התשובה./אני.

אמצע הלילה,

הזמן כבר לא משוער,

העיניים שמורות להעצם הן,

ואז,
אז המחשבות באות.

הן כולן הודפות אותך, מזכירות את היום שעבר.

מילים שנאמרו, מעשים שנעשו,
אמירות שנפלטו, דברים שלא נמנעו..

ואזי, אזי בשעה עייפה זו.
דווקא אז, הוא מתעורר,

מדחיק אותך לפינה הכאובה,
מבקש תשובות לשאלות תמוהות,
זועק, כועס, שואל, לא נותן לך מנוח לרגע,

המצפון.

יש פעמים בהן תחרוק את שיניך, תנסה להתייצב למרות הכל על רגליך,
ותשיב לו תשובות נוקבות, לא פחות מהשאלות.

תסמיק, תבכה, תכה על חטא,

אבל תשיב לו תשובה, לא התחמקות נבובה.


ויש פעמים,
ואם נהיה כנים,
אולי זו בכלל דרך הקבע, אשר תזמונים נדירים כמו כאלה שהוזכרו לפני כן, הם ניסים נדירים עבורה--

דרך זו,
מתווה לך שיטה נוחה, שיטה מרגיעה.

אתה אפילו לא בוחר להתעמת עם אותו מצפון מרגיז,
אתה בורח, רחוק רחוק מאימתו.

אתה מתעסק בעשרות עיסוקים אחרים, ובלבד שלא להפגש איתו.
הוא מציק, הוא לא יושב בטל,
הוא עומד בתוך תוכך, מכה ואומר.. "הרי זה הזמן, הרי זה הלילה, הרי זהו חשבון הנפש.. הרי זהו ערב אלול!!"

ואתה מתחמק,
מתבייש מעצמך, מהמלעיגים עליך, ממנו, מכולם.

עוצם את עיניך, את אוזניך,
בורח אל הלא נודע,
מבכר להיות ילד תמים, אולי טיפשון.

מתקשה להתעמת אל מול האמת,

ואז,

אז אתה נותר חסר תשובות,

מה חבל כי אתה, כי אני, כי כל אחד מאיתנו מתקשה להבין,

כי אם נוותר חסרי תשובות למצפון כרגע,

היכן תהיה התשובה,
ביום מן הימים,

אליו,


ההוא שם למעלה?