הרב לאו מספר::
מצות כל השנה
אלה היו הימים הראשונים לאחר נפילת מסך הברזל. שערי ברית-המועצות החלו להיפתח ופרץ לחדש של עלייה יהודית לארץ. ישבתי בלשכתי, לשכת הרב הראשי לתל-אביב-יפו, ואני ועוד שני רבנים שימשנו בית-דין מיוחד לטיפול בבעיות הלכתיות הקשורות בעולים החדשים. לפתע נכנס ללשכה רופא כבן ארבעים ושתיים, שהגיע יום קודם לכן מברית- המועצות, עם אשתו ושתי בנותיו. האיש הגיע ללא מסמכים המעידים על יהדותו, ובא לקבל מאיתנו אישור שהוא אמנם יהודי. הוא הביא עמו עדים, כדי שיעידו לפנינו על היותו יהודי. העדים העידו כי שני הוריו של הרופא, גרגורי שמו, יהודים. אמו, שנשארה במוסקווה,
היא רופאת ילדים, מנהלת מחלקה. אביו, שהיה רופא כירורג, הלך לעולמו.
בין העדים היה אחד שחזותו ועדותו הרשימו אותי במיוחד. חסיד חב"ד, בא בימים, זקנו הלבן יורד על-פי מידותיו והוא חובש קסקט טיפוסי. מראהו החזיר אותי באחת לביקורי הקצר במוסקווה, זמן קצר קודם לכן.
באמצע שנת תשמ"ט הוזמנתי לברית-המועצות - בתוך קבוצה של שישה רבנים מישראל, מאירופה ומארצות-הברית - לפגישה עם ראשי השלטון בקרמלין, ועם קהילות יהודיות בערים מוסקווה ולנינגרד. הגענו לשם באחד במאי, חגם של הקומוניסטים. מוסקווה הייתה צבועה אדום.
אני וחבריי קיימנו את הפסוק "את אחיי אנוכי מבקש", וחיפשנו יהודים. כך הגענו לשכונה במוסקווה, מרינה-רושצ´ה שמה. מצאנו שם בית-כנסת של חסידי חב"ד, עשוי עץ, ושתי קבוצות של יהודים. מקצתם מופלגים בשנים, ומקצתם צעירים בעלי-תשובה, מזוקנים ומעוטרים בציציות. אחרי יותר משבעים שנות חינוך אתאיסטי כפרני ברור שראינו בכך נס גדול. המתפללים כיבדו אותי בתפילה לפני התיבה. על עמוד החזן מופיע בדרך-כלל אחד משני הפסוקים - "שיוויתי ה´ לנגדי תמיד", או "דע לפני מי אתה עומד". יוצא מן הכלל היה
עמוד התפילה שמולו ניצבתי עתה. ארבע מילים מן ההלל עיטרו אותו: "אנא ה´ מלטה נפשי". המילים הללו חיממו את ליבי בקור העז. בסוף התפילה שאלתי את אחד מזקני המתפללים, מדוע נבחר פסוק זה דווקא, שלא כמקובל בכל העולם. הוא סיפר לי, מעדותו האישית, כי בית-כנסת זה הוקם ברשותו האדיבה של לנין, בשנת תרע"ח, זמן המהפכה. "ראינו לאיזו תקופה אנו נכנסים, ורצינו לבטא בדרך כלשהי שגם אם הם שולטים בגופים שלנו - הנשמות ברשותנו ושייכות לקב"ה בלבד. לכן קבענו את השלט הזה, המזכיר לנו כי גם כאשר ´צרה ויגון אמצא´, בכל-זאת ´בשם השם אקרא: אנא ה´ מלטה נפשי´", הסביר הזקן.
כעת עמדו לפניי גרגורי, העולה החדש, ולצידו חסיד חב"ד ישיש, אף הוא ממוסקווה, שבא להעיד על יהדותו. סיפר החסיד הישיש לבית-הדין את הסיפור הבא: אמו של גרגורי, אותה רופאת ילדים ומנהלת מחלקה, הייתה בעבר מעשנת כרונית. היא עישנה שתיים-שלוש חפיסות סיגריות ליום. אולם מדי לילה, קודם לכתה לישון, נהגה להפריש סיגריה אחת ולהניחה בארון הבגדים שבחדר-השינה, בתוך קופסת קרטון מיוחדת. כל לילה - סיגריה. אחת לשנה, לאחר פורים, הייתי מגיע אליה, וזה היה כעין אות מוסכם בינינו - היא הייתה מוסרת לי כשלוש-מאות וחמישים סיגריות, שצברה במשך השנה, ואני הייתי מספק לה
בתמורה כמה קילוגרמים של קמח, כדי שתוכל לאפות מצות לחג- הפסח.
היא לא שמרה שבת, לא הקפידה על כשרות. גם התנאים האובייקטיביים לא היו פשוטים כלל. אבל היא הקפידה מאוד שיהיה בבית ליל-סדר ושבני-הבית יחוגו את חג-הפסח ויזכרו את יציאת מצרים, עם כל הסמליות שבדבר.
סיים החסיד הזקן את עדותו ואני וחבריי הרבנים התרגשנו מאוד מהסיפור.
בתוך כך מסר לי הבן את מספר הטלפון של אמו, שם במוסקווה, וטילפנו אליה. היא ידעה לדבר יידיש רצוצה. אמרתי לה בהתרגשות: "אנחנו מקיימים מצוות מצה רק שבוע אחד בשנה, אבל את קיימת את המצווה הזאת בכל לילה ולילה בשנה. איני יודע אם מבחינת ההלכה המצות שלך היו כשרות, אבל ברור לי כי הן היו קדושות ויקרות מאוד לפני בורא עולם". האם עודנה על הקו, ואנחנו מוסיפים לשוחח עם בנה. רוסית אינני יודע והוא טרם למד עברית, ועל-כן דיבר עמנו אנגלית. לא היה לי עוד צל של ספק בדבר יהדותו. פניתי אליו
ואמרתי לו - "אחינו אתה. אך מהיום, לא גרגורי יהיה שמך, אלא גרשון!".
והאם מעבר לקו נסערת ונרגשת. "כן! כן!", קוראת היא, "גרשון - זה בדיוק השם שבעלי המנוח נתן לבננו בזמן ברית-המילה שלו, לפני ארבעים ושתיים שנים!"...
(מאת הרב ישראל-מאיר לאו, הרב הראשי לישראל)
הסיפור מודפס בגליון שיחת השבוע של צעירי חב"ד היוצא לאור לקראת חג הפסח
 |
|
|
תודה על הנכונות בכל מקרה. חשבתי כבר להתחנן לחגי מהקיוסק שיעשה לי הנחה לפאקט מלבורו.
