להיות ברורים גם לחילוני וגם לקיצוני, גם לממציא נבואה וגם למבריג פירושים.
זה לא אומר שהמושג הלכה יתבטל לגמרי, אלא יוכר כמכשיר ליציבות ההמונים שיכול להיות מעוות לחכמים."
וטו
מאמרך תורם להבנת התוכנית האמורה לקום. הבה נחל במלאכה.
נשלח ב-5/11/2002 08:57
בוגי, מקוה שתצליח!
ווטו, תמונת הרקע מצויינת! החלק הקשה הוא הצגת אלטרנטיבה מעשית ולו רק תיאורטית בשלב זה, כפי שהגביל אותה בוגי.
מה אתה מציע, להתחיל בלימוד תורני או בלימוד 'דרך ארץ קדמה לתורה'?
נשלח ב-4/11/2002 18:57
למען הבהרת תפקיד היהדות בחיי האדם, יש להבין את התפתחות האדם האינדיבידואלית בפרט ואת התפתחות האנושות האוניברסאלית בכלל. היהדות אמורה ללוות את האדם כדי לשמור על תאוצת התפתחותו.
זו ההתפתחות האידיאלית. למעשה איננו מכירים בני אדם המעפילים לשלב העליון וכל שכן שהכלל רחוק מכך, אבל עלינו לקבל מפת דרך כדי שנוכל להתקדם בה מה שיותר.
בכן;
האדם מתפתח בתהליך הדרגתי בן ארבעה שלבים מוגדרים החצויים לשניים. בכל שלב הוא מודע ומגלה יותר את האמת המופשטת.
שני השלבים הראשונים הם שלבי החומר ושני האחרונים הם שלבי הרוח.
ההתפתחות משלב לשלב;
בשלבים הראשונים, ראשית מודעותו היא לחומר [חמור] שלא ניתן להתעלם ממנו כקיר שלא ניתן לעבור דרכו.
בשלבים האחרונים, ראשית מודעותו היא לרוח [קל] שניתן להתעלם ממנו כרוח שניתן לעבור דרכה.
לכל אדם צרכים מיידיים לפי השקפתו במציאות מה יחשיב כצרכיו.
א. צרכי התינוק מצומצמים ביותר כאויר ומזון. די לו להביעם על ידי הבעות פשוטות כבכי וחיוך. אין לו להתחשב במכשירי צרכיו והבאתם, כי סביבתו עושה זאת.
ב. ככל שגודל הילד, נוצרים לו צרכים רחבים יותר לאבטח ולהקיף את צרכיו המצומצמים, ככסף וכבוד. גם דעתו מתפתחת ובהגיעו לנערות הוא נהיה בן לחברה, המודע לקשרים ולאחריות חברתיים.
בשני שלבים ראשונים אלה, החומר הוא מטרתו אלא שבראשון הוא ממוקד אך בחומר ולא ברוח. בשלב השני הוא מודע גם לרוח, אך עניינו ברוח רק כדי שישמש לחומר.
ג. ככל שגודל הנער הוא לומד להכיר את הצורך האב של כל הצרכים, שהוא התאמת הכל לכל, בה חלק האדם הישר הוא התאמתו למציאות - להוויה. בהגיעו לבגרות, הוא מכיר יותר ויותר בשילוב הצרכים הפרטיים בצורך הכללי. אך הוא גם מכיר כי להתחשבות בצורך הכולל על כל פרטיו, נדרשת ידיעה מקיפה ועמוקה ששגבה ממנו. לכן הוא זקוק לתורה המייצגת את ההתחשבות הזו ומדריכה אותו אליה, בה הוא נותן אימון. זה שלב האמונה בדרך ליושר, ללא ידיעה מוחדרת עדיין לגמרי.
ד. שלימות האדם, כאשר השקפת הווה על כל מציאויותיו שלימה. להכרת שכלו את דרכי יישום ההשקפה לגבי כל פרט ופרט, לא תידרש בשלב זה תורה [כנבואת ירמיהו].
בשני שלבים אחרונים אלה, הרוח הוא מטרתו אלא שבשלישי הוא עדיין משתמש בחומר למען הרוח. בשלב הרביעי הוא ממוקד אך ברוח. [לדוגמא: אמונה ויושר]
באשכול 'פסיכולוגיה מהי?' הוגדרו שלושת השלבים הראשונים על ידי בוגי, כשלבי חם, יפת ושם. על דרך זו ניתן לקרוא לשלב הרביעי: אדם!
לסיכום: בשלבים הראשונים הוא גודל לפי הפירמידה של מסלאו שהחומר הוא ראשוני ובשלבים האחרונים הוא מהפך את הפירמידה שהרוח ראשוני וכמו רבי עקיבא ששמח להתעלות למסור את גופנייתו לאחדות הווה "מתי יבוא לידי ואקיימנה".
נשלח ב-4/11/2002 18:08
גם אם התייאשנו מתקומת יהדות אידיאלית בימינו, הבה לכל הפחות נתאר ביתר דיוק איך היא אמורה להיראות.
איך תשתלבנה המסירות והפתיחות, שכפי שצויין הרבה בפורום, הן נמצאות בקצוות קיצוניות? איך תיראה יהדות בה יהיה השילוב? השקפותיה של יהדות כזאת כבר התבהרו דיין, אך מה יהיו מעשיה?
נשלח ב-11/8/2002 11:31
רציו,
המשל שלך על סגירת פורום ששתיים רעות בו, 1. הפסקת הדיון הפתוח 2. התקבלות דבריו כתורה מקובעת, הוא יפה מאד.
(אפרופו חתימת התלמוד שמעתי דבר מעניין. הרי ה'גאונים' שבאו בתקופה שלאחר התלמוד, הם שמיסדו את חתימת התלמוד על ידי קבלתו כמלה האחרונה. בכל זאת כאן ושם הם חלקו על התלמוד, כי עדיין לא קידשוהו כתורה שבכתב, כמו שקורה גם לגבי השו"ע.
אח"כ באו הראשונים שאצלם עשה הזמן את שלו וכבר קודש התלמוד יותר, ותמהו על הגאונים "איך חלקו על התלמוד?".)
חזרה למשל שלך, רציו.
הראו לי חוברת בסיסית של 'היהדות המתקדמת עם הזמן'. ראיתי בה נקודות מעניינות, אבל גם חוסר העמקה בהבנת התורה ברמה הרעיונית. אני יודע, רציו, שאתה מסכים לזה, אבל אני מדגיש את זה שוב, כי בכך טמון חוסר היכולת להועיל משמעותית ליהדות הדינאמית.
תיאורם את עצמם כ'מתקדמים עם הזמן', עדיין משאיר פתח לחקירה האם הכוונה 'עם האופנה' או 'עם התפתחות ההבנה האנושית'.
נראה שיש קצת מזה וקצת מזה, שהרי 'אלו ואלו..'.
תוקן על ידי - בוגיעלון - 11/4/2002 5:06:00 PM
נשלח ב-1/8/2002 16:02
ובכן רציו, כאן ממשיך התהליך.
התפיסה הלא-אלילית של הווה, מובילה לרציונליות של אחדות-התאמה שראשיתה במחשבה, כבסיס להבנת התורה.
אם כי כמו שהערת ישנן נסיגות מכוח התפיסה האלילית, אבל מעט מאור האמת דוחה הרבה מן החושך. ככל שעובר הזמן, מתמודדים יותר ויותר לומדי תורה עם הגיונה. הפער בין שכליאל ותורתאל מצטמצם. השאלה היא רק הקצב ועל זה אמרו 'לא עליך המלאכה לגמור'. המשך צמצום הפער ללא לאות, שהרי 'אי אתה בן חורין להיבטל הימנה', זו העבודה של היהדות האידיאלית.
נשלח ב-29/7/2002 13:52
חשובה מאד קריאת אשכולו של מיימוני המתאר את הפילוסופיה של פרופסור לוינגר, על התפתחות התורה.
כדי שנהיה מסוגלים לפתיחות הדרושה לתורה דינאמית, דרוש להגיע למסקנה חד-משמעית על מהותה של התורה שבעל פה.
בכן, התורה שבעל פה נועדה והיתה עד לנעילתה, פורום לחושבים, בו התפתחה חשיבה התורנית. הובעו דעות, היו ויכוחים, השתנו דעות במשך הזמן, התחדדו דרכי החשיבה.
לקינו בכפליים. לא רק שנעצר התהליך, אלא נקבע קיבעון הסותר לתהליך.
תארו לעצמכם את אותה התופעה בזעיר אנפין, לאלה המתאמצים כאן בפורום. אם 1. ייסגר הפורום הנפלא הזה, 2. הדברים שנכתבו בו יהפכו לתורה קבועה, שאין התקדמות מעבר לדבריה.
